הכרות עם פומה
חוות החיות שליד ויה טונרי היא מעין שמורה בג`ונגל בבוליביה, של חיות שרובן גודלו ועונו על ידי אנשים מקומיים בבתים, בגני חיות ובקרקסים. מנהלי השמורה- חבורה של מקומיים יוצאי דופן בנוף של המדינה הזו- מאתרים את החיות הללו ומביאים אותם לשיקום. אם זה ניתן, החיות חוזרות לטבע. אם זה לא אפשרי מבחינתן להסתגל לטבע, משאירים אותן בשמורה ופשוט מנסים להנעים את זמנם בטיפול רפואי הולם, הליכה יומית בג`ונגל ובאוכל מזין. המתנדבים משלמים כדי לעבוד ולשהות במקום (כן, כן , לא רק שאתה עובד בחינם, אתה עוד משלם על זה! היה לי קשה מאוד בתור ישראלי להפנים את העובדה שאני פראייר!) ומתחייבים לפחות לשבועיים של עבודה. אך מכיוון שהמודעות האקולוגית במדינות עולם שלישי הוא די נמוך, ואין מימון ממשלתי, הכסף והעבודה של המתנדבים הוא הכרחי כדי לשמור את המקום עובד ואת החיות מרוצות.
הגעתי ודיברתי עם מנהלת המקום הצרפתייה והקריזיונרית, שהציעה לי לעבוד שבועיים עם הקופים או הציפורים, או פומה, אבל צריך להתחייב לחודש. רק מה, יש מחסור במתנדבים. אז יצאו במבצע שאפשר להתחייב רק ל-3 שבועות. נשמע לי מצוין. קופים הם חמודים לאללה, כלוב ציפורים נשמע לי די מדכא והרעיון של לעבוד עם חיית טרף פשוט הקסים אותי. רעדו לי הביצים, אבל הייתי חייב לנסות את זה.
למחרת בזמן ארוחת הבוקר של כל אנשי החתולים (אנשי הקופים מתחילים מוקדם יותר) הודיעו לי-; "אתה עובד עם רוי!". שקט בקהל. מה קרה ? אני חושב לעצמי. " אה, אתה עם הפומה שאוהב לרוץ. יהיה כיף" אומר לי איזה אנגלי שנראה כאילו רק לפני שעתיים סיים לשתות." היי מייט , אני בלאקי וזה אדוארד, אנחנו נדריך אותך עם רוי". יצאתי איתם אחרי הארוחה לתוך הג`ונגל לכיוון הכלוב של רוי. בדרך שמענו מין נהמות של חתול כועס. לא שאגה, משהו שנשמע הרבה יותר כמו מיאו... אבל כועס! " זה רוי, הוא משמיע קולות לפעמים" מסביר לי בלאקי.
לכל אחד שמתחיל עם רוי יש מעין טקס חניכה: אתה מחכה שיוציאו אותו מהכלוב, שומר על פרופיל נמוך, ואחרי שהוא קשור מחוץ לכלוב ונראה רגוע, אתה מתקדם עד לאיפה שקצה החבל שלו מגיע ונעמד עם הפנים אליו. רוי אמור להגיע לרחרח אותך ואז לקפוץ עליך ולבדוק איך אתה בתור צעצוע ולתת כמה ביסים ידידותיים. אחר כך אתה אמור לתפוס אותו בקולר, להוריד אותו מעליך ולהגיד לו ממש כמו לכלב-; לא רוי! ככה אתה גם מתגבר על הפחד מנשיכה וגם רוי לומד להקשיב לך. כל זה בתיאוריה. מה שקרה בפועל הוא שנעמדתי קצת קרוב מדי, רוי הגיע, רחרח, קפץ עם הרגליים הקדמיות שלו על הצד של הגוף שלי והתחיל לנשוך לי את הגב ולהכניס את הטפרים באורך 2 ס"מ שלו עמוק לתוך הצמיגים שלי שהם לא ממש עבים. שמעתי את בלאקי אומר בקול מודאג שזה לא נראה טוב. רציתי לצעוק לו "מה נראה לא טוב יא אנגלי שיכור!? הוא עוד שנייה הורג אותי! תעיף אותו ממני!" אבל הם תדרכו אותי מראש לא להראות שאני בפניקה. אז שתקתי. בסוף הם עזרו לי לצאת מזה, אבל הפחד מהחיה המרשימה הזאת כבר היה טבוע בי.
