נגר
במרחק כשעתיים נסיעה ממנלי, שוכן על צלע ההר הכפר הציורי נגר, ולמרגלותיו נהר הביאס. כפר שקט ויפה המשמש מוקד תיירותי (שלא היה עמוס כלל), בשל שני אתרים עיקריים המצויים בו. האחד הינו הטירה, שנבנתה לפני 500 שנה עבור הראג`ה- מושל עמק קולו שנגר הייתה בירתו. מבצר יפהפה, שממנו נשקף נוף עוצר נשימה של הרי ההימליה, העמק והנהר. הטירה הוסבה למלון, שחדריו מעוצבים ומרוהטים בסגנון קולוניאלי. יש האומרים, כי הטירה רדופת רוחות. אנחנו לא מאמינים ברוחות, אך הטירה ממוקמת בקצה ההר, כשמכל הכיוונים ניבטים הרי ההימליה בשלל צבעים, ובכל שעה משעות היום הם נראים אחרת, נוף קסום, בהיר, כהה, עמוק, ערפילי, שמיימי- כך שאולי באמת הרוחות שוהות בו... הטירה בנויה בסגנון ה"פהרי" הכפרי: קורות עץ ואבנים ומרפסות עץ מגולפות. הטירה שמורה ומתוחזקת על ידי הממשלה. נאמר לנו שתעשיית הסרטים הבוליוודית (הודית) משתמשת באתר לצילומי סרטים רבים.
הבוקר שלמחרת בואנו לנגר היה גשום וערפילי. העיר וההרים כוסו בעננים לבנים שכמובן מנעו מאיתנו את הנוף הקסום, אלא שהיה זה יום מתאים לביקור באתר השני המייחד את נגר- גלריית רוריך. רוריך היה צייר רוסי שהגיע להודו בתחילת המאה, התאהב במקום ובנופים, ששמשו מקור כמעט יחיד לציוריו, ונשאר במקום כל חייו. ביתו נשמר, על כל חדריו, "להצצה" בלבד- בית מערבי מהמאה הקודמת וחלק מציוריו וציורי בנו נמצאים בגלריה. משפחת רוריך הינה משפחה רבת פעלים וקורותיה ועבודותיהם של אנשיה מוצגות במוזיאון. האם, הלן למדה מוזיקה והייתה סופרת, נדדה בכל העולם להפיץ ספריה. האב ניקולס רוריך- צייר ופילוסוף, בנו סבטוסלאב, אף הוא צייר, והיחיד שנישא לבת המקום. הבן הנוסף, ג`ורג`, חקר את התרבות והלשון של עמי המזרח. כולם נדדו במשלחות שונות במזרח. ההודים מעריכים ומוקירים את הצייר, שצולם עם גדולי הדמויות ההודיות.
במחצית השניה של היום פסק הגשם, עלינו על ההר למקדשו של קרישנה. העלייה להר ולכפר `תאווה` שעל הרכס, הייתה כמו הליכה באזור הדמדומים, ערפל לבן, יער עבות ודרך לא דרך מובילה לראש ההר עד למקדש בן 7000 שנה. במקום חיה לה משפחה השומרת על המקדש, ושמחה לבואנו ולהזדמנות להרצות בפנינו על מקור הדתות בעולם, על קרישנה ועל ה"דהרמה"- משמעות ומקור הדתות והתפיסות הדתיות הקיימות בעולם.
ירדנו מההר לעבר המסעדה האיטלקית בנגר. איטלקית? לבעל המסעדה הממוקמת בצלע ההר מתחת למצנח ענק המשמש מגן מפני השמש והגשם, היה שותף איטלקי, שלימד אותו את סודות המטבח האיטלקי. השותף חזר לאיטליה, והוא נשאר עם השם האיטלקי והמטבח!
התרווחנו לנו בכיסאות, רעבים מאוד, והצצנו בתפריט. אכן אוכל איטלקי, אבל עיננו צדה גם שני פריטים מעניינים נוספים הכתובים כך: marak batsal im krutonim (Onion soup) וגם beitsa kasha (hard, boiled egg)- טביעת אצבעותיהם של הישראלים, גם כאן בנגר, הודו, במסעדה איטלקית, תפריט לנוחות הישראלים...! נשארנו רעבים עוד כשעה וחצי עד שהגיעו המנות, איטלקי זה היה, אבל אכלנו קודם את השולחנות מרוב רעב. מצד שני בהודו רק התאריכון עובד, השעון לא!
