אגדה יפנית שלי - הירושימה ומיאג'ימה בפסטיבל קציר האורז!!!

הירושימה

רכבת השינקסן מאוסקה הובילה אותנו במהירות ובבטחה להירושימה. חשבתי שאמצא עיר אפרורית . אבל הרושם הראשון היה של עיר רגילה עם אורות צבעוניים, ריאות ירוקות ובתים גבוהים. כאילו לא קרה כאן דבר בעברה.

לינה בלילה זה היתה בהירושימה במלון ANA CROWN PLAZA

מלון 4 כוכבים שכמו קודמיו מרשת זו לא איכזב.

להלן תמונות ממה שאכלנו במלון זה והיה ערב לחיכנו.

כמובן שלא הכל זיהינו מה זה אבל ניסינו.

והמנות האחרונות היו גם יפות וגם משובחות.

5 דקות מהמלון שוכן פארק השלום אותו אנו פוסעים רגלית לאורך הנהר, הליכה פסטורלית כשציפורים נמצאות על הגדה השניה, כשגשם דקיק מטפטף.

ממש במקום הזה ב-6.8.1945 בשעה 8.15 התהפכו חייהם של הרבה מאד אנשים מקצה לקצה עת הוטלה על הירושימה הפצצה האטומית הראשונה שכונתה “ליטל בוי” ו-3 ימים אח”כ על נאגאסקי. קיוטו עליה חשבו להטיל בתחילה – ניצלה.

כ-160,000 אנשים נהרגו באופן ישיר מהפצצה הזו ועוד רבים מתו מהתוצאות של הגשם הרדיואקטיבי .

מה גרם להפצצה?

לאחר שגרמניה,בתחילת ספטמבר 1939 כבשה את פולין , דבר שגרם לצרפת ואנגליה להכריז מלחמה, פתח את מלחמת העולם השנייה. 

זו היתה מלחמה עקובה מדם וארוכה ומצבם הנואש של היפנים לא הכניע אותם הם השתמשו בטייסי קמיקזה שהתאבדו וגרמו לאמריקאים אבידות קשות.

האמריקאים ,הבריטים והסינים דרשו מהיפנים כניעה ללא תנאי.

היפנים לא האמינו כי האמריקאים יפלשו לארצם כדי להחריב את תרבותם ומסורתם ארוכת השנים. הם היו בטוחים שאם יפלשו ייגרמו להם אבידות קשות דבר שיביא לסיום המלחמה .

על האמריקאים היה לקבל החלטה, האם להיכנס רגלית ולגרום לקורבנות של אלפים או להטיל את הפצצה.

היו באמתחתם של האמריקאים 2 סוגי פצצות והם החליטו לבדוק את יעילותם. על הירושימה הטילו סוג אחד ואילו על נאגאסאקי 3 ימים אח”כ הטילו את הסוג השני.

שלושה שבועות לאחר הטלת הפצצה נכנעה יפן.

שנים ארוכות נותרה הירושימה בשיממונה עד שבשנת 1954 הוחלט על שיקומה בפיקוחו של מושל האמריקאי מקארתור.

בפארק השלום מצויות כמה אנדרטאות שנעצרנו לידן . ככל שהתקרבנו לגשר נגלה לפנינו המבנה שהיה בניין המשטרה או בגרסה אחרת אולם כנסים ששרד והפך לאחד מסמלי המלחמה הזו והטלת פצצת האטום.

בגירסה אחת שקראתי הפצצה נפלה 600 מ' מהמבנה , אך כיון שהמבנה נבנה מבטון מזויין שנועד לעמוד בחוזק של רעידות אדמה הוא לא נמחה מעל פני האדמה כמו האחרים סביבו. בגירסה אחרת הפצצה התפוצצה באויר בגובה 580 מ' מעל פני הקרקע ויצרה הדף, חום וקרינה רדיאואקטיבית. פטרייה ענקית היתמרה אל על והמבנה הזה לא קרס.

על ראשה של הכיפה הבחנתי בציפורים שנראו לי כמו המיינהו במקומותינו.

המעניין הוא שהפצצה נבנתה בכלל כדי להכניע את היטלר. נבנתה במשך 5 שנים ומדענים יהודים השתתפו בתיכנונה. מי שהציע את הרעיון לרוזוולט להטילה על גרמניה היה אלברט איינשטיין. כשנודע למדענים כי היות וגרמניה בינתיים נכנעה והפצצה תוטל בכלל על יפן הם חתמו על עצומה שהם מתנגדים לכך. רוזוולט בינתיים מת וטרומן למרות שידע כי יפן כנראה עומדת לפני כניעה , החליט מבלי להיוועץ במקארתור או באדמירל נימיץ כי יטיל את הפצצה הגרעינית הראשונה בהסטוריה. הוא עשה זאת מנימוקים פוליטיים, לנקום על פרל הרבור, להרתיע את הרוסים שלא יתפשטו באסיה, ולהצדיק את ההשקעה העצומה בפצצה. במדיניות פנים להראות לעמו מיהו טרומן שעד אז איש לא הכירו. (מתוך הספר יפן המודרנית תרבות והסטוריה של בן עמי שילוני.)

