סוף הוא תמיד התחלה

"זה שיר פרידה אז בואי רק אמרי שלום, אני אומר תודה ואת יודעת שחלום סופו להתגשם...אני אומר תודה ואחר כך נושם...כמו חופים שים עוזב....כל הפרידות הן עצובות..."

כל כך מוזר לי לכתוב את השורות האלו עכשיו - כל כך רחוק נראה לו הטיול אחרי שבוע אחד בלבד מאז שחזרנו לארץ. מי היה מאמין שרק לפני חודש היינו בטרק, מי היה מאמין שרק לפני שלושה שבועות עדיין היינו עם המוצ`ילות על הגב. נגמר הטיול. נגמר - אבל היה כל כך נחמד!

 מדרום אמריקה נפרדנו בשדה התעופה הבינלאומי של סנטיאגו. אבא שלי ודוד שלי באו להיפרד ממני, משרון ומאמא שלי שהצטרפה אלינו לנסיעה חזרה, כולל העצירה לשישה ימים נפלאים בספרד .

במהלך הטיול היו לי כל כך הרבה רגעי געגועים הביתה. הכוונה היא לא לחדר שלי, למקלחת הנורמאלית, לאסלה ולמיטה הנעימה (לא שלא הרגשתי בחסרונם של כל אילו...), אלא למשפחה, לחברים ובעיקר, איך לא, לאוכל של סבתא ואמא! אבל למרות כל אילו, לא חס עלי הדיכאון של החזרה לארץ מטיול כל כך ארוך ומשמעותי. כבר לפני החזרה לארץ התחיל לקרקר בי הדיכאון. אך לא מדובר בדיכאון של חוסר רצון לחיות ולהינות, אלא יותר חוסר סיפוק והנאה מהדברים הקטנים של החיים, שלהם כל כך חיכיתי, התגעגעתי וציפיתי במהלך הטיול.

אני חושבת שלא כולם חווים את הדיכאון הזה או לפחות באותה צורה, כמו שהטיול לדרום אמריקה יכול להיות טיול שונה לגמרי בין אדם לאדם. בשבילי, הטיול הזה משמעותו חופש, הנאה ולמידה. חופש מהעבודה, צבא, פיגועים, חופש ושקט מהמשפחה. הנאה מהנוף המדהים, מהחוויות החדשות הנרכשות, מהחיות, מהטבע ובעיקר מהאנשים שהכרתי ומהחברויות החדשות שיצרתי. למידה.... אני חושבת שהטיול הזה, כמו כל דבר בחיים, עיצב אותי מאוד כבן אדם. למדתי על החיים מעבר לבועה שלנו, תרבויות אחרות ויפות, למדתי יותר על בן זוגי ועל הזוגיות שלנו ככלל. למדתי שאני עכשיו היא לא אני של פעם.

אני מודה יותר מכל לעידן, אהובי, שהיה שם לאורך כל הדרך, תמך בי, העלה חיוך על שפתיי והעשיר לי את הטיול הרבה יותר ממה שחלמתי שיכול להיות. אני אוהבת אותך ומודה לך מכל הלב על שבשלב שלא תיארת לעצמך לקום ולעשות פסק זמן כל כך ארוך מהחיים, העזת לעשות אותו בכל זאת, ועל שהעזת לעשות זאת איתי. תודה!!

את הספרד יות שלנו (ככה אנחנו קוראים להן) הכרנו אני ואמא שלי לפני שלוש שנים בטיול במרכז אמריקה, ומאז כבר הספקנו לבקר אותן 3 פעמים בספרד והן באו לביקור לפני שנה בארץ, כך שהקשר בינינו מצליח להחזיק מעמד למרות הריחוק הגיאוגרפי. שלושה ימים נפלאים העברנו עם הבחורות, נהנים מהנופים המדהימים של עיירת חוף ספרד ית, מחופי הים התיכון שכל כך התגעגענו אליו ומהחברה הטובה שהיינו בה.

 אחרי שלושה ימים רגועים בחופים הגיע הזמן להיפרד מהבנות ולהמשיך לבד לעוד שלושה ימים בממלכה הספרד ית. היום הרביעי הוקדש לנסיעה לעיירה הבאה -; סלוו (Salou), שוב עיירה חביבה על חוף הים, אך לא מגיעה לרמתה של פניסקולה. למחרת בילינו יום שלם בפארק "פורט אוונטורה", משהו בסגנון של דיסני וורלד. אמנם אנחנו כבר מזמן לא בני 10 אבל דווקא ממש נהננו וחוץ מכמה בחילות כתוצאה מכל המתקנים המסתובבים יצאנו דווקא מופתעים לטובה מהמקום.

