עפתי לתרמילאים

צחוק הגורל - חסר מצלמה בברילוצ'ה

חוק מרפי, כידוע, הוא בעל חוש הומור ציני לחלוטין, והחליט בטיול להראות את פרצופו רק כמה שאפשר. כמטייל, אני משתדל תמיד להסתובב עם מצלמה נגישה, הרי מה זה סיפור אם לא מצורפת איזו תמונה להמחשת המתואר. צחוק הגורל, בשבוע האחרון, צחק לי בפרצוף בנבזיות יתרה.
רועי רוטנברג
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: צחוק הגורל - חסר מצלמה בברילוצ'ה

המצעד של ביה"ס

המקרה הראשון, ארע בפוקון, צ`ילה, כשרק הגענו לעיירה ואת המצלמה השארתי באוטו, בשכנוע עצמי שרק הגעתי, וכל מה שצריך, אצלם בעתיד.
לאחר שוטטות קצרה ברחוב המרכזי, הסיטה את תשובת ליבנו לפתע מוסיקה בווליום חזק. עד היום הסיבה לא ידועה, אך משום מקום הגיחו עשרות תלמידי בי"ס, לבושים תלבושת אחידה ומסודרים בשלשות מופתיות, כשבידיהם כלי נגינה. השורות הראשונות כללו רק מתופפים. כשלושים תופים לערך, בתיפוף אחיד וקצבי, יצרו אווירה סוחפת שלוותה ע"י שאר הילדים, עם חצוצרות וחלילים. בראש הלהק, הובילה ילדה זקופת קומה עם שרביט ביד, וקצת להטוטים פה ושם.

 כיאה, לעיירה קטנה, תזמורת ביה"ס המקומי במצעד מרשים ובאמת חמוד עם מנגינות ומלודיות מקומיות. כיאה, לישראלים שכמונו, הצטרפנו לחגיגה בעוד אנחנו מובילים את המובילה, בצעדה בסגנון צבאי. התוצאה הייתה מפתיעה. הילדים התחילו לצחוק וניתן לראות על חלילן שמסמן עם אצבע לראש, אילו פסיכים אנחנו. קצב התופים נשמר אחיד למרות הצחקוקים, וליווי החלילים סחף אותנו לימי עבר של טקסים ותס"חים בצבא. התיירים המקומיים, התחילו לצלם אותנו, ולא את התזמורת, והאווירה קסמה לי ביותר. הצדעה לפה, נפנוף לשם, ימינה פנה וחזרנו למדרכה. נתנו לתזמורת להמשיך בשלה, כשאותו חלילן מנפנף לנו לאחור לשלום. קבלת פנים חמימה ביותר, בפוקון הקרה. רגע קסום שייזכר רק לטובה, אך ללא ליווי תמונות....

לתחילת הכתבה


משחק הכדורגל

המקרה השני, ארע בברילוצ`ה, כשחזרנו אליה מאזור האגמים. היה יום ראשון, ומשחק כדורגל נורא חשוב נערך בבואנוס איירס, בין בוקה ג`וניורס לריברפלייט, דרבי של שתי קבוצות מאותה העיר. למרות היותנו בברילוצ`ה, אשר ממוקמת כעשרים שעות נסיעה מעירן של הקבוצות, בואנוס איירס, זה לא הפריע למקומיים להתלבש בחולצות עם צבעי הקבוצות, ולשרוץ בפאבים והמסעדות המקומיים עד אפס מקום. נראה שהצפייה במשחק, הינה בתשלום, לכן כולם הולכים עם החבר`ה לפאב המקומי, לראות שם את המשחק. הדוחק היה בלתי נורמלי, כשמחוץ לכל מסעדה, נעמדו עשרות אנשים בצפיפות, עם ידיים על קירות הזכוכית בשביל לנסות לחטוף הצצה אל עבר הטלויזיה.

אנחנו, ישבנו במסעדת פועלים קטנה, כשרק שולחן אחד היה פנוי, בדיוק מתחת לטלויזיה, איפה שאף אחד לא רצה לשבת. המלצר דידה אלינו באיטיות, כשמבטו מופנה בריכוז לטלויזיה מעלינו, והוא ממשש עם ידיו את הדרך לשולחן. הזמנו ארוחת צהריים וחטפנו מבט זועם מהטבח, שהרגע שלחנו אותו מאחור למטבח, הרחק מהטלויזיה. אחרי האוכל החלטנו לחזור למלון ולראות שם את סוף המשחק. מסתבר שבמלון לא שילמו למשחק, ומצאנו עצמנו מצטופפים עם חבורת זרים מחוץ למסעדה עם מקומיים, כשלא ממש יכלנו לראות משהו. מאחר וכדורגל זה לא ממש שיא תחום ההתעניינות שלי, החלטתי לוותר ולטייל קצת ברחובות. רחובות העיר היו נטושים, ודממה שררה בברילוצ`ה, בצהרי יום ראשון. משב רוח קל, מונית פה ושם, ואולי איזה תייר טועה, מחפש איך להעביר את הזמן.