על האכזריות של היפנים ויחסם לנשים אפשר לקרוא בספר של רות הלו שנקרא:

“נשות הניחומים”. מסופר בו על 5 נשים סיניות שסבלו מהיפנים שהפכו אותן לזונות. הן עברו אונס לטובת סיפוק היצר המיני של החיילים היפנים.

היפנים פלשו בשנת 1932 לחבל מנצ'וריה בסין ובכל מקום שפלשו הקימו לטובת החיילים היפנים בתי בושת שנקראו ע”י היפנים “תחנות ניחומים”.

בתחילה היו אילו נשים יפניות שהתנדבו לצורך מטרה זו אך כשהבינו היפנים כי קיים מחסור בנשים עבור הצבא, הם חטפו נשים וילדות במקומות שפלשו אליהם ובמרמה , כשהם הציגו מודעות בעיתונות על משרות כביכול לתפקיד הגון, וכשבאו לתחנות אילו הבינו מה מהות עבודתן. הן הפכו להיות שפחות מין ונאנסו מידי יום ביומו בסין בקוריאה ובפיליפינים.

בניגוד לגרמניה שלקחה אחריות על מעשי הנאצים התנצלה והביעה חרטה, הרי היפנים עד עצם היום הזה לא התנצלו ולא פיצו את הנפגעות.

הפוליטיקאים היפנים אפילו טענו שהנשים סיפקו יחסי מין מרצונן החופשי.

הטרגדיה של הנשים הללו לא באה לפתרונה עם סיום המלחמה וכניעת יפן. הן סבלו טראומות נוראיות הן נדחו ע”י משפחתן מחד וע”י החברה מאידך גיסא.

חלקן סבלו גם מעקרות. גם בסין קיים נושא של כבוד המשפחה אז לא מספיק שנשים אילו סבלו, משפחתן ציפתה מהן שיתאבדו וכך יימחק הקלון מעל המשפחה שאחת מנשותיה היתה שפחת מין שלא מרצונה.

יש להבין שזה שהיפנים הפכו את הנשים לזונות בכל מקום אליו פלשו זה אינו מהווה רק סיפוק היצר המיני של החיילים אלא גם השפלת האויב.

להלן קטע מתוך הספר של רות הלו שתורגם מגרמנית לעברית , שעשתה על הנושא גם עבודת דוקטורט אותה פירסמה עם שמות בדויים בספרה. את הכתבה פירסמה ורד לי בעיתון הארץ בשנת 2015.

מיאן נולדה בכפר קטן ועני בדרום סין, שרוב תושביו מתקיימים מגידול אורז. בתחילת 1938, כשהיתה בת 13, חלה אביה והיא נאלצה להפסיק את לימודיה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בעיתון הכפר התפרסמה מודעה מבטיחה: "חברה מרחיבה את תחומי עיסוקה וזקוקה לכוח עבודה של נשים. הפונות צריכות להיות בנות 14 עד 25 שנים; נדרשת ידיעת כתיבה בסינית. עדיפות לבעלות שליטה באנגלית או ביפנית. השכר החודשי, 50 יואן. המעוניינות מתבקשות לבוא לשיחה אישית".

בני משפחתה של מיאן האמינו שהיא תוכל להרוויח כסף רב בעבודה שגרתית בעיר הגדולה והנערה נשלחה לראיון עבודה עם אשה הדורה, הגברת ג'אנג, שאיש בכפר לא פגש מעולם. ג'אנג בחנה את גופה של מיאן והציעה לה עבודה בניקיון. ב–10 בפברואר 1938 נפרדה מיאן מהוריה ומבית ילדותה ועלתה לאוטובוס עם נערות צעירות נוספות שמשפחתן נקלעה למצוקה כלכלית. כולן האמינו שהן נוסעות לשנחאי ושמחו שמצאו עבודה בשכר טוב שתביא לשינוי מצבן.

כשהנערות יורדות מהאוטובוס הולם בהן ריח חריכה ורקב ומראות של עיר חרבה, והן מגלות ששנחאי כבושה זה שלושה חודשים בידי היפנים. ארבעה חיילים יפנים דוחפים אותן למשאית בצעקות. אט אט הנערות מבינות שהן רומו ונחטפו. הן יושבות דחוסות ברכב, מוכות פחד וממררות בבכי. כשהרכב נעצר בלב מחנה צבאי מסתיימת הילדות שלהן.