יצאנו לסיבוב בג`ונגל, כמו שעושים כל יום, ואני הייתי משקיף ושומע הסברים. יש כמה מסלולי הליכה, רוי בוחר דרך איפה ללכת ובאיזה קצב. רוי אוהב לרוץ! התחלנו לרוץ. מטפסים על כל מיני גבעות וסלעים חלקלקים. בלאקי רץ מאחורי רוי, כשחבל מחובר בצד אחד לקולר של רוי ובצד שני מלופף סביב מותניו של בלאקי עם טבעת. מדי פעם ,בעיקר לפני ירידות ממש תלולות, הוא היה צריך לשחרר את הטבעת תוך כדי ריצה ולחבר אותה לכבל ,שעליו רוי יוכל לרוץ למטה בלי למשוך אותו, ואז לרדת כמה שיותר מהר למטה ולחבר חזרה את החבל מסביב לגופו.
זה לא נראה לי כל כך פשוט לעשות תוך כדי ריצה. רצנו בערך 40 דקות רצוף עד שחזרנו לכלוב. יופי, חשבתי לעצמי, אפשר לנוח קצת. איזה לנוח? ישר רוי יצא לעוד סיבוב. בדרך נפלתי כמה פעמים. באחת מהם רוי ניסה לרוץ לכיווני בעודו מביט אליי כמו שרק חיית טרף יכולה להביט. מזל שהוא חיית טרף קצת מנוונת. הוא נתקע ברגל של אחד האנגלים ונכנע. אחר כך עוד נתנו לי ללכת איתו קצת, בתקווה שזה ישפר את היחסים בינינו. אחרי כמה שעות שמנו אותו בחזרה בכלוב.
חזרתי מותש ומפוחד. בלילה היו לי סיוטים. אני לא צוחק, ממש סיוטים מפחידים, של הפומה הזה מריץ אותי בכל הג`ונגל עד שאני מתמוטט באפיסת כוחות ואז הוא מתענג על החלקים הפנימיים שלי. החלטתי להגיד לבוסים שאני לא מעוניין להמשיך עם הפומה הזה. קיוויתי שיעבירו אותי לטפל בקופים החמודים והלא מאיימים. במקום זה המנהלת הצרפתייה המשוגעת צרחה עליי כאילו אני נוטש את העמדה האחרונה לפני שהסורים כובשים אותנו. המנהל השני דוקא היה יותר רגיש לכל העניין. הוא פשוט שם אותי עם סימבה. על סימבה כבר שמעתי. פומה שלא רץ כמו רוי, אבל נושך יותר. על הכיפאק! מן הפח אל הפחת.
הצטרפתי אל קווין האירי, שאותו הייתי אמור להחליף, וצביקה הישראלי, שהיה גם די חדש עם סימבה. הוא כל הזמן התהלל בסיפורי גבורה כיאה לקצין חי"ר גאה, אבל הביצים שלו רעדו בדיוק באותה תדירות כמו שלי. אבל תכל`ס הוא התמודד עם זה די יפה, וזה עזר לי להאמין שאולי גם אני אסתדר עם העסק הזה בסוף. גם פה ההתחלה לא היתה קלה. על היום הראשון קיבלתי תצוגת תכלית, הפעם לא עלי אלא על צביקה. מאז ועד שסיימתי לעבוד, הוא זה שחטף את רוב הקריזות של הפומה הגנוב הזה. אני דוקא הייתי מבסוט מזה וגם צביקה -; מלא שריטות וסיפורי גבורה לחבר`ה, עשו לו רק טוב. בכל אופן, צביקה הוציא אותו מהכלוב, קשר אותו בחבל לכבל שמחוץ לכלוב, כדי שיחלץ עצמות קצת ובזמן הזה אנחנו נוכל לנקות את הכלוב. איך שצביקה שם אותו על הכבל, סימבה קופץ עליו, תופס לו את הרגל וקורע לו את המכנסיים, עד שקווין מגיע, מרגיע את סימבה ומפריד. שוב גל של אימה עוטף אותי. אבל, חשוב לי להסביר לכם בשלב הזה שגם סימבה וגם רוי לא ממש קופצים על אנשים כדי לאכול אותם. הם פשוט מאוד חתולים גדולים, וחתולים אוהבים לשחק. הבעיה שזה קצת כואב לפעמים.
שגרת התנדבות בג'ונגל
בכל אופן חזרתי מעוד יום מרתק בג`ונגל, ושוב בלילה תקפו אותי סיוטים. אחרי יומיים של ליווי וצפייה, הגיע תורי ללכת עם סימבה. מחר קווין עוזב, והגיע הזמן שלי. זה בערך בטיחותי כמו לתת לבן אדם שעשה 10 שיעורי נהיגה לנהוג על אוטובוס מלא נוסעים, אבל זוהי בוליביה. הארץ שבה "הכל אפשרי ושום דבר לא בטוח". צריך לדעת איך ללכת עם סימבה - לא קרוב מדי, שלא תדרוך לו על הזנב ולא רחוק מדי, כדי שהחבל לא יסתבך בשיחים ובענפים. חוץ מזה, עם סימבה אתה הולך עם שני חבלים, שצריך לדעת להפריד ביניהם במהירות ולתת את השני לבן הזוג במקרה שהחתול משתגע. וזה כבר קרה. וזה באמת מסוכן!
