מגיעים לפוקון ויוצאים לטרק
"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום..."
בשעה 7:50 בבוקר צילצל השעון המעורר. מדובר בשעה מוקדמת מדי עבורנו, כבר התרגלנו לישון עד מאוחר בטיול הזה. אבל לא היתה לנו ברירה, היינו חייבים למהר כי בעוד 40 דקות יוצא האוטובוס שלוקח אותנו מפוקון לתחילת הטרק הראשון שלנו בטיול - "טרק הנמלים", או בשמו האמיתי Hurquehue. הישראלים קוראים לטרק "הנמלים" בגלל אגדה ישנה (לא יודע אם היא אמיתית או לא), שמספרת על חבורת ישראלים שעשו את הטרק לפני שנים רבות ובסוף היום הראשון של הטרק הם איבדו את דרכם בתוך יער צפוף, וכך הם שוטטו ביער עד שנגמר להם האוכל והם נאלצו לאכול נמלים (זה כשר?!). לו רק ידענו כמה קרובים נהיה אנחנו לאכול נמלים... אבל על כך בהמשך.
הגענו לפוקון יום לפני כן בנסיעת לילה מסנטיאגו הבירה. ביום שהגענו הספקנו לעשות את כל ההכנות לטרק, שכללו צילום של סיפור הדרך של הטרק, קניה של חצי סופר כדי שלא נצטרך לאכול נמלים בשום מצב והכנת ארוחת ערב מזינה ואנרגטית לערב שלפני היציאה לטרק, על מנת שיהיה לנו כוח לזוז (לא היה לנו כוח). בטרק הנמלים ניתן לעשות מסלול של בין יום אחד לעד ארבעה ימים. אנחנו החלטנו ש-3 ימים לא קשים יספיקו לנו כדי לבחון את רגלינו ואת גבינו במעמסה הקרבה. עלינו על האוטובוס שלקח אותנו במשך שעה נסיעה מפוקון לשער הכניסה לפארק, שם נאלצנו לשלם דמי כניסה ובנוסף לשלם על הזכות להקים אוהל בשטח הפארק, שעולה משום מה הרבה יותר ממה שעלתה לנו אכסניה ממוצעת בטיול... פשוט גניבה, ממתי חתיכת דשא אמורה לעלות יותר מחדר מאובזר?! אבל לא נורא, לפחות לא היינו הפראיירים היחידים שהגיעו לפארק. כמעט כל נוסעי האוטובוס ירדו איתנו בכניסה לפארק אבל לפי ההסתכלות על גודלי התיקים שלהם היה ברור שרק מעטים מהם מתכוונים להישאר בו יותר מיום אחד. וכך התחלנו את המסלול שהפתיע בנוחות שלו. שביל רחב מספיק למכוניות, מצד שמאל אגם יפהפה, בקיצור- אחלה טרק. ואז היא התחילה... העליה!
עליות וטיפוסים במסלול
מסתבר שמשהו כן הספקתי ללמוד על עצמי בחודשיים של טיול - אני שונאת עליות! כן כן... גם בפעם שעברה שהיינו בפוקון נוכחתי בכך בטיול הגשום עם האופניים, וגם הפעם! כבר על היום הראשון של הטרק נוכחתי לדעת (מניסיון עצמי לצערי), שרוב היום הראשון הוא בעליה. מובן מאליו שגם לעידן זה היה קשה כי שנינו עדיין רחוקים שנות אור מלהיות בכושר מדהים, אבל מסתבר שכל משחקי הכדורגל השכונתיים בשנים האחרונות היו לזכותו ברגעים קשים אלו. גם המטען הכבד על הגב היה קשה מנשוא, אבל אני עשיתי את הדרך בכבוד רב ורגליים כואבות.