"נשות ניחומים" סיניות ומלזיות ביפן. זוועה לכנות אותנו ככה

מיאן חיה כחמש שנים בתנאי עבדות כ"אשת ניחומים" — שם מכובס שבו כינו היפנים את הקורבנות שחטפו ואנסו בבתי הבושת שהקימו במשך המלחמה. "כך מכנים אותנו כאן שוב ושוב", מהרהרת מיאן ממרחק שנים בניסיון של היפנים לטשטש את מעשיהם, "איזו חרפה, איזו זוועה לכנות אותנו ככה! 'נשות ניחומים!' איש לא היה זקוק אז לנחמה יותר מאיתנו, אנחנו שחיללו אותנו. היינו זונות בכפייה, שפחות! היינו ילדות, ילדות תמימות" (עמ' 10).

היא מצליחה לברוח מהמחנה ולחזור לביתה, אך שם היא זוכה ליחס מר — בני משפחתה ובני הכפר שלה מתנכרים לה, שופטים אותה ובזים לה והיא נאלצת לחיות בשולי החברה. בגיל מבוגר מיאן אוזרת אומץ, חושפת את סיפורה ומנהלת מאבק משפטי יחד עם שורדות נוספות בניסיון לתבוע את ממשלת יפן על הפשעים שבוצעו בהן.

ספר הפרוזה "נשות הניחומים" מביא את סיפורן של חמש נשים סיניות, שורדות "מחנות נשות הניחומים", המופיעות בבית המשפט ביפן, נאבקות להכרה בעוול שנגרם להן ודורשות התנצלות פומבית ופיצוי מממשלת יפן. קורות חייהן הבדויים של הדמויות מבוססים על עדויות של נשים שנחטפו ועונו, ומבחינתן המלחמה עדיין לא תמה..

באחרית הדבר היא מספרת שהתוודעה למערך בתי הבושת, שמאות אלפי נשים ממדינות שונות באסיה היו קורבנותיו, במחקר שערכה, ובו קראה את ספרה של איריס צ'אנג, סופרת אמריקאית ממוצא סיני, "האונס של נאנג'ינג". הספר מתאר את הטבח ומעשי האונס ההמוניים שהתרחשו בדצמבר 1937, כשהחיילים היפנים כבשו את נאנג'ינג שבסין. עם כניסתם לעיר הם רצחו, הוציאו להורג, הציתו בתים ואנשים ואנסו כ–20 אלף נשים מקומיות, שרובן נרצחו לאחר מכן. לאחר המאורעות בנאנג'ינג הקים הצבא היפני בתי בושת מסודרים שבהם בוצעו מעשי אונס שיטתיים.

ב–2007 כתבה הלו דוקטורט בנושא "נשות הניחומים" הסיניות והטייוואניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה והטראומה הכפולה שחוו. במחקרה התחוור לה שבעוד שבעולם המערבי הנושא אינו מוכר דיו — יפן, סין, קוריאה וטייוואן מתחרות ביניהן על השתקת הקורבנות ומחיקת זיכרון המעשים האלה.

הפרשה, כותבת הלו באחרית הדבר, עלתה לכותרות כשבתחילת שנות ה–90 סיפרה קים האק־סון, שהיתה "אשת ניחומים", על עברה. הווידוי הפומבי שלה עורר הדים ברחבי העולם. ב–1993 בדקה ועדת האו"ם לזכויות אדם את נושא "נשות הניחומים" ונמצאו עדויות שממשלת יפן והצבא היפני היו מעורבים בעת המלחמה בגיוס ובחטיפה של נשים ובארגון "מחנות נשות הניחומים".

עד היום לא ידוע בוודאות כמה נשים נוצלו. ההערכות נעות בין 200 אלף ל–400 אלף נשים מרחבי אסיה.על פי ההערכות, אשה אחת שועבדה מינית ל–25 עד 35 גברים ביום; 75 אחוזים מהן מתו. רבות ממי שהצליחו לשרוד סבלו מעקרות ומטראומות נפשיות.

רק בעקבות לחץ בינלאומי נקטה ממשלת יפן יוזמה כדי לצאת ידי חובה. ב–1995 הוקמה "הקרן למען נשות אסיה", שבראשה עמד ראש הממשלה, אך המימון שיועד לטיפול רפואי־סוציאלי הושג מתרומות הציבור היפני והממשלה הבהירה שאין לראות בו פיצוי רשמי.

בשנת 2000 נידון הנושא בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג והתנהל משפט נגד מדינאים ואנשי צבא יפנים בגין פשעים נגד האנושות. אבל לבית הדין לא היתה הסמכות המשפטית לגרום לממשלת יפן לפעול נגדם. משפטים שבהם תבעו השורדות את ממשלת יפן הסתיימו בפסקי דין מתסכלים, שלפיהם לאנשים יחידים לא מגיעים פיצויים, על הפשעים חלה התיישנות ולתביעות אין בסיס משפטי.

