אינדונזיה - שבועיים וחצי בארץ מסתורית - חלק א`

שימו לב: רקע כללי על האזור יסומן בצבע חום.

הקדמה
אינדונזיה? מה, השתגעתם? מדינה מוסלמית, אזהרת משרד החוץ, אל קעידה, רעידות אדמה, צונאמי. חברינו, אראלה והרי, שטיילו שם לפני 12 שנה, הצליחו להדביק אותנו בחיידק, אבל מאיפה מתחילים, למי פונים, איך מוציאים ויזות? האם לנסוע עצמאית או במאורגן? כך התברברנו בין חברות הטיולים השונות לבין איסוף מידע מהאינטרנט ואפילו קבלת הצעה מפורטת מסוכנות מקומית באינדונזיה, עד שהגענו לחברת אדמה, לניסו קדם. סוף סוף הרגשנו שאכן החלום הוא בר הגשמה. אנחנו מתחייבים לארגן קבוצה של 10 מטיילים, בוחרים את המוקדים המועדפים לטיול, ניסו פותח את המחשב ובוחן "מועדים טובים", אשר בהם יש סיכוי טוב לקיום טקסים וכך נקבעת המסגרת ונקבע מועד היציאה לדרך -; 7 לאוקטובר, 2007.

כל אחד יוצא למשימותיו - ניסו לארגון הטיול (כרטיסי טיסה, מדריך וכל יתר האופרציה) ואנחנו -; לרכז קבוצה. מחצית קבוצה יש לנו, אבל מה עם החצי השני? מגייסים את רבקה חברתנו, אשר תמיד מוכנה להרפתקה מרתקת. רבקה מגייסת את אחותה אלישבע, ההרפתקנית עוד יותר, וזו מביאה עוד שלוש בנות דמותה, וכך יש לנו 10 בני טובים, הצמאים להכיר ולחוות שבטים ותרבויות ראשוניות, טקסים וימי מועד. גם מדריך כבר יש לנו -; פיקי דיין - ואפשר לצאת לדרך.

לתחילת הכתבה

האי ג`אווה
מידע כללי על ג`אווה
אינדונזיה עשירה במחצבים, בעיקר מחוץ לג`אווה (שמן, בדיל, נחושת, מכרות זהב מהגדולים בעולם ופנינים). איי התבלינים הביאו לכאן את המסחר והעמידו את אינדונזיה, הנמצאת באמצע הדרך בין איי התבלינים לסין ובמעבר היחיד שיש להודו, במרכז המסחר. מתוך האיים הרבים המרכיבים ארץ זו בחרנו לבקר ב-3 איים, הראשון שבהם הוא ג`אווה.

בג`אווה חיים 140 מליון איש. היא המרכז של אינדונזיה והנשיא (הדמוקרטי הראשון) בא ממנה
(60% מאזרחי אינדונזיה הם ג`אוונזים). הדת השלטת בה היא האסלאם, למרות שיש בה השפעה רבה של הודו. ג`אווה היא אזור של ממלכות קדומות. בתחילה היו אנימיסטים (אנימה בלטינית -; נשמה, חיים. האמונה שבכל חי או דומם, ואפילו בתוואי הנוף, שוכנת נשמה, רוח). החל מהמאה ה-5 לספירה הפכו להיות הינדים ואחר כך בודהיסטיים, לחלופין. במאה ה-7 הייתה פה ממלכה הינדית מאד גדולה, שקראו לה ממלכת מטרם (Mataram), אשר השאירה אחריה הרבה מונומנטים, שכיות חמדה. בחשובות שבהן נבקר היום ובימים הקרובים. החל מהמאה ה-10, סוחרים מוסלמים, שמגיעים מהודו ומסין, התחילו לאכלס בסולטנויות את אזור החוף ולאסלם את האנשים. במאות ה- 15-16, הוקמה שוב ממלכת מטרם, הפעם מוסלמית. המקומיים אימצו את כל התרבויות שהגיעו לכאן, אך הכניסו בהן שינויים. כשהגיע האסלאם, חיברו הרבה טקסים מקומיים למועדים אסלאמיים. חגיגות האסלאם כאן הרבה יותר צבעוניות מאשר אצל המוסלמים האוריגינליים במזרח התיכון, בגלל השילוב של אלמנטים מחגים קדומים.