את יומנו האחרון בטיול העברנו ברובו בנסיעות כדי לצמצם את המרחק חזרה למדריד. בדרך עצרנו בקוונקה (Cuenca) שם ביקרנו באזור העתיק של העיר שבנוי מסמטאות מדהימות ומבתים שתלויים ממש על קצה ההר, ומשם נסענו להעביר את הלילה האחרון בעיירה צמודה לשדה התעופה של מדריד. קמנו מוקדם מאוד ביום שלמחרת על מנת להגיע מהר לשדה התעופה. בדרך לשדה התעופה הבנתי למעשה שעל אף שבחודש האחרון הגעגועים אכלו אותי מבפנים, האמת- לא בא לי לחזור!

בטיסה חזרה ניסינו לעודד אחד את השני שלא יהיה נורא לחזור למרות ששנינו ממש לא רוצים. זה לא פשוט להחזיר בחזרה את הגלגל כל כך הרבה זמן אחורה ולהתרגל בחזרה לחיים הקודמים. זה אולי נשמע קצת נדוש אבל בשמונת החודשים האחרונים החלפנו לגמרי את החיים שלנו ופתאום, ברגע אחד, צריך לחזור חזרה אל החיים הקודמים, ואף אחד בכלל לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים (- אני לא). החזרה לארץ הייתה ,כצפוי, מאוד מרגשת. ברגע שנפתחו הדלתות זיהינו את כל המשפחה והחברים שחיכו לנו בשדה התעופה. היה למשפחה קשה לעצור את הדמעות בעיניים (וחלקם לא הצליחו לעצור) כשהתקבלנו בכל כך הרבה אהבה. האחיינים גדלו, כל השאר סתם הזדקנו, ומהר מאוד חזרנו לחיות בארץ כאילו דבר לא השתנה.

את השורות האלו אני כותב לאחר שבוע הסתגלות. החברים והסידורים הרבים שיש לנו עוזרים לנו להסתגל חזרה לחיים האמיתיים פה. כל כך מוזר לי לחשוב היום על הטיול, הוא נראה לי כמשהו שהיה לפני שנה ולא כמו משהו שהסתיים לו רק לפני שבוע. אחד השינויים היותר משמעותיים שעברו עלינו ברגע הנחיתה זה שאני ושרון כבר לא ביחד 24 שעות ביממה. עכשיו לכל אחד יש את הבית שלו ואת המשפחה שלו. זה אולי לא נראה כזה רציני, אבל תאמינו לי שלחיות 8 חודשים צמוד למישהו כל הזמן (וכשאני אומר כל הזמן אני מתכוון לכככככלללללל הזמן!!!) זה משמעותי. לא מעט אנשים שאלו אותנו איך זה לעשות את הטיול הזה ביחד עם בן זוג. אני חושב שלכל זוג שמתכנן טיול כזה יש את הדילמה של "האם נשרוד את זה"? אז לכל מי שמחפש תשובה...אין לי!

מה שכן אני יכול להגיד זה שלטייל בזוג זה בהחלט לא פשוט ותלוי מאוד בקשר שיש ביניכם. לי ולשרון זה הלך הרבה הרבה יותר טוב ממה שיכולנו לחלום עליו. לא שלא היו קטעים לא קלים...היו וגם היו, אבל לא משנה עם מי היינו נוסעים עדיין העובדה שאתה כל הזמן ביחד עם אותו אדם מחייבת אותך לוותר ולהתרגל להמון דברים, ובמקרה של בן זוג אי אפשר לקום יום אחד ולברוח. אז בנימה רומנטית זאת אני רוצה להודות לשרון. בזכותך אהובתי יצאתי לטיול ובזכותך נהניתי כל כך. תודה.

 אין ספק שהחוויה שעברנו שינתה אותנו. שמונה חודשים סיירנו לנו בעולם אחר, מנותקים מהבועה הקטנה שלנו בארץ, נפתחים לתרבויות, אנשים, צבעים וריחות חדשים ומרתקים. כשחושבים על הלידה של הטיול הזה נדמה שחלפו שנים רבות מאז החלטתי להצטרף לשרון לטיול של אחרי הצבא שלה. במשך חצי שנה היה לנו רק דבר אחד בראש -; הטיול. כל רגע חופשי מהלימודים או מהעבודה הוקדש למחשבה על הרגע בו נמריא לחוויה הגדולה. ולפני שמונה חודשים, במוצאי יום הכיפורים התחלנו את המסע הגדול של "פעם בחיים".