עד כה לא הצליח הלחץ הבינלאומי לגרום ליפן להודות רשמית באחריות ההיסטורית שלה לגורל הנשים.

ב–2005 טען שר החינוך היפני, ניראקי נקיאמה, שלא היו כלל "נשות ניחומים" במלחמת העולם השנייה. בעקבות המהומה שעוררו דבריו הוא חזר בו וגרס שהוא יודע שמציאות זו התרחשה אך הביטוי "נשות הניחומים" לא היה בשימוש. ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, התנער מהאחריות בהצהירו שאין כל ראיות לפרשה והדגיש כי אינו מוכן לבקש מחילה רשמית.

מנגד, גם ממשלת סין אינה מגלה עניין כלשהו בניצולות. המבקרים טוענים שממשלות סין וטייוואן אינן מוכנות לסכן את היחסים הכלכליים המצוינים עם יפן בגלל קורבנות מחנות אלה.

הלו, שפגשה כמה משורדות "מחנות נשות הניחומים", כותבת: "בשיחות איתן התברר לי שעד היום לא נעשה איתן צדק — וזאת אף על פי שגופים בינלאומיים רשמיים, פוליטיים ומשפטיים פנו בעניין זה לממשלת יפן". הרומן שכתבה הוא אנדרטת זיכרון כפולת שכבות: זה ניסיון ספרותי שמטרתו לעורר תשומת לב לפרשה המושתקת ולהעלותה לסדר היום הציבורי. מיאן, גיבורת הספר, היא אחת ממאות אלפי נשים ממדינות שונות באסיה שהיו קורבנות מחנות אלה. הלו נושאת באמצעותה את דגל הזיכרון של המלחמה ולא מאפשרת לקורבנות להישכח.

ספרה מוביל את הקורא למעמקי הייאוש והזוועות של פשעי המלחמה ומפנה זרקור למחסומים שהציבה החברה לניצולות — סטיגמטיזציה של נשים מופקרות, האשמת הקורבנות כמי שבחרו לשמש זונות, נידוי, היעדר סיוע ותמיכה. הספר הזה גם מאיר את המאבק המשפטי מכלה הכוחות שמנהלות השורדות מול חברה מתנכרת. עיקר כוחו בהצפת הנושא ובהשארתו בחיים באמצעות הספרות. אמנם הספר אינו אחיד ברמתו לכל אורכו אבל ניכר שהלו מצליחה בכתיבתה להפוך מציאות גיהנומית ליצירת פרוזה קולחת ולאפשר לקהל הרחב להתוודע לפרק מושתק ומוכחש ממלחמת העולם השנייה.

שוחחתי עם בתי על נשות הניחומים .היא סיפרה לי שכאשר למדה באוניברסיטת חיפה עשתה עבודה סמינריונית שנקראת

“נשות המרגוע בעידן הגלובליזציה.” עוד הגדרה שעושה יותר מדי הנחות לתופעה של ניצול מיני של נשים במדינות הכיבוש. חוברת העבודה נמצאת בביתנו ומיהרתי לקרוא .

התופעה הזו בשנות ה-30 היתה בקרב 200,000 נשים!!! שזה מספר מפלצתי.

אם חשבתי שבעידן המודרני במדינה מסודרת כמו יפן זה כבר אינו קיים, שכן הזנות הוצאה בחקיקה מחוץ לחוק ביפן משנת 1958, הרי היאקוזה שומרים על הסדר באיזורי הבילוי וגורפים רווחים מניצול הנשים אבל השיא הוא שהחל משנות ה- 60ואילך קיימת עלייה מתמדת של טיולי מין למדינות אסיה השכנות שמספרם הולך ועולה בטור מטאורי. היפנים היו הראשונים להוציא טיילים לקבלת שירותי מין . הם יודעים מראש איזו אישה יקבלו, איזה שירות ומה העלות. ממש מוצר צריכה.

ובנוסף החל משנות ה-70, חברות עבודה יפניות שלחו את עובדיהם לטיולים כאלו כפרס או כבונוס שהחברה נותנת לעובדיה!!!!

בשנות ה-70 קמה קול צעקה של נשים בן ביפן והן במדינות היעד והטיולים נמשכים אבל כטיולי יחידים ובמסווה. 

השלב הבא היה ייבוא נשים זרות ליפן לאותה מטרה.

יואב המדריך הסביר לנו כי יפן אינה ארץ הגירה אבל בשטח המין קיימת הגירה רבה ולממשלת יפן יש אינטרס כלכלי מובהק . המהגרות גם שימשו משנות השמונים והתשעים ככלות לחקלאים יפנים אך לא רק. 