יש כאן מספר קבוצות של תרבויות: 60% ג`וואנזים (70-80 מליון איש), סונדזים (בעיקר במערב ג`אווה), מאדוראים (באי מאדורה) וטנג`רים. כיום יש עוד 2 תרבויות: פססירים (רצועת החוף הצפוני), שהם יורדי ים ויאפים (התרבות העירונית היאפית), הגרים בעיקר בג`קרטה, סורבאיה וג`וגג`קרטה. בג`אווה יש 27 הרי געש, מתוכם 17 פעילים. האולימפוס, על פי ההודים, נמצא בהר מרו שהוא הר דמיוני. על פי האגדה הג`וואנזית, הביא מלך מקומי את הר מרו לכאן, בכדי להראות שמרכז העולם הוא כאן. בדרך נפלו חתיכות וכל שרשרת ההרים והרי הגעש, כולל בסומטרה, הן החתיכות שנפלו לו.

פירוש השם ג`וגג`קרטה - שגשוג והצלחה. זוהי אחת הערים הצעירות בגיל תושביה -; 60% מתוך 1.5 מליון תושביה הם צעירים. יש כאן כ-120 אוניברסיטאות ומכללות, הרבה מהן טובות, ויותר מחצי מליון סטודנטים, המגיעים לכאן מכל האיים המרכיבים את אינדונזיה וכן סטודנטים בינלאומיים. ג`וגג`קרטה היא אחד האזורים הצפופים בעולם. אין כאן חלקה פנויה. גם בעיר מגדלים גידולים חקלאיים -; אורז, קסווה, עצי פרי וכו`

אינדונזיה מורכבת מפרובינציות. ג`אווה עצמה מורכבת מ- 3 פרובינציות. רק ג`וגג`קרטה היא מחוז העומד בפני עצמו, והיא עדיין מנוהלת על ידי סולטאן הנותן דו"ח ישירות לממשלה. הסולטנות עוברת בירושה. המינוי של מושל ג`וגג`קרטה ניתן לסולטאן כאות הערכה על פועלו במלחמת העולם השנייה ואחריה, עד להשגת עצמאות אינדונזיה. ארמונו עדיין ניצב בה ולשם נגיע במהלך הטיול.

לתחילת הכתבה

ימים 1 - 4 - הגעה לג`וגג`קרטה, מקדשי פרבנאן
לאחר טיסה ארוכה ושהיה של יום וחצי בסינגפור, במהלכה מונפקת לנו ויזה לאינדונזיה, אנו עולים בבוקר על טיסה לג`קרטה שבאי ג`אווה, ומשם על טיסת המשך לג`וגג`קרטה, יעדנו הראשון באינדונזיה בכלל, ובג`אווה בפרט. ביציאה משדה התעופה מקבל אותנו המדריך המקומי עם שלט גדול של "ברוכים הבאים יוחאי גרופ". ברכה זו תלווה אותנו מעתה ועד סוף טיולנו בכל נחיתה וגם בצמתים נוספים.

היום אנחנו בדרכנו למישורי שיווה, כ-17 ק"מ מג`וגג`קרטה, לבקר במרכז מקדשים, המכיל מעל 50 מונומנטים מהמאות התשיעית והעשירית, שרובם הגדול הינדים וחלקם בודהיסטים. אנחנו נוסעים למקדשי פראמבנאן (Prambanan) -; מקדש שיווה עם מגדלים מגולפים, שבגלריות המקיפות אותו מסופר אפוס הרמאיאנה. המקדשים שוקמו ושוחזרו במאה ה-20, אך ב-2006 הייתה רעידת אדמה, יסודות המקדשים ניזוקו ואי אפשר להיכנס פנימה (גם כיום הר הגעש מראפי מאיים להתפרץ).