הדקה התשעים. המשרוקית סימנה את סיום המשחק. ריברפלייט, הקבוצה המתאחרת באצטדיון של קבוצת בוקה, ניצחה אותה במגרשה הביתי בתוצאה 1-0. המשחק היה מאוד חשוב, שכן האליפות קרבה וע"י ניצחון במשחק זה, מאזן הנקודות העניק לריבר את המקום הראשון בטבלה, במקום יריבתה בוקה שעכשיו ירדה למקום השני.

המוני האוהדים שתגודדו בדוחק במסעדות, בארים ובתי הקפה, הציפו את הרחובות בן רגע והחלה חגיגת ניצחון לא נורמלית שתגרום לכל חגיגת ניצחון בארץ, להיראות אפסית לידה. צבעי הקבוצה המנצחת, היו אדום ולבן, והמוני האוהדים, לבושי חולצות הקבוצה, הקימו מעגל באמצע צומת סואנת והחלו לשיר ולקפוץ משמחה, כשרק עוד ועוד אוהדים מצטרפים אליהם. תוך רגע, מעשרים הם הפכו למאתיים, כשהם רצים לאורך הרחוב הראשי, לכיוון כיכר העיר. החגיגה הפכה לאנדרלמוסיה שוטפת, כשכולם עקבו אחרי המאתיים, עם חיוך על הפרצוף.

בכיכר, ההמון האוהד הקים מעגלים בתוך מעגלים, כשכולם קופצים ושואגים את שירי הקבוצה. כמה אוהדים טיפסו על הפסל המרכזי, ותלו דגל אדום לבן על ראש דמות מייסד העיר. אני עמדתי בצד, נהנה מהמתרחש, כשלפתע, הגיחו מאחוריי עשרים אוהדים שרופים עם חולצות אדומות וסחפו אותי איתם פנימה לחגיגות. שמתי לב, שאני לובש פליז אדום, צבע הקבוצה, ונתפס כאחד מהאוהדים. הזדרזתי להוריד את החולצה, רק בשביל לגלות שמתחתיה צוחקת לי בפרצוף חולצה אדומה אחרת. יכולתי לשמוע את צחוק הגורל מתפוצץ לי בפרצוף. חגיגות המאה, אני במרכזן, ואין מצלמה לתיעוד המאורע. החגיגות הפכו למשוגעות. דגל ארגנטינה הורד, ובמקומו הונף על התורן דגל הקבוצה. במקום, כלבי רחוב קושטו בצעיפים אדומים, משאיות אדומות הגיעו, כאילו מתוך האדמה, עליהן אוהדים שואגים צרחות בשיכרון חושים, וסחפו את כולם לסיבוב ניצחון בחזרה אל הרחוב הראשי. מספר רימוני עשן בצבע אדום הודלקו, וקונפטי לבן נזרק מחלונות הבתים. סבא וסבתא זקנים הובילו משאית אחת, כשמסביבם עשרים ילדים, בשירי תרועה לקבוצה. כל הצופרים של כל המכוניות צפצפו ביחד, במן אי סדר מתואם, תוף גדול ואדום נותן קצב בראש ההמולה, כשהחגיגות נמשכו מספר שעות בסירוב לדעוך, וכתוצאה מכך, חסמו את הרחוב הראשי לתנועה. מהצד, עמדו מספר שוטרים וחייכו, חיוך מובן וידוע, כאילו זה קורה כל שבוע. כל זה קורה ואיפה המצלמה? בחדר במלון, כולה חשבתי שאני יוצא לארוחת צהריים וזה מה קורה לי.

 חוק מרפי נתן לי סטירה בפרצוף, שאבין את חומרת מעשיי. את הלקח למדתי, ומאז אני עם המצלמה בשלוף, מוכן להתקהלויות, חגיגות, מצעדים ותהלוכות. נעלמו כלא היו! חוק מרפי דאג להשקיט את העיר כשאני בהיכון. אני עוד אחזיר לו, אני מבטיח....

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ברילוצ'ה