לידיעתכם כי בשנה האחרונה – 2017 מתברר ישנם לא מעט מהגרים ביפן עקב הבעיה הדמוגרפית במדינה ועל כך כדאי לקרוא בכלכליסט בכתבה כאן.

נשים מתאילנד לדוגמא נמכרו דרך סוכנים, כשהן בכלל לא ידעו לאיזו מטרה הן מיועדות. לעיתים נמכרו למשפחת היאקוזה ולעיתים למועדונים בהם מספקים שירותי מין. הסכום הסופי שאשה נמכרת דרך כל הסוכנים הוא גם הסכום שעליה לשלם. הסכום יכול לנוע בין 25000$ ל-40000$ ועל זה יש להוסיף שכר דירה, מזון, הוצאות רפואיות וקנסות בגין התנהגות לא טובה.. 

חלק מהנשים מתאילנד יודעות מראש שיספקו שירותי מין אבל חלקן יודעות שתועסקנה כמלצריות. הפיתוי שנעשה : מספרים להן איזה כסף טוב הן תעשינה ביפן.

כתבה מוואללה שהתפרסמה ביום 29.12.17 מעידה שנושא שפחות המין ששעבדה יפן ממשיכות לרדוף את יחסיה עם דרום קוריאה – מעניין מאד לקרוא.

נחזור להירושימה שלשמה הגענו עד הלום.

מעברו השני של הגשר לכיוון שבאנו ממנו הנוף פאסטורלי, והשיקום של המקום אינו מעיד על מה שקרה במלחמת העולם השניה. 

הכל ירוק, הציפורים מצייצות. והעולם כמנהגו נוהג.

בדרך למוזיאון השלום אני נתקלת על המדרכה בשלט הזה.

בדרך למוזיאון הבחנתי בפיסול של הילדה סדאקו ססקי שאספר עליה בהמשך .

המוזיאון מציין בצורה מאופקת אבל יורדת לפרטים מה עשתה הפצצה לאנשים, איך השפיעה על חומרים שונים, מה גרמה הקרינה הראדיואקטיבית.

זו הנצחה מאד מכובדת ומאופקת..

כך נראה המקום לפני ההפצצה תמונה מהמוזיאון

וכך הוא נראה לאחר ההפצצה תמונה מהמוזיאון

וכך מבט עילי לפני הפצצה

המצגת התלת מימדית הניצבת במוזיאון השלום מאד הרשימה אותי איך שהיא מראה לפני ההפצצה איך נראה האיזור, ואחרי הטלת הפצצה איזה רדיוס כיסתה

ואיזה חום נפלט ורדיואקטיביות והענן של הפטריה שהחל להתהוות ולבסוף ההרס.

עוד הרשים אותי הסיפור של סדאקו ססקי שהיתה בת שנתיים עת הוטלה הפצצה. היא חלתה בלוקמיה. חודשיים לפני שמלאו לה 12 שנים. רופאיה העריכו כי נותרה לה שנה אחת לחיות. לפי האמונה של השינטו קיפול נייר בצורת עגור ושזירת 1000 עגורים על חוט מעניק מזל טוב נצחי ,.חיים ארוכים, תקווה, אושר, שלום, מזל טוב והגשמת משאלות.

העגור באמונה היפנית נחשב לקדוש יחד עם הצב והדרקון. הם מאמינים כי עגור חי במשך 1000 שנים לכן מקפלים ושוזרים 1000 עבור כל שנה מחייו. הקיפול חייב להעשות ע”י האדם שמבקש את המשאלה.

ססקי הצליחה לקפל אלף עגורים ומשראתה שמשאלתה להבריא לא מתגשמת, המשיכה לקפל עגורים נוספים עד יום מותה. סיפורה של ססקי עורר הדים רבים ועגורים מקופלים הפכו לסמל של תנועות שלום רבות ברחבי העולם.

אלינור קואר כתבה ספר בעקבות הסיפור של סדאקו ובספר סיפרה כי

בזמן שקיפלה את עגורי הנייר אמרה סדאקו: "אכתוב על כנפיכם מסר שלום, ואתם תעופו ותפיצו את המסר מסביב לעולם". סדאקו ע”פ הכתוב בספר הספיקה לקפל 644 עגורי נייר בטרם נפטרה ממחלתה הקשה. מאמציה של סדאקו נגעו לליבם של חבריה לכיתה ומוריה, והם המשיכו במקומה, וסיימו את המלאכה.

סדאקו הפכה לגיבורה לאומית ביפן ובזכות אמונתה הפך העגור להיות גם סמל לשלום ברחבי העולם. בפארק השלום בהירושימה נבנה פסל שהוקדש לסדאקו ולעגורי השלום.

תמונה אחת שווה אלף מילים בעייני זו התמונה הזו שאנשים במקרה זה חייל, בערו מהחום ושתו מהגשם שהיה רדיואקטיבי והרגישו את הבעירה מבפנים.