לאחר שסיימנו את רוב העליות (במצב צבירה נוזלי) הגענו לאיזור האגמים של הטרק. האמת, שהעליות הקשות היו שוות את הנוף שהתגלה בכל פעם מחדש. עברנו מאגם לאגם, סה"כ כ-6 אגמים, מתפלאים מהשילוב המוצלח של הרים מושלגים, יערות ואגמים. בחלק מן האגמים המים היו כל כך צלולים שהיה ניתן לראות בבירור את תחתית האגם, כאילו שאין שם מים בכלל... וואאאווו. לאחר שנפרדנו בצער מהאגמים המשכנו בעליה נוספת והגענו לקרחת יער, שם התגלה לו נוף מדהים של ההרים מסביב עם נהר ארוך, שנשפך לאגם בקצה הרחוק. משם ידענו לפי סיפור הדרך שצפויה לה ירידה תלולה, ששם קל מאוד לאבד את הדרך (זה המקום שלפי אגדה הישראלים הלכו לאיבוד ואכלו נמלים). בתחילת הירידה, מעבר לשיפוע הבעייתי שלה, שום דבר לא נראה לנו בעייתי. בהמשך התחילו להופיע מדי פעם פיצולי שבילים ללא סימון, אך מכיוון שידענו שדרכנו הכללית היא למטה תמיד לקחנו את השביל שירד. לאחר עוד כמה דקות הליכה איבדנו את השביל... ניסינו לרדת עוד קצת ללא שביל, מפלסים את דרכנו בין העצים בניסיון למצוא את המשכו, אך ללא הועיל. בנוסף, היה ממש קשה להתקדם בתוך היער בין עצים נפולים, שיחים, עצי במבוק ועוד כל מיני דברים שהקשו על ההליכה עם המוצ`ילה הגדולה מאחור. עברו עוד כמה דקות ולשנינו היה ברור שאנחנו ממש לא בכיוון הנכון.
החלטנו לטפס בחזרה (להזכירכם, ירידה תלולה שווה עליה תלולה). בקושי רב הצלחנו לעלות חזרה לכיוון שממנו הגענו, ולשמחתנו לאחר כמה דקות מצאנו שביל נוסף שלא ידענו אם היינו עליו בעבר או לא, וירדנו מחדש אל השביל החדש. גם הפעם לקחו כמה דקות עד ששוב השביל נעלם. שוב ניסינו לפלס את הדרך בין העצים הסבוכים בתקווה למצוא את המשך הדרך למטה, אך ללא הועיל- רק נכנסנו עמוק יותר לתוך היער, ועם כל צעד נוסף רק נשרטנו ונחבטנו מהענפים הרבים והיה ממש זוועתי לנסות להתקדם שם עם המוצ`ילות על הגב. לא יכולתי שלא לחשוב על אלה שהלכו לאיבוד ולהיכנס לדיכאון (היה ניתן להבין עד כמה קל זה ללכת לאיבוד מבלי שמישהו ידע בכלל איפה אנחנו... ולא התחשק לי במיוחד לטעום את הנמלים). בשלב הזה כבר התחלנו להיות אובדי עצות. ניסינו לייחס לכל מיני קטעי אדמה את התואר "שבילים", רק שכל אחד מאלה הוביל אותנו לאיזה גזע עץ ענקי שהחליט ליפול דווקא שם. ולכן, החלטנו להיות יותר יצירתיים: אם השביל נקטע על ידי גזע עץ אחד או שניים, למה שלא נעבור מעליו? עשינו זאת רק על מנת לגלות שבעצם מעבר לגזעי העצים נמצא סבך עצים נוסף, שעוד גזעי עצים שרועים על הקרקע כדי לחסום לנו את הדרך. גם אז עוד ניסינו להמשיך לחצות את הג`ונגל הזה עד שהגענו לאיזה מצב שבירה כלשהו, בו הבנו שמהדרך הזאת לא נצליח לצאת. נשבעת לכם שעמדתי לבכות...
