להירושימה ניתן להגיע בקלות בשינקנסן מקיוטו (1:45 שעות) או מאוסקה (1:15 שעות).
מה שיש לראות בה מתחלק בין 2 אתרים: העיר עצמה והאי מיאג'ימה.
בעיר עצמה, מחזיקי JR Pass יכולים לעלות בחינם לאוטובוס העובר בין אתרי התיירות. זהו קו מעגלי שעובר בתחנת השינקנסן, בטירת הירושימה, בכמה מוזאונים לאומנות, וכמובן ב”כיפה האטומית” (Atomic Bomb Dome) ובפארק השלום הסמוך.
הכיפה היא אחד משני המבנים היחידים בעיר ששרדו חלקית את הפצצה. במקור שימש המבנה, ששוכן על גדת תעלה רחבה ומוקף עצים, כמרכז ירידים לתחום התעשיה והמסחר. היום הוא אתר מורשת עולמי. דווקא כיוון שנותר עומד, נגזר תפקידו להזכיר את כל מה שחרב, והכול חרב. כשמתקבים אליו והוא מתגלה מעט-מעט מתוך הצמחיה, תחושה רעה מתפשטת בגוף - יראה מהולה בכעס. 80 אלף אנשים נהרגו בזמן שלקח לקיסר הירוהיטו ולנשיא טרומן למצמץ בלשכותיהם. עוד 66 אלף מתו במשך השנים מפציעות והשפעות הקרינה. למה? למה זה צריך היה להגיע לידי כך?
הירושימה מגדירה עצמה היום כעיר של שלום. פארק השלום והמוזאון שבליבו (שהיה סגור לרגל שיפוצים כשהגעתי) שמו להם למטרה לחנך את יפן ואת העולם למנוע אסון נוסף כזה. מכאן יוצאת הקריאה לעולם כולו להתפרק מנשק גרעיני ולהימנע ככל האפשר ממצב של מלחמה.
יש מקום אחד בפארק, מקום צנוע מאוד, שמצדיק את זה אפילו יותר מהכיפה המפורסמת: תלולית אפר מושלמת בצורתה ומכוסה דשא. התלולית הזו מכילה את שרידיהם של 70 אלף הקורבנות הלא מזוהים של הפצצה. מתוך כל 8 אנשים שמתו, 7 לא היו ניתנים בכלל לזיהוי. איך ידעו בכלל לספור אותם?
אנחנו, שנושאים בליבנו הר אפר משלנו, הגענו אליו מנתיב אחר. נתיב שבו רק המעטים נלחמו, והרוב ציית – כי זה מה שהרוב עושה בדרך כלל.
יפן כולה, כך נראה, מדגישה חזור והדגש שמלחמות הן נחלת העבר. הבושידו, “דרך הלוחם”, שהייתה הקוד הערכי של הסמוראים, אינה מטיפה כלל לאלימות. זהו קוד של איפוק, חמלה וכבוד –כבוד לעצמך וכבוד ליריבך. לאכזריות אין בו מקום.
ליפן יש קטע עם דמויות חמודות. תראו את זה בכל פרסומת של עסק ומוסד – כולל בנקים ומשרדי ממשלה. גם הפסלים בפארק השלום נראים כמו לקוחים מספרי ילדים. קשה לקשר אותם עם האסון שקרה פה. שרשרות צבעוניות של עגורי נייר מפיחות חיים באבן ובברונזה, כאומרות לפסלים: “בואו לשחק!”
והפסלים מחייכים ושותקים.
באנדרטה המרכזית בוערת אש תמיד קטנה מאז 1964. יש ברחבי יפן 14 אנדרטאות שלום שלקחו מהאש הזו. אין לבלבל עם האש ה”מקורית” משרידי הפצצה, שמשומרת עד היום במספר דומה של אתרים. אולי נראה קצת מוזר להצטלם עם חיוך על רקע אנדרטת זיכרון, אבל האישה שביקשתי ממנה לצלם אותי כל כך שמחה והתרגשה. ובאותה מידה שזו אנדרטת זיכרון, זו אנדרטה של שלום, של חיים. הנה, רציונליזציה במיטבה.
מי ומי במיאג'ימה
מיאג'ימה (אי המקדש ביפנית) הוא שמו הפופולרי של האי איטסוקושימה, שנקרא על שם המקדש הראשי השוכן בו. שער הטורי הענקי של המקדש, המתרומם מהמים לחופי האי, הוא אחת התמונות המפורסמות ביותר של יפן כבר מאות שנים. כרגע, אגב, הוא נמצא בשיפוצים שצפויים להימשך לתוך קיץ 2020, ולכן הוא כלוא ברשת צפופה של פיגומים. אבל לאי יש הרבה מה להציע על חופיו, אז אין מה להתאכזב.
כדי להגיע לאי, סעו מהירושימה לתחנת Miyajimaguchi (כ-40 דקות עם החלפת רכבת). משם יש ללכת לרציף המעבורת. אם ברשותכם JR Pass, תוכלו לעלות בחינם על המעבורת של חברת JR. שימו לב שקיים מפעיל נוסף, Matsudai, שלא מכוסה במסגרת הפאס. שתי האפשרויות עולות 180 ין לכיוון ואורך השיט 10 דקות. וכך יקדם האי את פניכם.