בעודי מסיירת במוזיאון השלום בהירושימה לזכר השואה הפרטית של העם היפני, לא יכולתי שלא להזכר בשואה של העם היהודי ובהקשר זה בדמות יוצאת דופן שקראתי אודותיה לפני צאתי לחו”ל ושבתי לקרוא אודותיה להכנת הכתבה.

מדובר בסגן קונסול יפן ששירת בליטא בקובנה ושמו: צ'יאונה סוגיהרה (סמפו שהוא הכינוי שהדביק לעצמו כי חשש שיהיה לאנשים קשה לבטא את שמו היפני).

סיפור פעולתו המופלאה להוצאת ויזות וחתימה עליהן וע”י כך הצלתם של כ-6000 עד 10000 יהודים מאימת הנאצים (תלוי את מי שואלים לגבי המספר המדוייק , אבל כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו).

סוגיהארה פנה לטוקיו שלוש פעמים וביקש אישור לנפק אשרות ובכל פעם נענה בשלילה. המסורת הסמוראית לפיה התחנך, ואופיו הליברלי ואוהב האדם לא נתנו לו לוותר ולהפקיר את היהודים הפליטים. במשך 29 ימים חתמו הוא ואשתו על ויזות לאלפי יהודים ואפילו בהיותו ברכבת עת יצא מקובנה המשיך לחתום.

כדאי לקרוא אודות סוגיהרה בכתבתו המעניינת מאד של ד”ר גילי חסקין כאן.

הפליטים הגיעו דרך יפן לשנגחאי בסין וחלקם המשיכו לאוסטרליה, לקנדה, ארה”ב וניו-זילנד.

סוגיהרה סיכן את נפשו ואת משפחתו תוך הפרת הוראות משרד החוץ היפני ותוך כפירה בתרבות השילטון ההיררכית היפנית הנוקשה (בהשפעת קונפוציוס). המעשים שעשה הם שבירת מבנה האישיות היפנית שבו , המקדשת את הסדר, משמעת והמבנה ההיררכי.

לימים אמר שעשה מה שחשב נכון לעשות מבחינת מצפונו.

היפנים כמובן לא יכלו להיות גאים במעשיו שהם ניגוד מוחלט לסדר והמשמעת במדינה, וכשחזר לארצו פיטרו אותו מעבודתו כדיפלומט.

ניצוליו חיפשו אחריו ובשנת 1969 מצאו אותו כשהגיע לחופשת מולדת ליפן מרוסיה שם עבד במשך 16 שנים.

בערוב ימיו קיבל אות חסיד אומות עולם מ”יד ושם”. סירב לקבל טובות הנאה למעט תמיכה בבנו שלמד בירושלים.

בגיל 86 הלך לעולמו לאחר שקיבל הוקרה עולמית וגם בארצו. בעיר הולדתו שבהרי האלפים היפנים הקימו יד לזכרו ומוזיאון.

לדברי מדריכנו יואב הוא מפקפק בסיפור שיש לו אופי של סיפור טוב , המבוסס על ספר שפירסמה רעייתו של סוגיהרה בשנות ה-60 ועל בסיס הספר “יד ושם” מבלי לחקור יתר על המידה העניקה לו את אות חסיד אומות עולם. אחרי שהיפנים ראו שהוא איש מכובד שמוקירים אותו הם שינו את עמדתם כלפי פועלו.

יואב אינו מכיר אף יפני שיעבוד במשרד החוץ ויעשה משהו בניגוד למה שמשרד החוץ אומר, משהו שהוא בניגוד לפרוטוקול. ולא רק זאת, סוגיהרה היה קצין מודיעין עם קשרים למודיעין הסובייטי וצבא פולין החופשית. במסגרת זו הוענקו ויזות לפולנים, לא ליהודים בהיותם יהודים. כאשר היהודים התדפקו וביקשו ויזות הם נענו כפולנים, מבלי שסוגיהרה ירד לדקויות שבין פולני לפולני יהודי. 

חוסר ידיעת השפה והתרבות היפנית הביאו את” יד ושם “, כאמור, להשען על הספר של אשתו של סוגיהרה שתורגם לאנגלית, ועל סמך זה ניתן לו הכבוד. היפנים עצמם הכירו במעמדו הרם של “יד ושם” ומבחינתם זה היה נוח להכיר בסיפור חיובי מבחינה פוליטית וזאת לאור התנהגות היפנים ברחבי האימפריה במזרח אסיה 

המעבר מהירושימה למיאג'ימה באותו היום היה לי קשה לעיכול. בטיול פרטי ממליצה להפריד ביניהם. מזל שהיה השייט שנתן קצת זמן למחשבות הנוגות לשקוע מעט.

