עפתי לתרמילאים

ברילוצ`ה ואזור האגמים

ראינו את זה מגיע, ראינו שאין מה לעשות, ידענו שאנחנו ניכנס בצד ההר ויהי מה. כל אחד הגיב אחרת, אבל התוצאה הייתה זהה. הפגוש קיבל דנט שלא יבייש אף אחד, והגלגל הקדמי התפנצ`ר. מצאנו עצמנו, שעתיים נסיעה ממסעדת סטייקים בברילוצ`ה, מסיטים משאיות מטען מכיוון הקרח.
רועי רוטנברג
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ברילוצ`ה ואזור האגמים

יום 1 - מגיעים לשבעת האגמים

אזור האגמים הוא השם הניתן לאזור המשתרע מהחוף הצ`יליאני, בערך 200 ק"מ פנימה, בדרום מ-Puerto montt, ובצפון עד Temuco. מה יש שם? אגמים. עוד משהו? הרים, כמה וולקנים, "עיירות מודל" (הסבר יבוא), הרבה ירוק והמון דרכי אפר מעצבנות. דרכנו (ארז, 2 חבריו שפגשנו מהצבא, גיל ורביד, ואנוכי) התחילה בברילוצ`ה, כשניסינו לתקשר עם שוכר מכוניות מקומי עם לא יותר ממספר מילים בספרדית והמון תנועות ידיים. שיעור בסיסי בפנטומימה למפגרים כשלבסוף סיכמנו לקבל אוטו לחמישה ימים, כשכל אחד משלם 80 פסו. המחירים להשכרת מכונית יכולים להיות גבוהים יותר (אם הולכים על אוטו 4x4, ולא על גולף קטנה כמונו), אבל קבלנו רושם טוב מיענק`לה, מנהל המלון El Ciervo Rojo (האייל האדום), יהודי שחי בארץ מספר שנים בעבר והחליט לפתוח מלון לישראלים בברילוצ`ה. ישנו במלון ולמחרת על הבוקר יצאנו לדרכינו, דרך שבהתחלה נקראת "שבעת האגמים", מרחיבה אל אזור האגמים הכללי שחלקו בצ`ילה, ומסתיימת בחזרה בברילוצ`ה, במסלול מעגלי.

 8 בבוקר - יום ראשון. השמש רק עכשיו התחילה לזרוח. San Carlos de Bariloche נמצאת על חוף אגם אשר מוקף בהרים עם כיפות מושלגות. בראש מצטיירת תמונה לא רעה, במציאות, קשה למצוא מילים לתיאור מתאים של המקום. האגם שליד מוקף פיורדים אשר מחוברים בחלקם לאגמים אחרים. מברילוצ`ה ניתן לנסוע צפונה ל- San Martin de los Andes, ולעבור באזור הנקרא שבעת האגמים (Los siete lagos) מאחר ועוברים על פני 7 אגמים שבאזור. למרות שהדרך מונה כ- 200 ק"מ, בילינו בה 7 שעות לערך.

 התחנה הראשונה הייתה Villa la Angostura. עיירה קטנה על חוף אגם, שם עצרנו לקצת תמונות וארוחת בוקר. ארוחת בוקר... אכלנו פיצה ושתינו בירה ב-10 בבוקר ביום ראשון הנוצרי. נראה שסגנון החיים שלנו חופשי מתמיד, אין לנו אלוהים ואף אחד שיכתיב את היעד, או הקצב במסע שלנו לחופש טוטאלי. לאחר אותה עיירה, כביש האספלט הפך לדרך עפר מעט מפוקפקת לפעמים, אבל בלי בעיה לגולף פולו החדשה ששכרנו. שדות מרעה נפערו לפנינו, בהן פרות רועות ומתהלכות חופשי וניתן היה להתקרב לקצת תמונות וצחוקים. הנוף התחלף כאשר התקרבנו לשאר האגמים. רוב הדרך עוקבת לאורך כל אגם בתורו, כשאויר ההרים הצלול מכה בפנים וברדיו מתנגן שיר ספרדי נוסטלגי. הרגשנו כמלכים, כאילו כל העולם פרוס לפנינו, וכל בעיותינו מסתכמות בכמה תפוחים נשארו בבגאז` ואיזו תחנת רדיו לשמוע.