קסול
ושוב לקחנו "טקסי", אותו ואן "סוזוקי מרוטי", תמורת כ-800 רופיס מנגר לקסול. שאלנו את הנהג כמה זמן תארך הנסיעה והוא ענה בחיוך "שעתיים שלוש, אני נוסע לאט, לא ממהר לשום מקום". שמחנו שלא יתפרע לנו בכביש כמו הצעיר הקודם, אחר כך הבנו למה הצהיר הצהרה שכזו... הרכב היה במצב נורא: הקפיצים הרוסים, החלונות שבורים והטאייר קרוע! הרכב לא היה מסוגל לנסוע מהר. מצאנו עצמנו שוב מתפללים שנגיע בשלום! הנהג נסע בכביש "לא ראשי", כך הסביר, "הוא לא יהיה עמוס...". לקראת העיר בהונטר היה על הנהג לעבור לכביש הראשי. הוא בחר בדרך קיצור שונה ומאתגרת, ויחסית לגילו המתקדם של הנהג הוא הפגין אומץ וקור רוח! כדי להגיע לכביש הראשי לבהונטר היה עלינו לעבור באחד מהגשרים שעל נהר הביאס שרוחבו היה כ-100 מטרים לפחות. הנהג הגיע לגשר תלוי, המיועד להולכי רגל בלבד, שרוחבו בדיוק כרוחב הוואן, ולהפתעתנו עלה על הגשר העשוי לוחות עץ כששולי הרכב נוגעים במעקי הגשר. הגשר התלוי הזה גם אינו יציב כי הוא מיועד להולכי רגל ולא למכוניות, אבל... ראינו את החיוך שמתחת לשפמו של הנהג- חיוך מלא הנאה, כאומר שוב הצלחתי.....לעבור! בצדו השני של הנהר עמדו כמה גברים, מביטים על הרכב המתקרב וחייכו לנהג בחזרה! כל פעם אנחנו המומים ממה שהנהגים מרשים לעצמם בכבישים, גם אם יש חוקי תנועה, מותר ואסור, - אין מי שאוכף אותם.
הגענו לקסול כעבור שלוש שעות. המראה החל לחזור על עצמו: כפר מתוייר, OLD ו-NEW שנראים אותו דבר. מצפים למצוא בעיר עתיקה מבנים מיוחדים בני מאות שנים ובעיר החדשה בניינים מודרניים, גבוהים, חדישים, כבישים רחבים, חנויות...
בהודו, לפחות במקומות שבהם ביקרנו, העיר העתיקה היא במשמעות ראשונה, ישנה, קודמת לחדשה. העיירה החדשה נראית בדיוק כמו הישנה אלא שהיא קיימת פחות זמן. בדרך כלל החלק החדש התפתח בגלל התיירות: עוד מלונות, בתי אירוח, וחנויות, אלא שהתיירים, ובמיוחד התרמילאים, מחפשים את הישן והטוב, הזול והמרוחק, האותנטי והשונה. לכן פנו לחלק הישן, ומטבע הדברים גם שם נבנו בתי אירוח, נפתחו חנויות ושירותי כביסה, נסיעות וכו`. אז קסול הישנה והחדשה נראות אותו דבר, ומפרידים ביניהן גשר ונהר. רחוב ראשי אחד, חנויות תכשיטים, ביגוד, סוכנויות נסיעות וטרקים, מכבסות ומסעדות. קסול משמשת מעין עיירת מחוז לכפרים המתויירים בסביבה, שמגיעים אליהם בדרך כלל בהליכה רגלית או בטרק.
העיירה בנויה ממש בסמוך לנהר הרחב השוצף והגועש. שאון המים הזורמים בקצב מהדהד כרקע, כמסך קול כל הזמן. לעיתים מתחשק להנמיך את הווליום, אבל זה בלתי אפשרי כמובן, אלא אם נתרחק מעט לעבר ההרים ורחוק מהנהר.
