מילניום בפלוריאנופוליס
31.12.00 ועם כל הכבוד לשנת 2000, היום בערב באמת יגמר המילניום וגם יתחיל אחד חדש. נראה לי שכולנו מרגישים צורך לחגוג או לעשות משהו מיוחד ולא כ"כ בגלל התאריך אלא בעיקר בגלל הידיעה שכולם בעולם חוגגים ומה, רק אני לא?
כך זה גם אצלי ולכן הזמנתי כמה חברים לבוא ולחגוג ביחד בפלוריאנופוליס, בבית על שפת הים. (משום מה יש לנו נטייה לחשוב שרק עם הבן/ת זוג זה לא מספיק שמח ושצריך עוד אנשים מסביב. מה שעצוב שזה גם בדר"כ נכון). אנחנו כעת בדירה 7 אנשים. גילרמי (Guilherme), בחור שחור עם צורך להוכיח כל הזמן שהוא יותר טוב מהאחרים, ז"א הלבנים (איתי יש לו בעיה כי אני אי שם באמצע אולם מרגיש יותר שחור. לכן הוא גם יותר אמיתי ורגוע); Vani- החברה של גילרמי, בחורה פשוטה שגרה בעיירה של 20,000 איש בפנים המחוז; Joao Paulo (אך פעם לא הבנתי למה יש להם 2 שמות. מה, אחד לגיבוי?), חבר של גילרמי. לא בשר ולא חלב. פשוט כלום. אנדרסון, בחור חמוד ושותפי העיקרי למשחקי המטקות. Silvia, אחות של דניז (שמפאת היותה "משפחה" לא אעיר שום הערות), דניז ואני.
החברים הגיעו כבר אתמול והביאו אתם בשר לעשות על האש, 40 פחיות בירה, בקבוק ויסקי ובקבוק וודקה. עכשיו אני אגלה לכם סוד קטן שאולי יהרוס לכם אשליה, אבל מישהו צריך להיות האכזר ולספר את האמת. יצא לברזילאים אצלנו שם של עם שמח. זה נכון, אבל זה בגלל כמויות האלכוהול העצומות שהם שותים (כל השתיה שהם הביאו נגמרה באותו היום, ז"א אתמול בלילה. זו גם הסיבה שאני עכשיו עם הנג אובר אדיר והיום בלילה, חוץ משלוק של שמפניה, אני נשאר עם הגווראנה!). אנחנו ידועים כאחד העמים עם צריכת האלכוהול לנפש בין הנמוכות בעולם. אולי בגלל זה אנחנו עצבניים?
Vani טוענת שמנהג לאכול בארוחת הערב שוק חזיר צלוי, עדשים וכן 7 סוגי פירות שונים. כולם אמורים לסמל סגולות שונות לשנה החדשה שהיא בעצמה לא יודעת בדיוק מה הם. (מילה על Vani. התושבים שגרים בפנים המדינה (interior) הם בד"כ יותר דתיים ומסורתיים בצורת החיים. Vani למשל קוראת לאמא שלה גברת (Senhora) ופונה אליה בגוף שלישי. הגברת אמרה, שיהיה לגברת........). אם Vani אומרת אז גילרמי עושה, ולכן שוק החזיר כרגע על המנגל, סיר מג`דרה מהביל, שכבודו הכין, על השולחן ורק בעניין 7 הפירות אנחנו קצת מזייפים. יש לנו רק 4 סוגים ושיסלח לנו יהושוע (ישו נשמע לי כמו שם חיבה ואני בכלל לא מחבב אותו).
מאז שעות הבוקר המוקדמות מחרידים את שלוות היום קולות נפץ עזים של זיקוקים, שנמכרים בכל פינת רחוב וסופרמרקט. רובם המכריע הם כאלו שעושים רק רעש. אני בכלל לא מבין את ההנאה שבעשיית רעש ועוד יותר לא מבין למה מהבוקר ולא לשמור אותם עד השעה החשובה באמת בחצות. כישראלי, כל פיצוץ מקפיץ את הגוף באוויר ומפיל את הלב לרצפה (איך יכול להיות שהם נעים בכיוונים מנוגדים?). מזל שאני בחור רגוע אחרת מזמן הייתי מקבל התמוטטות עצבים. ככל שמתקרבת שעת השין גוברת תכיפות הפיצוצים. משפחה יפנית שלמה נדחסת במרפסת הדירה לידי וצופה באבי המשפחה מדליק רקטות זיקוקים שכל אחת יותר גדולה ממנו (טוב, זה לא חוכמה. הם אנשים קטנים). בתו מסתכלת עלי מסתכל עליהם, מושכת בכתפיה כאומרת אני לא בעסק, ומרביצה כזה חיוך שליבי, שעדיין על הרצפה, מחליט להישאר שם עוד כמה דקות.