פראמבנאן -; הנסיכה הרזה, נסיכה יפהפייה שאמרה למחזר שלה שאינה רוצה בו. הוא תיקשר עם השדים ולכן טענה שתסכים להתחתן אתו אם יבנה לה 1000 מקדשים. כאשר הגיע לבניית המקדש ה-999 נבהלה, הזעיקה את משרתותיה לפני הזריחה וביקשה שירעישו במכתש ובעלי שבהם טוחנים את האורז. לשמע הרעש נבהלו התרנגולים והחלו לקרוא, והשדים נבהלו וברחו. המחזר התרגז והפך אותה לאבן. באחד החדרים יש פסל של דורגה, אחת מנשותיו של שיווה, אך הנסיכה הרזה היא זו שנתנה את השם לקומפלקס.

לפנינו 3 מגדלים גדולים ו-3 קטנים יותר. המגדלים הגדולים הם מקדשים לשיווה, לברהמה ולווישנו. יש בהם חדרים, אשר בכל אחד מהם יש אל שאותו עובדים. כל מקדש מוקף בחומה ועליה שילוב של פעמון (מסמל את העיקרון של הקארמה. בתוך הפעמון יש ענבל, אך זה לא יצלצל אם לא נגרום לו לכך -; סיבה ומסובב. צריך לעשות משהו בכדי שמשהו יקרה), פרחי לוטוס ולינגם. במקדשים הקטנים נמצאים הרכבים של אותם אלים. לשיווה -; נאנדי (פר), לברהמה -; אווז או ברווז, לווישנו -; גרודה (איש עם ראש של נשר וכנפיים וגם ציפור חול. אי אפשר להרוג אותו, הוא תמיד חוזר). גרודה, כלי הרכב של ווישנו, הוא המפורסם ביותר (גם חברת התעופה האינדונזית נקראת גרודה). לכל אחד מהמקדשים יש צורה של הר -; בדימוי הר הגעש מרו (כל המקדשים בהודו מדמים את צורת ההר. לפי התפיסה ההודית, לעולם יש מרכז שבמרכזו יש הר בו גרים כל האלים). בצדדים יש נישות ופסלים (דמויות). הדמויות עונדות לגופן חבל, המורכב מ-3 חוטים (שיווה, ווישנו וברהמה), זהו אות הזיהוי של הברהמינים.

גם הצורה החיצונית של המקדשים וגם הגילופים מאד מזכירים את מקדשי אנגקור ואט בקמבודיה, בעיקר צורת המשקופים והרקדניות השמימיות, הלבושות בבגד דק, מחכות לגן עדן, מומחיות באמנות הפיתוי. למעלה אפשר לראות את הבומה -; גילוף ענק של פרצוף, ולמטה שדים ומפלצות. כל אלה נועדו להרחיק את השדים והרוע שבתוכנו. המאמין שבא למקום כזה צריך להרחיק את הרוע שבתוכו, מאבק פנימי לשינוי התודעה ללא הלכלוך, הרוע, הקנאה וכו`. סיפורי הרמאיאנה, המגולפים על הטראסות סביב המקדש המרכזי של שיווה, הם המפורסמים ביותר בעולם. יש 2 אפוסים גדולים המכתיבים איך מתנהגים במזרח - הרמאיאנה והמהבהראטה. ג`וגג`קרטה היא המרכז הכי חשוב של מחול הרמאיאנה. המקדשים התחילו להתפתח במערות ולכן הכניסות תמיד חשוכות, הן פונות בדרך כלל למזרח -; ממזרח השמש עולה, טקסי החיים. מהצהריים השמש עוברת למערב המסמל את המוות (יש מקדשים המסמלים את המוות ובהם הכניסה תהיה ממערב).