היום הראשון עבר בשקט יחסי, עד השלב של החזרה לכיוון הכלוב. פתאום סימבה מסתובב אליי ונועץ בי מבט שגורם לי להרגיש כמו ארנבת. אני יודע שהוא הולך לקפוץ עליי, ואני חייב בכל כח הרצון שלי להשאר לעמוד מולו ולא לנסות לברוח כמו שהאינסטיקטים הקופיים שלי אומרים לי. עמדתי. הוא קפץ. הושטתי מולו את היד שלי, כמו שהסבירו לי לעשות. הוא לעס ושרט אותה קצת , עד שבסוף נמאס לו .הוא עבר לליקוקים עם לשון שמרגישה כמו מלא סכיני גילוח קטנים , אבל בכל זאת הרבה יותר נעימה מהציפורניים שלו. בסוף נשבר לו והמשכנו. אני עברתי את חוויית ה"תקיפה" הראשונה שלי ויצאתי בסדר. כמה שריטות שאפשר להראות לחבר`ה איזה גיבור אני. הייתי בעננים.
וככה עברו להם הימים. העבודה הפכה למין שיגרה. ארוחת בוקר ב-8.30, אני וצביקה לוקחים אוכל לסימבה ועולים לכלוב שבראש הגבעה. ב-9 מוציאים אותו, מנקים קצת ויוצאים לטייל בג`ונגל עם הפומה שלנו. הולכים במין שביל מוזר באמצע הג`ונגל, ניתלים על ענפים וקופצים על סלעים. מרגיש כמו אינדיאנה ג`ונס. אחר כך מנוחת צהריים של שעה- שעתיים באיזו נקודה ליד הנהר וחוזרים לקראת 16:00 לכלוב. נותנים לסימבה כמה סטייקים מדממים, או עוף שלם , אומרים לו שלום ויורדים למטה. שם היינו עוזרים להאכיל את הקופים ומשחקים איתם קצת. בערב הולכים לאכול באחת מ-3 מסעדות שיש בכפר ולשבת עם שאר המתנדבים. לפעמים משחקים כדורגל או רואים סרט וכמובן שאם בא לנו, תמיד אפשר להצטרף לאנגלים לערב שתייה.
מדי פעם השגרה היתה נשברת כשסימבה זיהה טרף- ציפור, חיה קטנה, קוף או תיירים שעוברים על השבילים באזור. בכל פעם היינו צריכים לצפות את ההתנהגות שלו. לפעמים להחזיק חזק שלא יגרור אותנו, או לפעמים לתת לו לרחרח אם אנחנו רואים שהוא מסוקרן או לקשור אותו ולחכות שיירגע אם הוא מפוחד (בעיקר מהתיירים). פעם אחת נתנו לו את כל המרחב של החבל והוא הצליח לגמרי בעצמו לצוד. הוא צד צב! נראה לי שהוא ניסה ללקק אותו למוות, ובסוף כשנמאס לנו לחכות ומשכנו אותו, הוא נתן לו מין כאפה והפיל אותו מהצוק. האינסטינקטים החייתים שלו קצת מבולבלים עדיין.
אחרי שבועיים וחצי עם החתול המקסים הזה, שכבר די התרגלתי אליו, הגיע תורי לחנוך את העובדים החדשים. בהתחלה הגיע בלגי אחד שלא הצליח להתגבר על הסיוטים, והחליט לוותר על התענוג. בסוף השארתי את סימבה בידי שני אוסטרלים שחיפשו צלקות על הגוף כדי להתחרות עם החברים שלהם שיש להם צלקות מנשיכות כריש. סתם, אבל לא ממש הזיז להם כל הקטע שהוא קופץ עליך ונושך אותך לפעמים, הם דווקא די נהנו מזה.
זהו, לא יודע מה עלה בגורלו של סימבה, אבל אני מקווה שהוא מבסוט שם בשמורה. תמיד אזכור אותו בליבי ואת השמורה הזו שהיתה אחד המקומות המדהימים שהייתי בהם בחיי!
המעוניינים בפרטים אודות חוות החיות יכולים לגלוש אל אתר האינטרנט www.intiwarayassi.org