התאכסנו ב"גסט האוס אלפיין" ממש על שפת הנהר. כשראיתי את המבנה ומיקומו חשבתי רק על הפוטנציאל שלו כבית הארחה בגליל, כי שם בקסול הפוטנציאל הזה לא מנוצל כמובן- חדרים גדולים, אפורים, מלוכלכים ומוזנחים בצל העצים והנהר הגועש... מה עושים כאן ? יש את אלו שנתקעים כאן באזור למשך חודש חודשיים ואף יותר ו"מרחפים" בעזרת צמח הג`ראס הגדל פה חופשי לצדי הדרך והנהר. סדר יומם נראה פחות או יותר אותו דבר במשך שבוע או יותר, פגשנו אותם כשכנינו לחדר. קמים ב-12:00, מוציאים את הצ`ילום, מעשנים, אוכלים, ישנים, וחוזר חלילה. ויש את ה"מטרקים" בין הכפרים, ככל שיותר גבוה בהרים ויותר נידח, (יום שלם הליכה ברגל) כך טוב יותר, רחוק מאיזו שהיא ציויליזציה, קרוב לאמא אדמה, לשמים, לשדות ולעצמך! ויש את המטיילים שרוצים לטעום קצת מכל דבר, זמנם בדרך כלל מוגבל, אך רוצים להספיק כמה שיותר מהכל! יותר ויותר רואים כאן משפחות צעירות עם ילדים קטנים ואפילו תינוקות בני שנה, אמהות ואבות שבאו לבקר את ילדיהם המטיילים, וגם "בוגרים" כמונו מטיילים בעקבות ילדיהם או שוחרי הרפתקאות בסגנון התרמילאי.
מניקראן- עירו של עלי בבה? אלף לילה ולילה?
כשאנו קוראים בספר תיאורי טבע, נוף אורבני, תיאור של בני אדם והבעות פנים, אנו מדמיינים, רואים בעיני רוחנו את התמונה. ציורים, צילומים ותמונות אחרות שראינו בתוספת התיאורים המילוליים מוסיפים צבע, ריח ורגשות לתמונה. בעתיד כשנראה את המראה במציאות נדע ונרגיש שהיינו שם כבר. למניקראן הלכנו ברגל לאורך הנהר, בנוף ההרים. ולפתע נגלתה לעינינו עירו של עלי בבה, כמו לקוחה מספורי אלף לילה ולילה.
מניקראן היא עיר הודית-סיקית. יש בה שני מקדשי עליה לרגל ומעיינות חמים. הסיקים וההודים מגיעים לעיירה לתפילה, רחצה וארוחה. העיירה בנויה על שתי גדות הנהר, כשגשר מחבר ביניהן. כיוון שהוואדי בו זורם הנהר צר מאוד, בנויים בתי העיר לגובה על צלע ההר. בנין ארוך בעל שמונה קומות מאכלס כמעט את כל תושבי העיר ובתי האירוח.
הכניסה לעיר מובילה הישר אל המרחצאות החמים והמקדשים משני צדי הנהר, ומשם ישר לבזאר הצר והצבעוני. הליכה בתוך מבני המרחצאות המקורים משני צדי הנהר, אדי החום העולים מן המעיינות החמים, כוכי הרחצה הסגורים של הנשים, כל אלו מעבירים בי את התחושה שאני בתוך מערה. ואז בהביטי מטה, ממש ליד המעיינות הפתוחים, ...ראיתי את 40 השודדים, כולם בטורבניהם הצבעוניים וחגורים בסכינים, עמלים כולם יחד להכניס מהר את שקי האוצרות לתוך המערה...
סמטאות העיר מלאות בהודים וסיקים על תלבושתם המסורתית- חליפות פנג`ב לבנות, טורבנים צבעוניים וחגורים בהצלבה בסכינים טמונים בנדני עור. נשים וגברים באותה תלבושת לבנה חגורת הסכין (מלבד הטורבן הצבעוני). (תפיסת הסיקים כגדודי חיילים קדושים של האל היחיד מאופיינת בחמישה סימנים חיצוניים של הסיקים, ששניים מהם הם הטורבן הקושר את שערותיהם, שלא נגזזות לעולם, והחרב אותה הם חוגרים בטקסים דתיים בדרך כלל). הבזאר הצבעוני והססגוני מלא בדוכנים המוכרים פריטי טקס ותפילה: שקיות אורז תפוח ופתיתי קוקוס, צימוקים ושקדים, תכשיטים צבעוניים, חרוזי תפילה עשויים עץ, בנוסף עבודות עץ מגולפות וחרוטות בעבודת יד. נכנסנו לתוך מסעדה באמצע השוק והשבנו את נפשנו ב"לסי בננה" קר וטעים. ממש נקטר אלים!