חגיגות בחוף הים
רבע לחצות והרחובות נראים כמו יציאת מצריים (כאילו שהייתי שם). כולם נוהרים לשפת הים, שם לפי השמועה כל בית מלון שמכבד את עצמו מכין תצוגת זיקוקי דינור. גם אנחנו בין הנוהרים כשבקבוקי שמפניה ופרחים בידינו. הפרחים הם חלק ממנחה שמגישים ל-Iemanja, אילת הים לפי הדת האפרו-ברזילאית. מביעים משאלה וזורקים את הפרחים לים.
חוף הים מלא עד אפס מקום. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם כולל נעלי עקב שעל רקע החול נראות לא רק שלא במקום אלא אפילו מגוחכות משהו. כבר כמעט חצות אולם ישנה מין מבוכה באוויר כי אף אחד לא בטוח ששעונו מכוון וכולם מתביישים להיות הראשונים לפצוח בצעקות שמחה ופתיחת בקבוקי השמפניה. כולם מסתכלים לצדדים מחפשים את הראשון שיתחיל לחגוג ובכך יספק לגיטימציה לאחרים. חסר שעון גדול מרכזי. פה ושם ישנם כאלו שלא מתאפקים ומתחילים בחגיגה. הרוב עדיין מאופק. פתאום, בבת אחת, מתחילים הזיקוקים והשמחה והמתח שנצברו בתוך האנשים פורצת החוצה כאילו הם הם היו בקבוקי השמפניה. הבקבוקים עצמם לא מתמהמהים ומצטרפים לחגיגה בקול שיחרור פקקים רועם. כולנו מחבקים ומנשקים את כולנו. לאחר שכולם נירגעו ולגמו את השמפניה שנשארה לאחר ההשפרצה אפשר ליהנות מהזיקוקים וכל הראשים מופנים כלפי מעלה, כאילו מצפים למשיח (אבל משיח לא בא). כל זיקוק יפה, ולא היו הרבה כאלו, סוחט קריאות התפעלות. על רבים מהזיקוקים ניתן לראות שאכן ניקנו בסופרמרקט, וסביר להניח שהם גם עודפים משנה שעברה, כי חלקם בכלל לא מתפוצץ ואלו שכן עושים זאת בכל ענות חלושה. המשפחה היפנית ממשיכה לירות מה שניראה כמו טילים, אבל הפעם מהחוף.
כשנרגעת קצת המולת הזיקוקים, ואחרי שכמעט ניתפס לי הצוואר מרוב הסתכלות למעלה, אפשר להפנות את תשומת הלב שוב לחוף. מחזה מוזר ניגלה לעיניי. קבוצות קבוצות של אנשים, על כל בגדיהם המפוארים, עומדות במים ומחכות לגלים. כל גל שעובר הם קופצים מעליו. כך 7 פעמים. למה בדיוק לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה מאף אחד, אולם גם זה קשור עם אילת הים והדת האפרו-ברזילאית. המעניין הוא שרוב הברזילאים הם בכלל נוצרים אולם למרות זאת הם מקיימים הרבה ממנהגי הדת האפרו-ברזילאית. משהו בסגנון של אם זה לא יעזור זה בטח לא יפגע.
כשנרגעו קצת הרוחות על החוף יצאנו לסיבוב לאורכו. בתי המלון, הקפה והמסעדות הניחו רמקולים על החול וניגנו מוזיקת סמבה ואשה (axe) בקולי קולות. קבוצות גדולות של אנשים עמדו ורקדו עד שנימאס ואז עברו לרמקולים הבאים. עצרנו מדי פעם גם אנחנו לרקוד אולם מהר מאוד הבנו כולנו, כמעט, שזה לא זה. איך אפשר לרקוד כשלידנו רוקד גילרמי בכזו קלילות. זה לא פייר. הרי ידוע שליבם של כושים פועם בקצב הסמבה. לידו הרגשנו כאילו יצקו לנו בטון בנעליים, דפקו לנו על הראש עם פטיש 5 קילו וקשרו לנו את הידיים מאחורי הגב. פה אחד (חוץ משל גילרמי) הוחלט לחזור הביתה ולהמשיך את החגיגה על המרפסת. גם שם אומנם נתפדח לרקוד אבל לפחות לא לעיניי כולם.
8 בבוקר. היום שאחרי. החוף ריק לחלוטין. רק אני וכסא הפלסטיק הלבן שלי. קו המים מלא פרחים, כאילו הים פלט אותם במהלך הלילה. ערמות של בקבוקי שמפניה ריקים מסודרים על החוף. טוב לראות שהאנשים לפחות ערמו אותם בערמות ולא השאירו אותם מפוזרים על החוף. איפה לעזאזל עובדי העירייה שאמורים לנקות. מצד שני, גם הם חגגו אתמול ואפילו לעובדי ניקיון מותר לחיות קצת, לא? בוקר ראשון של מילניום חדש. יושב על הכיסא, כוס קפה ביד ובוהה בים. פתאום עברה לי מחשבה. בעוד 40-50 שנה כשנכדיי (תאורטית כמובן) ישאלו מה עשיתי ביומו הראשון של המילניום אוכל לשלוח אותם לאתר למטייל לקרוא כתבה זו. אח, קשה קשה פה מול הים...
שנה טובה