הטיול התחיל בדרך הכי טובה שיכולנו לקוות. שבועיים הסתגלות בסנטיאגו, צ`ילה אצל ההורים שלי, נהנים מצד אחד מהחום שכל המשפחה העניקה לנו ומצד שני מתרגלים לאט לחיים החדשים ביבשת. את הטיול האמיתי התחלנו כשנפרדנו מסנטיאגו ויצאנו בדרכנו דרומה. ההורים הצטרפו אלינו לימים הראשונים ודי מהר מצאנו את עצמנו ישובים בתוך בריכת בוץ טבעי וחם על פסגת הר געש מושלג בצי`אן...איזה חלום.

 אחרי פרידה מההורים התחלנו להסתגל לטיול לבד. כבר ביום הראשון שלנו לטיול גילינו כמה גמיש יכול להיות הטיול הזה. אומנם יש אנשים שאוהבים לתכנן כל דקה בטיול, אבל בטיול מהסוג הזה אי אפשר לתכנן כמעט כלום, וגם אם תתכננו תגלו שהכל ישתנה. התכנון של הירידה דרומה נעלם לו ברגע שגילינו שהגענו בתחילת העונה ורוב הטרקים עוד סגורים. בילינו מעט בפוקון הנפלאה שנתנה לנו "במתנה" סופת ברד בדיוק באמצע טיול אופניים ו"חתכנו" מזרחה לתוך ארגנטינה.

בארגנטינה התאהבנו מייד. איך אפשר שלא? הכל זול, יפה, טעים, האנשים נחמדים, הבחורות - כל אחת דוגמנית על, בקיצור - עדיין לא פגשתי מישהו שלא אהב את ארגנטינה. התחלנו בעיירה הנפלאה סן מרטין דה לוס אנדס. אומנם עיירת סקי במקור, אך גם בקיץ שווה ביקור רק בשביל הנוף והקסם שיש לה.

מסן מרטין עלינו לנסיעה הארוכה הראשונה שלנו. הנסיעות בדרום אמריקה הן חלק בלתי נפרד מחיי המוצ`ילר. 20-22-24-30 שעות - אתם כבר תגלו איך זה לאבד תחושה בישבן. ואם מישהו אי פעם חשב שהאוכל במטוסים הוא גרוע - אז חכו. אבל גם מזה נהננו. זה חלק בלתי נפרד מהטיול ואם הייתם נותנים לי היום לבחור לעשות את כל הנסיעות הארוכות בטיסות הייתי מסרב בנימוס.

 חצי האי ולדז היה היעד הבא. למי שאוהב בעלי חיים זה המקום! ואם כבר הולכים על בעלי חיים אז למה לא ללכת על הכי גדול שיש? חוויה לשבת בסירה כששני מטר ממך שוחה לה אמא ליוויתנית באורך של 16 מטר עם ה"תינוק הפצפון" שלה שכבר ביומו הראשון הוא בגודל של סירה קטנה. מעבר ללוויתנים זכינו לראות גם פינגווינים, אריות ים, ארמדיל, שפנים ועוד...שווה בהחלט! נסיעה ארוכה נוספת הביאה אותנו לעיר הכי אירופאית בדרום אמריקה - "בואנוס איירס". במהלך הטיול למדנו להכיר כל פינה, כל שוק וכל מגרש כדורגל בעיר הענקית והנפלאה הזאת. 3 פעמים בסך הכל ביקרנו בבואנוס איירס ואין ספק שמדובר בעיר שלא נחה לעולם... אין סיכוי להשתעמם.

את התואר "הפתעה לטובה" לוקחת בגדול אורוגוואי. לא ממש ידענו אם נגיע בכלל לאורוגוואי, הרי היא מחוץ ל"גל של הישראלים" וכמעט ולא ידענו שום דבר על המדינה הקטנה הזאת. כך כשגילינו מדינה מדהימה עם חופים שלא נגמרים, עם האנשים הכי נחמדים בכל דרום אמריקה ועם אווירה רגועה - ידענו שהגענו למקום הנכון. התחלנו בקולוניה, עיר עתיקה על חוף הים עם קסם מיוחד שיש רק לה. ההמשך היה במונטוידיאו, שם זכינו באירוח מושלם מהלנה המדהימה ומשם המשכנו לחופים המדהימים והמיוחדים בקאבו פולוניו, פונטה דל אסטה ובפונטה דל דיאבלו. לחופים באורוגוואי יש ייחוד שלא תמצאו בחופי ברזיל המפורסמים. מדובר בחופים מאוד אותנטיים שלא מפוצצים בתיירים ושם, מעבר לנופים, שקט וטבע תוכלו למצוא אריות ים ועוד הפתעות.