ברשאני וקלגה
למחרת עלינו על ה"לוקל בס"- Local-Bus, חווית נסיעה מיוחדת. האוטובוסים המקומיים כמו קמו לתחייה מתוך ערמת גרוטאות של כלי רכב ישנים. אוטובוס ישן מאוד שקיבל חיים באמצעות צבעים וכתוביות, ומתמרן בנסיעה בכבישים צרים מלהכילו לעיתים, כך שנוסעים הבוחרים לשבת על גג האוטובוס, (בהודו זה מותר, אפשרי ומומלץ למי שמחפש הרפתקות ואויר הרים) חייבים לשנות את מצב ישיבתם לשכיבה כאשר האוטובוס עובר מתחת לגשר חצוב בהר או מתחת לקווי טלפון וחשמל... הכרטיסן באוטובוס הוא גם `לוליין בעל משרוקית`, כאשר באמצע הנסיעה הוא פותח את הדלת האחורית, עולה על הסולם האחורי, ומטפס לגג האוטובוס על מנת למכור כרטיסי נסיעה ליושבים על הגג. שריקת המשרוקית שבפיו תמיד, מסמנת לנהג לפתוח עבורו או עבור אחרים את הדלת, לעצור, להמשיך לנסוע או להמתין למישהו שיספיק לעלות לאוטובוס. מראה מקובל של אוטובוס כזה הוא אוטובוס מלא באנשים בתוכו, על הגג וגם אנשים הנתלים על החלונות.
נסיעה של 18 ק"מ עד לתחנה האחרונה של האוטובוס בהרים- לעיר ברשאני ארכה כשעה וחצי. בעיירה זו מסתיים הכביש לנסיעת כלי רכב. כדי להגיע לכפרים הגבוהים יותר על ההר: קלגה ,טולגה, פולגה, טוש קריגנגה ועוד, יש ללכת ברגל. משאות (כולל תרמילים) נישאים על גב הפורטרים. מחזה משעשע היה לראות את הפורטרים הצעירים והמבוגרים בני 40-15 סוחבים אחד או שני תרמילים גדולים, ועולים בשבילי ההר כשבעקבותיהם משתרכים ישראלים צעירים שזה עתה סיימו צבא ואינם סוחבים דבר, למעט תרמיל קטן או פאוץ`. הטיפוס בהרים אכן קשה, אך הפורטרים הצעירים הללו שעברו גיבושים לסיירת, עושים זאת כמעט בריצה. סליחה, לא הם עברו צבא- הישראלים המתנשפים מאחריהם עברו צבא... וכעת הם בחופשה. באותה דרך נראים גם נשים, ילדים וגברים הסוחבים על גבם סלי תפוחים, שקי קמח או חבילות עשב למספוא- ממש מטפסי הרים.
הגענו לקלגה, כפר הודי-טיבטי טיפוסי, המתפרנס לבד מתיירות ומגידולי תפוחים, תירס ואורז. הפרות והעזים מתגוררים בקומת הקרקע והקומה העליונה מיועדת למגורים. הכפריים חיו להם חיים שלמים ללא מחסור בדרך זו כמימים ימימה, עד שהגיעו למקום התיירים שנזקקו לחדרים ולמסעדות. חיש מהר נבנו חדרי עץ מיוחדים לתיירים וגם מסעדות ומרבצי עישון.
נכנסנו למסעדה מקומית ששילוטה בעברית. מזרונים על הרצפה ובין כל 2 מזרונים שולחנות נמוכים. שבעה ישראלים שרועים כל אחד על מזרון ובשולחנות ביניהם בקבוקי שתיה ו..צ`ילומים. נושא שיחתם בבוקר זה היה: אוסטרליה, ניו-זילנד ואתיופיה - היעדים שבהם היו והיעדים הבאים. החשמל בכפרים אלו מגיע בהקצבה שעה- שעתיים ביום. הזמנתי בננה לסי! -No electricity no lassy!