באזור הצפוני של הדרך, ישנם שלושה אגמים, בשם Tres lagos (שלושת האגמים), אשר עוקבים ממזרח למערב. הכביש שמגיע מדרום לכיוון צפון, חותך אותם באמצע ואי שם מצאנו לנו חוף נטוש, אשר אליו הגענו רגלית לאחר שפתרנו מספר בעיות הנדסיות (איפה חונים הכי קרוב ואיך חוצים את הנחל הקטן מבלי לפול למים הקפואים). החוף התגלה כחלקת עדן קטנה, עם חול לבן, חלקות דשא וגזע עץ גדול זרוק באמצע. בילינו שם אולי שעה - כולל משחק ה-"3 מקלות". באותו חוף, הגעתי למסקנה הראשונה שלי בטיול. השלמתי עם עצמאותי אשר הוכיחה עצמה כבר במספר שלבים. הפרידה מההורים, המשפחה והחברים בארץ, שבוע בעיר גדולה ועכשיו, טיול נופים באזור כפרי. מקום שקט אשר אפשר קצת לעכל את הנעשה. הרגשתי שעברתי דרך ארוכה מאז. הייתי גאה בהשגיי ובדרך החיים שבחרתי בה. הרגשתי שלם עם עצמי, בעבר לא הייתי בטוח בטיול לדרום אמריקה, אבל מאז הרגשתי שזהו המקום הנכון להיות בו עכשיו. ההרים השתקפו במים הצלולים ולא היה ענן באופק. שמיים כחולים בהירים ושמש מאירה בצפון פטגוניה של חודש מאי. מישהו למעלה, דאג לנו טוב. בארבע אחר הצהריים הגענו לסאן מרטין. התמקמנו בהוסטל המקומי ברחוב Fosbery, ויצאנו אל העיר. העיר שייכת ל"מודל העיירות", שזה אומר שהיא מכילה רחוב ראשי שלאורכו כיכר העיר וכנסיה, ומספר רחובות צדדיים המכילים מסעדות, חנויות, מלונות ואת המקומיים.

לתחילת הכתבה

יום 2 - מעבר הגבול והשטח המפורז

קמנו למחרת לבוקר מקפיא, מהסוג שאין כוח לצאת מהמיטה. מבט חטוף על סאן מרטין בבוקר ויצאנו לכיוון גבול צ`ילה-ארגנטינה דרך העיירה Junin de los Andes. כצפוי, גם היא בנויה לפי "מודל העיירות" עם רחוב ראשי, כיכר, כנסיה, ושאר הנספחים. פה האולוסיה כבר התחילה להראות שינוי דמוגרפי, פחות בהירי עור ממוצא אירופאי ויותר שחומים, ממוצא אנדי. לאחר 3 שעות (אחרי שטעינו בדרך) והגענו אל מוצב צבאי, הגענו בדרך אפר אל הגבול. שם, מחתימים דרכונים ובודקים תיקים בשביל לראות שלא הברחנו פירות (את התפוחים דאגנו לסיים), חיות אקזוטיות, פורנוגרפיה או סמים. במקרה ושוכרים רכב (כמונו), יש להראות מסמך אישור העברת רכב בגבול. חשוב לזכור לקחת ממשכירי המכוניות למיניהם...

 הצד הצ`יליאני נראה בדיוק אותו דבר, כמו הארגנטינאי. דרך אפר, הרים, אגמים וירוק בעיניים. בין לשתי נקודות מעבר הגבול, נמתח אזור מפורז לאורך 16 ק"מ. בשטח זה, ללא תחום שיפוט או נטילת אחריות, הוצאנו את דגל ישראל שרביד קנה בבוליביה, והקמנו מדינה קטנה משלנו. העיירה הקרובה היא פוקון (Pucon), בשפה אנדיאנית משמעות השם - פתח להרים. העיר היושבת לשפת אגם ויאריקה. השם ויאריקה (Villarrica), מופיע מספר פעמים על המפה, לא להתבלבל. ישנו אגם ויאריקה, שלשפתו שוכנת העיירה ויאריקה, לידם נמצאת שמורת הטבע ויאריקה, ובה הר הגעש ויאריקה, עליו ניתן לטפס וזו האטרקציה המרכזית המקומית, בנוסף לרכיבה על סוסים, שיט ראפטינג, דיג, ומסלולי הליכה ואפניים.

 בשלהי שנות ה-90 הגיעו לאזור שני יוצאי סיירות אוהבי טבע בשם אדי ושי. הם פתחו סוכנות טיולים מקומית שקיבלה שם חזק מאוד בקרב המטיילים. כיום, ישנם 2 ישראלים בעיר, גדעון בעל סוכנות אטרקציות, דרכו ניתן לארגן הכל וגם אם זה רק לברר כיווני נסיעה, ובני, אשר פתח לידו אינטרנט בעברית ומסעדה המגישה אוכל ישראלי בשם - נפיס פוקון. הכסף הצ`יליאני מאוד מעצבן, שכן דולר אחד שווה בערך ל- 645 פסו צ`יליאני. בעיירה ניתן להשכיר הוספדחה Hospedaje (משפחה אשר משכירה חדרים מביתה למטיילים), שכן ישנן כמה כאלו בעיר, במחיר של עד 4000 צ`יליאנים.