 הסוף של הטיול שלנו באורוגוואי היה קצת פחות טוב: אחרי שהחלטנו שהגיע הזמן לקצת עבודת כפיים והתנדבנו לעבוד בחווה חקלאית שם הפגנו את הידע הרב שאין לנו בחליבת פרות (נשברנו אחרי שכל מה שהצלחנו לחלוב הסתכם בשלוש טיפות בערך) ואחר כך הפגנו יכולת בינונית באריזת דבש. לבסוף כשהגיע הזמן לרכב קצת על הסוסים, מה נגיד, הרבה יותר מזל משכל היה לנו כששני הסוסים שלנו התחילו לדהור בבהלה אחרי שהם נלחצו מהשכמיות שפתחנו. וכך מצאנו את עצמנו מסיימים את ההתנדבות אחרי יום אחד בלבד בבית החולים מקווים שהנזק שנגרם לשרון לא יהיה רציני. תודה לאל והכל נגמר בשלום.

 לאחר פרידה כואבת מאורוגוואי ואחרי עוד כמה ימים של מנוחה בבית של הלנה התחלנו את המסע חזרה לנקודת ההתחלה - עוד ביקור קצר בבואנוס איירס ואחריו פגישה שנייה עם ההורים, הפעם במנדוזה. שוב חזרנו לפינוק של ההורים ונהננו יחד איתם ממה שיש לעיר היפה הזאת להציע, ובעיקר מהאוכל. אין ספק שבמנדוזה זכינו להכיר את המסעדה מספר אחת של כל הטיול ובחישוב קצר אכלנו בכ-200 מסעדות כך שמדובר בהישג משמעותי. מסעדת "לאס טינאחס" פרסה בפנינו אלפי דרכים להשמין, מומלץ לבוא אליה אחרי צום של 5 ימים, כי תאמינו לי שלא משנה מה, אתם תוכלו שם הרבה יותר ממה שחשבתם שאתם מסוגלים - בתיאבון...

 אחרי עוד כמה ימים בסנטיאגו עם ההורים, מנוחה לגב הפצוע של שרון, התחלנו למעשה את הטיול האמיתי שלנו, כאשר יצאנו לטרק הראשון -; טרק הנמלים בפוקון. בטרקים למדנו שרק דרך הרגליים אפשר להכיר ולהנות מהנופים המדהימים שיש ליבשת להציע. טרק אחד הוביל לשני ומעבר לטרק גם קיבלנו את שלושת הבחורים איתם טיילנו בחודשיים הקרובים, קבלו את איתי עמית ועמרי...השלישייה המופלאה. אין ספק שהחיבור בין כולנו הפך למוצלח כבר מהרגע הראשון. זאת הייתה הפעם הראשונה בטיול שהפכנו מזוג לקבוצה של חמישה, ונהננו מכל רגע. כבר מתחילת הטיול החלטנו שתמיד נהיה פתוחים לבלות את הטיול עם אנשים אחרים ולא להסתגר כזוג, ותאמינו לנו שלא יכולנו לקבל קבוצה טובה יותר. תחילת ההרפתקאות הייתה בטרק השני בפוקון -; "הוייאריקה טרברס", שם הומצא אחד מענפי הספורט שיגיעו בקרוב לאוליפיאדת החורף -; "גלישת פלציב". מדובר בגלישה בעזרת מזרוני הספוג שלנו שיצרו מראה מגוחך של חבורת גברים בוגרים מחליקים על השלג הקר...נו טוב, זה מה שקורה אחרי ששותים יין צ`יליאני מקופסת קרטון.