מיאג'ימה

הידעתם ש… (יואב המדריך מספר בדרכנו למיאג'ימה)

*לראשונה מתחילת הטיול ישראל מוזכרת בעיתונות המקומית. ארה”ב וישראל מתכוונות לצאת מיונסקו וזאת בעקבות הכרתם כי אתרי מורשת יהודים הוכרו כאתרי מורשת של פלסטינים. זה מסוקר כדיווח ולא כניתוח.

*סקנדל גדול ביפן כיון שחברת פלדה ענקית זייפה נתונים על המוצרים שלה. בעקבות זאת מניותיה בבורסה צנחו.

*היפנים מתכוננים לאולימפידה שתערך במדינה ב-2020, לשם כך מתכננים ובונים במרץ איצטדיון אולימפי חדש. מפקח צעיר גוייס לעבודה ע”י אחת החברות הגדולות ביפן. הוא לא שלט היטב בעבודתו וכדי להוכיח את עצמו עבד שעות נוספות רבות. ביפן ישנן תקנות חמורות על מכסת שעות עבודה נוספות ביום שמותר לעבוד. בחברות הגדולות אוכפים זאת , אולם הם מעסיקים עובדי קבלן, קבלני משנה ושם זה אינו נאכף. המפקח כל כך נלחץ שלא יכול היה לעמוד בעבודתו במועד ולא בלחץ העבודה והתאבד. אירועים כאלה נפוצים מאד ביפן.

שטנו לאי מיאג'ימה בעיקר בגלל שער הטורי המפורסם שבעת גאות חלקו התחתון במים ובעת שפל אפשר להגיע עד אליו ומתחתיו וגם בגלל המקדש המפורסם.

השער הזה הינו ע”פ האמונה של השינטו נתפס כסגולה לעין הרע ולטוהר 

השער הזה מפריד בין הקודש לחול וכיון שניצב בשער לאי כל האי קדוש. הוא נבנה לראשונה במאה ה-12 אך השער הנוכחי הינו משנת -1875 וגובהו כ-16 מ'. סגנון הבנייה המיוחד, המתאפיין בארבע רגליים - יו-צואשי - מקנה לו יציבות.

במזג אויר ערפילי ראינו את מיאג'ימה אליה אנו מתקרבים.

בספינה כזו שטנו

כשהגענו לאי הגשם טיפטף ומדי פעם התגבר

את האי ראינו מבעד לטיפות הגשם ועל ראשי ההרים ערפל ירד. אבל כפי שהסביר לנו יואב שלנו היות וכעת הסתיו ובסתיו לא יורד ביפן גשם אז מה שאנו רואים אינו נקרא גשם. באוגוסט יורד גשם ואז נפתחים ארובות השמים בעוצמה רבה וזה נקרא גשם. כך שצריך להתעלם אבל לפתוח מטריה.

כרבע שעה של שייט הובילה אותנו לאי המקסים שאילמלא ירד גשם היה יותר מלהיב והנוף מרהיב יותר.

מיאג'ימה פירושו האי הקדוש. השער הטוריאי שניצב כשער כניסה לאי מיאג'ימה מבדיל בין החולין לאי שכולו קודש . הוא גם הפך לסמלה הלאומי של יפן. יש כאן תופעה של גאות ושפל. בגאות השער ממש טובל במים וניתן להגיע אליו על גשר ואילו בשפל ניתן להגיע מתחתיו ממש על היבשה. כיון שירד גשם נחלים הובילו לכיוונו והאדמה הפכה לעיסה בוצית שממש לא רצינו לטבול רגלינו בה, כי איך נגיע אח”כ לאוטובוס של הנהג היפני ששומר כל כך על האוטובוס כאילו היה ביתו. ממרק אותו עד שהטסות מבריקות מידי יום ביומו.

מקור השם טוריאי אינו ידוע. השערים האלה ברובם עשויים מעץ ולעיתים מאבן. צבועים בצבע הכתום הבוער. סבורים כי הם שימשו כמקום מנוחה לציפורים והן ע”פ האמונה של השינטו נחשבות לשליח האלים.

האי נקרא גם איצוקושימה ע”ש המקדש בשם זה באי. זהו גם אתר מורשת של אונסקו שנבנה בשנת 593 והוקדש לאלת הים.

האי הררי ומיושב ע”י ישוב אחד בו מתגוררים כ-2000 תושבים כל היתר הנוהרים לאי הם תיירים יפניים ומהעולם שממלאים את האי בצפיפות רבה.

איילים מסתובבים חופשיים באי ומייחלים למזון שהמטיילים יתנו להם. אסור לפגוע באיילים שכן הם נחשבים לשליחי האל.

הרבה מקומות באי מכינים עוגיות ואת הסרט הנע של העוגיות על המכונות המיוחדות רואים אל מול עיינינו.