לתחילת הכתבה

יום 3 - טיפוס הויאריקה והלוס פוסונס

כאמור, טיפוס הויאריקה הוא אטרקציה מרכזית בעיר פוקון. העיר נחה למרגלות הר הגעש ויאריקה, אשר מתפרץ כל 20 שנה בערך והפעם האחרונה הייתה ב- 1984..... מידע מאוד מרגיע למטפסים. בכל אופן הוא פולט תמידית גז גופרית ומרחוק ניתן לראות תמרות עשן. בנוגע לסוכנויות האטרקציות למיניהן, אשר ישנן מספר שמציעות את הטיפוס, ישנו את גדעון הישראלי אשר נשמע שהציוד שהוא נותן קצת מיושן. החברה איתה הלכנו נקראת אוונטורה Aventura, ואני לא ממליץ עליה. בהר פוגשים את כל המטפסים מהחברות האחרות ורואים מה הכי טוב. נראה שסוכנות בשם Enjoy היא הכי מומלצת ומצ`פרת, עם מדריכים דוברי אנגלית, ציוד חדש, ואפילו ארוחת צהריים שנכללת במחיר. המחירים ינועו בין 35 ל45 דולר. קחו מחשבון ותשברו את הראש עם הפסו הצ`יליאני.

הרבצנו השכמה צבאית ב-06:30 בבוקר שהיה קר במיוחד והגענו לסוכנות שלנו, למען הצטיידות. כל סוכנות מספקת ציוד לטיפוס, שכולל: נעליים, מכנסיים, חליפת סערה, כפפות, דוקרני קרח לנעליים, מסיכת חמצן, חותלות וגרזן קרח. כשמגיעים למקום, ניתן להוסיף 3000 פסו מקומיים, בשביל רכבל שלוקח אתכם קצת למעלה וחוסך שעת הליכה. מומלץ ביותר מאחר וצריך לשמור את הכח להמשך הטיפוס. לאחר התארגנות קצרה, והסבר על הנוף המדהים, הטיפוס מתחיל לאורך אדמת ירח, בצבע חום כהה, כשכל צעד, כל הנעל נבלעת בתוך החול-חצץ. הטיפוס קשה, ושלא יגידו לכם אחרת. אם מישהו מגיע לפסגה ואמר שהוא לא הזיע אפילו, הוא משקר לכם בפרצוף. עד לפסגה ישנן 5 עצירות, כשבשנייה מגיעים לשכבת השלג ומתקינים על הנעליים דוקרנים ולומדים איך לטפס בשלג. הדרך למעלה קשה וארוכה, ואורכת בערך 6 שעות. הנוף מלמעלה מדהים.

באותו יום היה יום מעונן מאוד לתושבי פוקון, אבל אנחנו, שהיינו מעל שכבת העננים, ראינו ים לבן עם איי הרים מבצבצים פה ושם. הויאריקה הוא לא הר הגעש היחיד באזור וניתן לראות 2 אחרים באופק הרחוק. הלוע עצמו של ההר, כולל נוזל לא ידוע מבעבע וריח חריף של גופרית. לא רואים לבה, כמו שנהוג לחשוב... הירידה אורכת שעה בלבד, כשבשכבת השלג ישנן מחילות מיוחדות לגלישה על הגב. המהירות שניתן לצבור בהן, מפתיעה לטובה ומאוד מהנה. בשכבת העפר, למטה, אפשר לדלג מטה כשכל צעד מעיף ענן אבק של אדמת ירח לאויר הדליל.

חזרנו לפוקון בחמש אחר הצהריים, עייפים אך מרוצים. לאחר ארוחת ערב זריזה, המשכנו אל המעיינות החמים שבאזור, Los Pozones. בורות טבעיים באדמה אשר מתוכנם נובעים מעיינות של מים חמים. הנסיעה אורכת 45 דקות מפוקון וגדעון נתן לנו הנחיות. במקום עצמו, ישנן חמישה בורות טבעיים ומומלץ להתחיל בהכי קרירים, ולהתקדם בהדרגתיות. המקום פתוח 24 שעות, כי הרי זהו מקור טבעי שלא מפסיק, וישנה הגבלת שהות של עד 3 שעות לבנאדם מחשש לחשיפת יתר למים בטמפרטורה גבוהה. המחיר הוא 2500 פזו, כשאחרי שמונה בערב הוא קופץ ל-4000 פסו. מומלץ מאוד להביא למקום שקיות למגבת ולבגד ים הרטובים, ומים קרים, כי מתחילים להזיע לאחר זמן מסוים במים הרותחים. סה"כ מאוד מהנה ומומלץ. מרגיע ביותר לאחר היום הקשה שעברנו.