שוב החלטנו לנסות למצוא את הדרך, רק שהפעם ירדנו עוד יותר ולא ידענו אם נצליח בכלל לחזור על עקבותינו. עלינו במשך כמה דקות ארוכות עד שנשמעו כמה קולות גואלים של מה שהסתבר שהיו זוג קנדיים, שגם לא ממש הבינו איפה מסתתר השביל אבל הם לפחות היו קרובים יותר לנקודת התחלת האבדון. ביאוש טוטאלי צעקנו "Hello, is anybody there?". למזלנו נענינו, ולאט לאט התקדמנו לכיוון שממנו נשמעו הקולות, וכפי שידענו טובים ה-4 מה-2. וכך מצאנו את עצמנו מתוזכרים על ידי הקנדים שבמהלך הדרך למטה היה פיצול של השביל, שאת קצהו השני ביטלנו כהרף עין כיוון שהיה נראה כאילו הוא פונה למעלה ההר (וכידוע דרכנו היתה למטה...). בקיצור ולעניין, הסתבר לנו שהדרך היתה באמת בשביל השני ויחד צעדנו לנו ארבעתנו גאים ודי מאושרים הישר ל-Refugio Rehahue, שהוא בעברית פשוטה אתר הקמפינג שלנו! הגענו באור יום לכר הדשא עליו שילמנו הון תועפות, ובפעם הראשונה בטיול הרכבנו את האוהל שלנו, שלשמחתנו הבין מה אנחנו רוצים ממנו ונבנה מהר וביעילות. לאחר מכן התפנינו להכין לעצמנו ארוחת ערב חמה. הפעם היה עלינו לבחון את הבנזיניה (שתקועה לי על הגב כבר חודשיים מלאה בבנזין) בפעם הראשונה. שוב למזלנו הכל הלך חלק (אחרת היינו בטח אוכלים נמלים), ותוך דקות אחדות (הבנזיניה התגלתה כמהירה מאוד) כבר היה לנו "מרק חם ל-4 אנשים", כמצוטט בשקית. מכיוון שהיינו רק שנינו אז לאחר שתיית המרק כבר היינו כל כך מלאים מנוזלים, עד שויתרנו על מנה שניה. בגלל העייפות של היום נרדמנו מהר ולהפתעת שנינו התעוררנו רק לאחר 11 שעות שינה! (חוץ מכמה פעמים בלילה בהן נאלצנו לקום כדי לגרש כמה פרות שניסו לאכול לנו את האוהל).
היום שלמחרת היה קל הרבה יותר. הוא התחיל שוב בעליה במעלה נחל, אך הפעם בגלל "הנסיון הרב שמאחורינו" היה לנו קל יותר ונהנינו מיום מקסים ומנופים מדהימים של יערות, של נהר שזרם לצידנו, של התוכים שעפו מעלינו ושל השלג שנח לו על ההרים מסביב. למעט שלושה גרמנים שראינו בדרך היינו לגמרי לבד באותו יום. בשעה שלוש בצהריים כבר הגענו לאתר הקמפינג הבא שלנו. הפעם זה היה אתר פרטי שנמצא מחוץ לגבולות הפארק ושעלה לנו פחות ממה ששילמנו על הקמפינג בפארק. לפי המלצות שקיבלנו פנינו הישר לביתה של גלדיס ומשם לקחו אותנו לאתר קמפינג מדהים על שפת נהר גדול. המיוחד באתר הקמפינג הזה היו המעיינות החמים שנמצאים בתוך איזור הקמפינג, ומיד לאחר שסיימנו לאכול ארוחת צהריים ניצלנו את הקרירות שהחלה ונכנסנו להרגיע את גופנו בבריכה החמה על שפת הנהר. את שארית היום העברנו במנוחה, קריאה וכתיבה... היינו התיירים היחידים במקום ולכן לא היתה לנו חברה רבה, אבל בכל זאת נהנינו מיום מקסים ושוב נרדמנו מוקדם (אנחנו מזדקנים), לקראת היום האחרון של הטרק... החזרה לפוקון.