לאחר פרידה קצרה נפגשנו שוב, הפעם בבארילוצ`ה על מנת לחגוג ביחד את השנה החדשה. חגיגות גדולות לא היו שם אבל אין ספק שהתאהבנו בעיר המדהימה הזאת שמציעה לכל מבקר בה את ה"שילוש הקדוש": שוקולד גלידה ו...בשר!!! כמו כל ישראלי ממוצע מצאנו את עצמינו "נתקעים" בבארילוצ`ה. אבל בואו נודה באמת - פשוט קשה מאוד לעזוב את העיר הזאת שמציעה לך כל מה שאתה יכול רק לחלום עליו, והכל במרחק נגיעה. כדי לא להתנוון לגמרי יצאנו שוב חמישתנו לטרק קצר נוסף בפארק "מנואל וואפי" המדהים. עוד קפיצה קטנה לאל בולסון והרבה תהיות לגבי המשך המסלול ומצאנו את עצמנו יוצאים לטרק הרציני הראשון שלנו ,ה- Puyehue. איזה טרק מדהים זה היה. זה התחיל לא קל, כשאת רוב היום הראשון עשינו בגשם מנסים לא להחליק בעלייה התלולה, ואם זה לא הספיק אז כשהגענו לפסגה התברר שהבקתה למעלה מלאה כמעט לחלוטין ונאלצנו לישון צפופים ורטובים... מהיום השני הכל כבר השתנה לטובה וגילינו נופים מדהימים של הרי געש, הרים מושלגים, מעיינות חמים וגייזרים בוציים בשלל צבעים. כל כך מגוון וכל כך מיוחד היה הטרק הזה שהשאיר בנו חשק לעוד טרקים.

 משם התחלנו את המסע שלנו דרומה לארץ האש. העצירה הראשונה הייתה באי צ`ילואה, אי מיוחד במינו בדרום צ`ילה שנראה כמו מדינה אחרת. הרבה כפרי דייגים עם מאכלי ים מוזרים ובעיקר, הרבה אנשים נחמדים.
 

לאחר צ`ילואה התחלנו את "פרק הטרמפים" של הטיול שלנו בקרטרה אוסטרל. ההתחלה הייתה עצובה מאוד כששרון קיבלה בשורות רעות מהבית על מות סבה, אך בעזרת החברים מסביב הצלחנו להמשיך ואפילו להנות, כששרון מפגינה את היכולות המדהימות שלה לעצור כמעט כל רכב ולשכנע נהגים שייקחו 4 ישראלים מלוכלכים ליעד הבא. כך נהנים מהנופים הצי`ליאנים עוצרי הנשימה והמשכנו בכיוון דרום עד שלבסוף הגענו לאל קלאפטה, עיר האטרקציות של ארגנטינה.

 באל קלפאטה ,מעבר לכך שנתקלנו בהרבה מקומות שמסרבים לקבל ישראלים, (מה שגרם לנו להעביר את היומיים הראשונים באוהל) דווקא נהנינו מאוד.

ביקרנו את הקרחון המתנפץ הידוע, פריטו מורנו, שעשה לכבודנו מופע של התנפצויות מרהיבות ומשם נסענו לטרק הבא, הפיץ רוי, ששוב החזיר אותנו לנופים של ארץ האש. היעד הבא שלנו היה אחד הטרקים המפורסמים בעולם -; טורס דל פיינה. אמנם טרק יקר להחריד שמיועד לאירופאיים אמידים, אך גם המוצ`ילר הישראלי המצוי יכול להרשות לעצמו לעשותו, ובהחלט מומלץ לכל מי שאוהב נופים מגוונים, קרחונים, שמי תכלת (אם יש לכם מזל) ונוף ירוק מסביב.

 עוד קפיצה קטנה לאושוואיה ומשם טיסה חזרה לבואנוס איירס שם עוד הספקנו להשלים כמה ארוחות אכול כפי יכולתך (כצידה להמשך הטיול) ואפילו קפצנו ממטוס ומייד, כבר בלי להרגיש, מצאנו את עצמנו מגיעים למפלים הכי יפים בעולם - מפלי האיגואסו! בשבילי זאת כבר הפעם הרביעית או החמישית (כבר הפסקתי לספור) במפלים המדהימים האלו, והם פשוט מצליחים להדהים אותי כל פעם מחדש. אין ספק שמדובר פה על פלא עולמי שאפילו האנשים שלא חובבי טבע יישארו בפה פעור מול הכמות, העוצמה והיופי של עשרות המפלים האלה. לאחר האיגואסו הגיע הזמן לפרק השני של הטיול שלנו. הוא התחיל בפרידה מהחברים שטיילנו איתם וחזרה לסגנון הטיול הזוגי. מעבר לזה נפרדנו בעצם מצ`ילה וארגנטינה והגענו לממלכת הסמבה והכדורגל -; ברזיל!

לתחילת הכתבה