לתחילת הכתבה

יום 4 ו-5 - מפוקון ועד לברילוצ`ה

למחרת בבוקר המשכנו במסלולינו העגלגל, והגענו דרך העיירה ויאריקה (סתם משעממת), לעיר הגדולה אוסורנו. באזור זה בצ`ילה, ישנו כביש אגרה מהיר- Ruta 5- שמומלץ לנסוע בו אם יש לכם לשרוף קילומטרים. עליה אליו תעלה 1500 פסו. לא אספר הרבה על Osorno, כי למען האמת, אין מה לספר. Osorno היא לא יותר מ"עיירת מודל" עם שדרוג, קצת יותר גדולה מהרגיל. באזור ישנה עיר נוספת בשם Valdivia, אשר בה ישנם מבצרים ספרדיים מימי הכיבושים המקומיים, והמחזה אמור להיות מרהיב. משיקולי זמן, לא הגענו, חבל.

למחרת המשכנו לכיוון עיירה בשם Los lagos, אשר ממוקמת בין שני אגמים. משם, אגם אחד אפילו לא הצלחנו לראות, מאחר והעיר לא מטופחת או משקיעה במיקומה המהמם. צ`ילה התחילה קצת לעצבן והתגעגענו לארגנטינה. הסטייקים הגדולים, השוקולדים השוויצרים, הכסף הנורמלי, וגם המחירים (נכון לעכשיו, צ`ילה יותר יקרה מארגנטינה).

הגענו אל הגבול הצ`יליאני, החתמנו דרכונים ונכנסנו אל האזור המפורז. מסתבר בדיעבד, לצערנו הרב, שלילה לפני שרר מזג אויר קר במיוחד באזור. טל לילי שהצטבר על עצים, עשבים וגם על הכביש, קפא והפך לשכבת קרח מסוכנת ביותר, שההחלקה עליו בלתי נמנעת. נסענו לנו, הארבעה, בציפייה לנקודת הגבול הארגנטינאי. הנוף היפה, השיר שניגן ברדיו, הסיחו דעתינו מהדרך או מההזהרות של שלטים מקומיים לא מובנים. קצת גז בפנייה, טווח ראייה קטן ומצאנו עצמו מתחלקים אל תוך כביש קפוא מקרח, אי שם כשאין אף אחד קילומטרים מאיתנו. איבדנו שליטה על הרכב, ההגה ננעל, הברקס לא הגיב והגלגלים החליקו בגלישה הישר לכיוון צד הדרך. ראינו את זה מגיע, ראינו שאין מה לעשות, ידענו שאנחנו ניכנס בצד ההר ויהי מה. כל אחד הגיב אחרת, אבל התוצאה הייתה זהה. הפגוש קיבל דנט שלא יבייש אף אחד, והגלגל הקדמי התפנצ`ר.

מצאנו עצמנו, שעתיים נסיעה ממסעדת סטייקים בבארילוצ`ה, מסיטים משאיות מטען מכיוון הקרח ומחליפים גלגל בקור המקפיא. שעתיים הפכו לארבע, שכן נסענו במהירות מינימלית. הגענו בתשע בלילה לבארילוצ`ה, ולאחר עוד שיעור פנטומימה עם משכיר המכוניות המקומי (שבחר הפעם להשתמש יותר בקול מאשר בידיים), שילמנו את חלקנו בביטוח (100 דולר לבנאדם), והלכנו לדון אלברטו, המסעדה המקומית שנחשבת ביותר, למען הפגת הלחץ. המקום עצמו לא נקרא דון אלברטו, אבל מר אלברטו בהחלט הרויח לעצמו את התואר "דון". אם תגידו דון אלברטו, בהחלט יבינו למי את מתכוונים. בעבר הוא פתח את המסעדה עם קרוב משפחה, ולאחר שנים הם נכנסו לסכסוך עסקי, מה שגרר פתיחת מסעדה נוספת ע"י אותו קרוב משפחה שנקראת "El Refugio del Montañes", מפלט ההרים.

 אז עם אוכל בבטן, ומאה דולר פחות בכיס, סיכמנו שבוע מעניין ובחלקו הגדול מהנה ביותר. לשכור מכונית כשמגיעים לאזור? מומלץ ביותר. לטפס את הויאריקה? לא כולם יסיימו את הטיפוס. לבקר באוסורנו? ולדיביה עדיפה. לעצור רגע ולנסות לתרגם את השילוט המקומי? שאלה רטורית.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ברילוצ'ה