סיום הטרק והכנה לטיול נוסף
קמנו בבוקר בידיעה שלפנינו עוד 18 ק"מ בדרך עפר למכוניות עד לכפר הקטן, משם לוקחים את האוטובוס לפוקון. התפללנו שנמצא טרמפ שייקח אותנו את כל הדרך הזאת. וכך יצאנו לדרך עם רגליים כואבות אבל עם תקווה בלב. שעתיים וחצי אחר כך ו-8 ק"מ מאחורינו, התקווה שלנו לטרמפ החלה להיעלם... למה לעזאזל בונים דרך עפר כזאת אם אף רכב לא עובר בה?! אך באותה שניה שמענו רעש מוזר מאחורינו וטנדר אדום הופיע לו כך מתוך חלום. לא שינתה לנו העובדה שברכב ישבו 5 צעירים והנהג נראה כבן 13, למען האמת היינו עולים על הטרמפ גם אם הנהג היה תינוק מסומם (על אף שזה לא היה רחוק מזה). העיקר להגיע בזמן לאוטובוס. היו לנו שעתיים להעביר בכפר בגלל שהגענו מוקדם בזכות הטרמפ, ולאחר מכן עלינו על האוטובוס בדרכנו לפוקון. למען האמת הנסיעה היתה מאוד מעניינת. האנשים שעל האוטובוס היו כמעט כולם ממוצא אינדיאני, בעוד שבמקומות הקודמים בהם ביקרנו כמו סנטיאגו ופוקון, רוב האנשים הם ממוצא אירופי. ככה זה בדרך כלל בדרום אמריקה, ככל שמתקדמים למקומות כפריים יותר אז ניתן לראות איך סוג האוכלוסייה משתנה בקיצוניות. בנוסף גם למדנו כמה דברים חדשים: 1- כמה מהר יכול נהג אוטובוס לנסוע בדרך עפר משובשת ומפותלת? (מה שבטוח זה היה מהר מדי) 2- כמה שיניים יש בממוצע לאיכר אינדיאני מהאזור? (בין 3 ל-4... כנראה שבגלל זה הם לא מגדלים תירס באזור. 3- כמה כבשים אפשר לדחוף לתוך תא מטען של אוטובוס? (בואו רק נגיד שאתם לא רוצים לדעת) 4- מהו הבידור האולטימטיבי של הנוסעים בזמן הנסיעה? (לזרוק פחיות ריקות ובקבוקים ריקים מהחלון... מדהים עד כמה הטיפשות הזאת יכולה להצחיק אותם). בקיצור, לאחר נסיעה מענינת הגענו לפוקון, שם התמקמנו באכסניה חדשה ויצאנו מייד לאשל"ט (ארוחת שחיתות לאחר טרק) במסעדה מקומית.
את היום שלמחרת הקדשנו לסידורים שלאחר הטיול. הספקנו לעשות כביסה במחירים הגבוהים של צ`ילה (נראה לי שכבר יותר זול לזרוק את הבגדים המסכנים שלי ולקנות חדשים). לאחר מכן נאלצתי לקנות מכנסי טרק מתקצרים חדשים, בגלל שהמכנסיים הקודמים שלי התפוררו בטרק (זה בסדר, הם היו ישנים... יהי זכרם ברוך). החלטנו בסוף שלאחר יום וחצי של מנוחה מטרק הנמלים, אנחנו כבר מוכנים להמשך הטרקים. הפעם בחרנו בחלק הראשון של הטרק השני בפוקון - ויאריקה טרברס, שהוא בעיקרון טרק של שבוע אבל בגלל שבדיוק כשהיינו בפוקון היה את כל הבלגן של הישראלים שהלכו לאיבוד באותו טרק, אז החלטנו לעשות רק את שני הלילות הראשונים שלו, שנחשבים לבטוחים מאוד ושאין בהם בעיית התמצאות. לקראת ערב נכנסנו ל-Nature על מנת לארגן לעצמנו הסעה לטרק, ובתוך כמה דקות גם סידרנו לעצמנו הסעה וגם הצלחנו לצמוח מקבוצה של שניים בלבד לטרק של שישה אנשים (שפגשנו לראשונה בערב שלפני היציאה לטרק). מייד ללא השתהות יצאנו לעשות קניות לטרק- אני, שרון, איתי, עמית, עומרי ונועה.