גם ריקשות מסתובבות באי רק שבמזג האויר הגשום איש לא הסתובב עם ריקשה

מה עוד ראינו באי? האוכל החביב - אויסטרים – צדפות מטוגנות

בעודנו מסיירים במיאג'ימה לפתע הבחנתי באנשים לבושים בתלבושת מיוחדת ומתכוננים לפסטיבל שאח”כ גם יצא לנו לראותו בפעולה .

הפסטיבל היה לרגל סיום קציר האורז.

והרי הוא להנאתכם.

כל מיאג'ימה מקושטת לכבוד הפסטיבל

מרימים בידיהם את המיצגים הכבדים

בסמטה אחרת פגשנו שוב בצועדי הפסטיבל והפעם גם ילדים קטנים נשאו את המיצגים האלה , שכאב לי הלב שהם צריכים לשאת את המיצג הכבד הזה.

בדרכנו למקדש שעל האי פסענו לאורך שביל בוצי לאורך הים כשפנסים מעטרים אותו

אמנם ירד גשם אבל במבוך של המבנים המובילים למקדש, הבנויים על כלונסאות וטוב שכך אחרת היו מכוסים במים בעת הגאות, הם מקורים ויש מחסה מפני הגשם. רק אילו שהולכים לכיוון השער זקוקים למטרייה.

למרות הגשם כולם מטיילים עם המטריות ולא שמעתי קיטורים כמונו שנרטבנו

תוך כדי ההליכה הבחנתי במשפחה שהילדים אחזו בבלונים, שהאם והילדים לבשו תלבושת מסורתית ומה טבעי יותר מכך שאבוא לעזרתם לצלמם תמונה משפחתית שיהיה להם לאלבום הפרטי. כמובן שראיתי גם צעד אחד קדימה לבקש אח”כ גם להצטלם איתם דבר שהסכימו בחפץ לב. אני הייתי רטובה כולי למרות שהלכתי תחת מחסה, אבל יצאתי מידי פעם להצטלם.

עם המשפחה היפנית שאימצתי 

הגשר הקדוש

מרוב אנשים לא הצלחתי לצלם את המקדש מבפנים . שם המקדש: Itsukushima 厳島

בעודנו פוסעים אני מבחינה בפגודה מרשימה המתרוממת אל על - פגודת 

גוג'ו-נו-טו (Goju-no-tu). זהו מבנה בן חמש קומות, צבוע בארגמן זוהר, הבולט על רקע הירוק שמסביב.
הפגודה הינה סמל בודהיסטי, המסמל את הר מרו שניצב בלב הקוסמולוגיה ההינדית.
 חמש הקומות שהיא בנוייה מייצגת את חמשת היסודות בתרבות היפנית שהינם:

אדמה, אש, מים, שמים ועץ.

רפי ואני שכבר היינו רעבים נכנסנו למסעדה שהמלצר הוביל אותנו דרך מבוכים לאולם גדול שבתחילה היה די ריק , אבל לאט לאט התמלא בסועדים. לכולם הגישו ורק אלינו לא הגיע אף מלצר. למרות כל הסימנים שסימנו להם איש לא ניגש אלינו. התפלאנו על היחס הזה לזרים. אחרי כמחצית השעה שכבר הגיעה מלצרית התברר כי על השולחן היה מונח פעמון שאילו ידענו והיינו מצלצלים בו היה מגיע מלצר. בחרנו את המנה הכי מהירה שיוכלו להכין כי היינו כבר דחוקים בזמן לשייט חזור. כשיצאנו מהאולם הגדול התברר כי היתה זו מסעדה של בית מלון שצידו האחד פונה לים וצידו האחר לאחת הסמטאות הראשיות.

תמיד תחפשו ביפן אולי מסתתר פעמון על השולחן!!!

מיהרנו להגיע לנמל היציאה של המעבורת חזרה להירושימה. בדרך כמובן שלא יכולנו שלא להתפעל מהשער הטורי המהמם ורק הצטערנו שלא יכולנו להשאר ולחזות בו ברגעי הגאות אלא רק בנחלים שזרמו לים מהגשם שירד. ובלילה זו בכלל חוייה לראותו מואר.

זוית שונה

כשהגענו לנמל היציאה באולם ההמתנה ראיתי דגם של השער הטורי מצד אחד ומעברו השני של העולם מונט סנט מישל בצרפת, שהמשותף ביניהם זה תופעת הגאות והשפל שניתן לצפות בה בשני המקומות. גם במונט סנט מישל הגעתי לפני הרבה שנים בשפל.

אך כאן בכל זאת למרות הגלולה המרה של הגשם, כשהפלגנו הצלחתי לראות את השער עם תחילת הגאות.

אם אהבתם אשמח אם תפרגנו בלייק, המלץ או תגובה.

מעבר לטוקיו ותחילת הכתבה על יפן לחץ על הכותרת