הצבאים המשוטטים על החוף כנראה אינם מהמגוון הטבעי של האי, כמו שהאלפקות לא הגיעו למאצ'ו פיצ'ו בטעות. זאת בניגוד לצבאי הבר שתמצאו בפארק של העיר נארה. בכל מקרה, הם נחשבים שליחי האלים, ולכן רצונם הוא קודש. למשל, אם הם מחליטים שהם רוצים את הבננה שמבצבצת לתיירת התמימה מהתיק, דבר לא יעצור בעדם. כמובן, אם הייתי יודעת שהברייה הנאצלת רוצה בסך הכול את הקליפה, היינו עושות דיל יותר טוב.
עוד בסמוך לחוף תמצאו את רחוב הקניות התיירותי מאוד, שמתחיל בסמוך לרציף המעבורת, ואת מקדש איצוקושימה החולש על המפרץ העמוק של האי, ורוב בנייניו בנויים על כלונסאות ונראים כצפים על המים עם בוא הגאות אחרי הצהרים. המפרץ משופע במקדשים, העתיקים שבהם במתחם Daisho-in נבנו במאה ה-9 לספירה – תקופה בה נבנו הרבה מקדשים בודהיסטיים ברחבי יפן, ועוד נפגוש אחד מהם בהמשך הטיול. אבל היופי האמיתי של האי הזה נמצא בפנים האי, בשבילי הטבע (Ho-do) המרהיבים העוברים בנוף המיוער.
קיימים שני שבילים הסובבים את המפרץ מרחוק: Asebi ו-Uguisu. שניהם מסודרים מאוד ובחלקם רחבים ועשויים אספלט. אומרים שהצבאים הפזורים באי נוהגים לישון בצידיהם בלילות. השבילים הללו נפגשים מאחורי מקדש אוצוקושימה, בכניסה לפארק Momijidani – שם המנציח את עצי האדר שנטועים בפארק ומקנים לו צבעים אדומים מרהיבים בבוא הסתיו. קויו – צבעי הסתיו – הוא ביג דיל עבור היפנים לפחות כמו פריחת הדובדבן באביב. כיוון שמסענו קורה אחרי הדובדבן והרבה לפני הסתיו, הכול ירוק. זריקת הצבע מגיעה מנקודת מבט פחות קונבנציונלית על גשר הכניסה לפארק.
שלושה שבילים נוספים הם אלה היוצאים מנקודות שונות במפרץ ומסתיימים כולם בנקודה הגבוהה באי – פסגת הר מיזן (Misen). ההבטחה לנופים מרהיבים בפסגה לא השאירה אותי אדישה, והבנתי שטיול באי לא יהיה שלם בלי העפלה לשם.
כמו בכל הר מתויר ביפן, יש רכבל שעושה לפחות חלק מהדרך (1,101 ין לכיוון אחד, 1,840 הלוך וחזור). במקרה של מיזן תצטכרו ללכת קילומטר מהתחנה העליונה ועד לפסגת ההר. אז כמו שאתם כבר מכירים אותי, החלטתי שעדיף כבר לעשות את כל הדרך ברגל.
בחרתי בשביל Momijidani שמתחיל בקצה הצפוני של הפארק. לשביל 3 יתרונות לעומת האחרים: הוא המוצל ביותר כיוון שהוא עובר בתוך היער, הוא ההמשך הטבעי לשיטוט בפארק היפה, והוא גם השביל הקצר ביותר מבחינת קילומטרים – 2.5 ק”מ. היות שכל שלושת השבילים מטפסים מאותו צד של ההר ומתחילים מאותו קו גובה, השביל הקצר ביותר הוא גם התלול ביותר. אבל כדי לעודד את רוחם של התיירים המטפסים, נוהג נפוץ בשבילים הרריים ביפן הוא להציב שלטי דרך המונים את המרחק עד לפסגה – במטרים ובדקות. הטיפוס קשה, השביל צר למדי והתנועה בו היא ב-2 הכיוונים. רבים מנוסעי הרכבל יורדים חזרה ברגל, ולכן התנועה כלפי מטה רבה יותר, ותמצאו עצמכם מפנים דרך שוב ושוב לקבוצות היורדות.
הר מיזן קדוש לבודהיסטים, וסמוך לפסגתו נמצא מבנה בשם Reikado – “היכל הלהבה”. בהיכל בוערת אש תמיד, שמאמינים משייכים אותה לזמנו של האיש הקדוש קובו דאישי – הוא שהביא את הבודהיזם לאי. האש הזו היא גם המקור של הלהבה הבוערת באנדרטת הירושימה.
פסגת ההר לא מאכזבת, והנוף ממנה הוא מהמרשימים שראיתי בטיול – 360 מעלות של יער עבות ואחריו ים זרוע איים ירוקים זעירים. המתחם המסולע שסביב המצפה מכיל הרבה נקודות שקטות להתבודדות ובהייה בנוף. הגעתי אדומה, הגעתי מתנשפת, הגעתי פועמת מהלב עד קצות האצבעות. וכמה שמחתי.
עד כאן הירושימה וסביבתה. אנו מתקרבים לנקודה הכי דרומית במסע, ולאחד משני הסיפורים הגדולים שלו, שאני אוהבת לספר שוב ושוב. סיפור עמוק, סיפור ירוק, סיפור עתיק.
מוכנים?