הר הויאריקה
מסביב לוולקן: ביום למחרת היינו כבר בבוקר על המונית שלקחה אותנו להר הויאריקה. שם, על מרגלות ההר, התחלנו את הטרק בן היומיים (2 לילות) שבהם נקיף חצי מהר הגעש. את תחילת ההליכה עשינו בשטח פתוח על אדמת בזלת (התפרצויות לבה שהתקשו). מצד שמאל לאורך כל הדרך נח לו הר הגעש הפעיל שלא הפסיק "לעשן" אפילו לרגע (אל דאגה, הוא לא צפוי להתפרץ שוב בקרוב... נקווה). מדי פעם עברנו קטעים מושלגים בהם נאלצנו ללכת בזהירות על השלג המחליק. באחד הקטעים המושלגים עמית ואיתי המציאו ספורט חדש שעוד יסחוף אלפים - "גלישת פלציבים"! החוקים פשוטים: לוקחים את המזרן של הטרקים (עדיף שיהיה כמה שיותר עבה אחרת הוא יקרע לכם כפי שקרה לי). מוצאים חלקת שלג גדולה ותלולה, ומהחלק העליון שלה רצים קצת כדי לתפוס תנופה, נשכבים על המזרן על הבטן וגולשים למטה! קשה להגיד שהיתה לנו הצלחה מסחררת, רוב הפעמים נעצרנו לאחר כ-50 ס"מ של תזוזה איטית ועוד "הצלחנו" להתמלא בשלג... בקיצור צריך עוד להתאמן.
בהמשך היום עברנו מספר ואדיות והתגלה לנו גם נוף מדהים של לגונות, הרים מושלגים ויערות... ממש גלויה. בינתיים השעות עברו ועדיין לא הגענו לאיזור בו היינו אמורים להקים את האוהל. זה היה מוזר בשל העובדה שהיום הראשון של הטרק נמתח לאורך 11 ק"מ. לאחר 9 שעות מהרגע בו יצאנו הגענו לבסוף לאתר הקמפינג. אכן מדובר בקצב של בין צב עקום לחתול בית עצלן, אבל אני מאשים את העצירות הרבות למנוחה ול"גלישת פלציבים" ואת העובדה שפשוט נהנינו מהנופים ולא מיהרנו... בנוסף, גם העובדה שאת הטרק עושים שישה אנשים ביחד גורמת לתזוזה איטית בהרבה מטרק זוגי, אבל זה הרבה יותר משעשע מללכת לבד. בערב, לאחר שבישלנו ארוחת ערב "מפוארת" של 2 אריזות פסטה ברוטב עגבניות, הדלקנו נר ראשון של חנוכה. לצערנו לא היו לנו סופגניות ולכן נאלצנו להסתפק בחבילת ופלות מקומיות. אבל בכל זאת היה משהו קסום בלהדליק נר של חנוכה על מדרון הר געש פעיל, אלפי ק"מ מהבית... חג שמח.