אבל ג`ראס, אם ארצה, דווקא בזול והרבה.
בדרך חזרה, בהמתנה לאוטובוס המקומי, שיחזירנו חזרה בשלום לקסול, ניסיתי להבין מה יש לעשות במקום כזה שבוע- שבועיים ואף יותר מזה? התשובות שקיבלתי: שקט, מעשנים בלי חשבון, מטיילים בכפרים השלווים והראשוניים הללו ונופי טבע מרהיבים. ללא מסגרת, ללא דין וחשבון לאף אחד, גם לא לעצמך, זה הקטע כנראה, לחיות בעולם אחר, ששונה משלך בתכלית השינוי. יש המתחברים לזה, לי קצת קשה...
ג`לאל ושרפת הגופה
יצאנו לטיול רגלי לאורך הנהר בשביל המוביל לכפר הציורי והשקט ג`לאל. טרם צאתנו שמענו תזמורת מנגנת מכוון הגשר. חשבנו שיש היום חג או פסטיבל קטן, אך כשהגענו לגשר, התזמורת סיימה לנגן- ממש קצר הפסטיבל הזה. המשכנו לגשר החבלים המתנדנד מעל הנהר, כשריח עשן מיתמר הובילנו לקצה הגשר. הגענו לתחילתו של טקס שרפת גופה של אחת מנשות הכפר שנפטרה בלילה. עשרות גברים, מקורביה ומוקירי זכרה של האישה, עמדו מול ערמת עצים בוערת על גדת הנהר. בנה לבוש לבן, סרט לבן לראשו (בגדי אבלים). הטקס, כך נאמר לי, החל בהובלת הגופה מביתה של הנפטרת, בלווית התזמורת ששמענו קודם לכן עד לשפת הנהר ובהנחת הגופה על מדורת העצים. גברים הגיעו למקום, ניגשו לנהר רחצו רגליהם וידיהם, היזו מים על ראשם, ניגשו למדורה, זרקו לתוכה צמח כלשהו, חיברו ידיהם באמירת שלום/תודה וחזרו שוב למים. כעבור 3-4 שעות, כשחזרנו מג`לאל לא נשאר דבר מהמדורה. המעטים שנשארו במקום שטפו את האפר למימי הנהר.
ההליכה לג`לאל עוברת בתוך יער, אוירה של הוד קדומים של ימי בראשית. לולא עטיפות חטיפים, מסטיק ובקבוקי פלסטיק זרוקים בצד הדרך, המזכירים את ידו של האדם המודרני, ניכר היה כי אנו פוסעים בגן עדן, עצי תפוחים בשפע, חסר רק הנחש... הנחש הופיע בבית קפה בדרך. ישבנו וגלגלנו שיחה על השוק התרבותי של צמד ישראלים שנחתו זה מקרוב בהודו. תמול שלשום הם סיימו את הצבא, וההליכה ביער עוד הזכירה להם התברברות של המחלקה שלהם במסע ניווטים. אחד מהשניים הגיע להודו במטרה להפסיק לעשן סיגריות! איך הוא יעשה זאת? באמצעות עישון ג`ראס בהודו, אחר כך יגיע לארץ ולא יעשן כלום... זה לא אותו דבר הוא הסביר, הוציא את הצ`ילום והציע לי לנסות. לא התפתיתי לנסות כחווה, חווית גן עדן של המקום לא צריכה תוספות עבורי.
*עדכון, ינואר 2006: מאז המסע להודו אותו תיעדתי הן בכתב והן בתמונות, התוודעתי לעיסוק חדש ומעניין שנולד עקב הרצון להעביר את החוויות מעבר למילה הכתובה ולתמונה, משהו שישלב בין המראה, התחושות, ההרהורים הצלילים והקולות. עיסוקי כיום הוא הפקה ועריכת מצגות דיגיטאליות בכל נושא. האלבום הדיגיטאלי שערכתי על הודו הוקרן בכמה פורומים ועורר עניין רב. אני מזמינה אתכם לצפות בתקציר של הקליפ הנ"ל שנמצא באתר שלי www.seedphoto.com ב"מצגות לאירועים"- הגלריה וגם ב"אודות".
לתחילת הכתבה
יוצאים לטיול תרמילאים בעמק פרוואטי? כל מה שצריך לדעת באתר "עפתי" >>