את היום השני של הטרק התחלנו מוקדם, ב-8:15 בבוקר. היינו טיפה מודאגים מקצב ההתקדמות ביום הקודם ולאור העובדה שציפה לנו מרחק ארוך בהרבה ביום הזה מאשר ביום הראשון. שעתיים אח"כ, ליתר דיוק ב-10:30 בבוקר כשהתחלנו ללכת, היה כבר ברור שקצב טוב לא יהיה (שעתיים ורבע של התארגנות בבוקר ועוד בלי מקלחת או איפור זה המון זמן...). בסופו של דבר קצב ההליכה היה מהיר יחסית והיתה רק עצירה אחת של גלישת פלציבים... הפעם הלכנו חלק גדול מהיום על נהרות לבה מדהימים ש"נשפכים" עד ליער. אחר כך נכנסנו לתוך יער צפוף, ששם מדי פעם בגלל שטחים מושלגים היה נעלם לנו המסלול בתוך השלג והיינו צריכים לחפש אותו מחדש לאחר שחזרנו לקרקע מוצקה... חוץ מפעם אחת שלקח לנו רבע שעה למצוא את המסלול ונאלצנו להתפצל לקבוצות בתוך היער כדי למצוא את המשך המסלול, הכל הלך חלק. הדבר היחידי שנראה לנו מוזר זה שלא ראינו אף בן אדם בכל הטרק, חוץ מאשר באמצע היום השני. כשהלכנו בתוך נהר לבה מוצק פתאום שמענו צעקות! הסתכלנו מסביב וראינו נקודה צהובה על הר, 500 מטר מאיתנו, מנופפת וצועקת לעברנו. עצרנו וחיכינו עד שהנקודה הצהובה הלכה והתקרבה וכשהיא הגיעה אלינו התברר שמדובר בבחור צ`יליאני בן 21, בוגר תואר ראשון בכלכלה, שהתעורר לו ב-5 לפנות בוקר רק על מנת לעלות לבדו לקצה ההר בכדי לעשות יוגה. תוך דקות הבחור הצעיר קיבל מאיתנו את השם החדש שלו- מוגלי. מוגלי החליט שהוא מצטרף אלינו להליכה וכך, משישה ישראלים הפכנו לשישה ישראלים ומוגלי אחד.
מוגלי, שלמען האמת היה דומה יותר לרועה צאן צ`יליאני בן 12 מאשר לבוגר כלכלה בן 21, סיפר לנו שמדי פעם הוא נוהג לקחת איתו נעלי ספורט ושק שינה ולהעביר כמה ימים בין ההרים. הוא ניזון מגרגירי יער, שותה מי שלגים וישן מתחת לעץ בתוך שק שינה... העובדה הזאת גרמה לי לחשוב למה לעזאזל אני סוחב על הגב 13 ק"ג של אוכל, אוהל, בנזיניה, בגדים, תרופות וכו`, שכל מה שבאמת צריך זה נעליים פשוטות, מקל, שק שינה וידע (שלי אין) להבדיל בין גרגר יער לשאר הדברים הרעילים... אבל על מי אני עובד? אני לא אשרוד חצי שעה בחוץ בתנאים של מוגלי... הוא מזן אחר. את הלילה השני העברנו במשטח דשא לפיקניקים. פינקנו את עצמנו במרק חם, פירה מעולה מאבקה ולקינוח הכנו פוקפורן בסיר (זוכרים? פעם לפני עידן המיקרוגל היו עושים פוקפורן בסירים... שנות ה-80 המאושרות). לפני שהלכנו לישון הבערנו מדורה, סביבה ישבנו כולנו, שתינו תה חם ונהנינו מהחיים.
ביום השלישי לטרק הלכנו חצי שעה עד שהגענו ליציאה מהפארק, שם חיכתה לנו ההסעה לפוקון שהוזמנה מראש. לאחר התמקמות איטית (לשם שינוי) ב-Nature עם מקלחות ארוכות ואיטיות (חובה לאחר שני לילות של מחסור במקלחת ועודף בזיעה), הלכנו ששת המוצ`ילרים לאשל"ט (ארוחת שחיתות לאחר טרק) במסעדת פועלים בפוקון, שם חיסלנו מנות גדולות ולסיום קינחנו בגלידה מעולה. בערב הגיעו המון ישראלים ל-Nature ובאווירה ישראלית מלאה (30 איש) הדלקנו נר שלישי של חנוכה (מישהו יכול לשלוח לי בבקשה סופגניה בחבילה? זה ממש חסר פה...). עכשיו אנחנו בלילה האחרון בפוקון, לפני שממשיכים דרומה ליעדנו הבא - ולדיביה (Valdivia), אבל למרות הסקרנות שלכם על המשך הטיול שלנו תאלצו לחכות לכתבה הבאה... חג שמח ושנה אזרחית טובה לכולם!