בשעות אחר הצהרים אנו חוזרים לג`וגג`קרטה, שם מחכה לנו מלון גדול ויפה -; Melia Purosani Hotel - חדרנו משקיף לגן יפהפה עם בריכת שחיה הקוראת לי. חיש קל ואני במים. הבריכה מוקפת בפסלים יפים היורקים מתוכם מים, סלעים וצמחי נוי ובהמשכה פביליון המוקף גם הוא במים וגשר עץ מוביל אליו, כיף אמיתי. בערב הולכים לחפש מסעדה. ברחוב מליבורו, הרחוב המרכזי, מהומת אלוהים, המדרכות מוצפות בשורות שורות של קטנועים (ספרתי 5 שורות) ונוסעיהם, לאורך קילומטרים. צריך מצ`טה דרום אמריקאית בכדי לפלס דרך בג`ונגל העירוני הזה. כולם יוצאים לרחוב בערב, עם תום צום הרמאדאן וכלי הרכב הנפוץ והזמין ביותר הוא האופנוע.

לתחילת הכתבה

יום 5 - ג`וג`קרטה - ארמון הסולטאן, שוק החיות, ארמון המים ומופע צלליות
הגענו לכיכר הצפונית של ארמון הסולטאן -; הקראטון (Kraton), אשר הינו למעשה עיר שלמה בפני עצמה. יותר מ-25 אלף איש מתגוררים בין חומותיו ויש בו גם שוק, שוק ציפורים וחיות וארמון מים. הסולטאן שתכננן את העיר, בנה אותה מכיכר דרומית וכיכר צפונית, ביניהן עובר רחוב מליבורו. כל התהלוכות והטקסים מתנהלים כאן. מימין, המסגד המלכותי. הכיכר הצפונית שבה אנו נכנסים לארמון היא החלק הציבורי. כאן ישבו הפקידים. אחר כך החלק של קבלות הפנים, קבלת שגרירים ומכובדים אחרים. החלק הפנימי -; לממשלה ולמשפחת הסולטאן.

היום, ה-11 באוקטובר, הוא יום הקרב הגדול בין האינדונזים לבריטים וההולנדים בשנת 1949. בעבר, עד מלחמת העולם השנייה, הייתה כאן קולוניה הולנדית. ב- 1942 במלחמת העולם השנייה כבשה יפן את אינדונזיה. ההולנדים, ששלטו כאן מאז המאה ה-18, הוכנסו למחנות ואינדונזיה קיבלה שלטון עצמי. לאחר הפסדה של יפן במלחמה, הכריזה אינדונזיה על עצמאות ב- 1945, אולם נכבשה על ידי צבאות הברית והשלטון חזר לידי ההולנדים והבריטים. הם החליטו להעניש את משתפי הפעולה עם היפנים ופורצת מלחמה גדולה בסורבאיה. כאשר גנרל מלבי הבריטי נהרג, מפציצים הבריטים את העיר. האינדונזים, נערים עם מקלות במבוק, נהרגים ונכתשים. אלפים מוצאים את מותם, אך האינדונזים אינם מוותרים, המלחמה נמשכת עד 1949 והסולטאן הוא שמממן את המורדים האינדונזיים. לבסוף, האמריקאים מכריזים, כי יפסיקו לתת כסף להולנדים באירופה אם אלה ימשיכו להלחם כאן. כתוצאה מהתערבות זאת, אינדונזיה מקבלת עצמאות בשנת 1949. היום, 11 באוקטובר, נחגג יום הקרב בסורבאיה, זהו יום המסמל את המאבק לעצמאות.

אנו מתחילים את ביקורנו במתחם המשמש כמוזיאון -; בעיקר תמונות של הסולטאנים מתקופות שונות. הסולטאן האב מלך משנת 1939 עד שנת 1989. כיום מולך הבן והוא חי כאן, בארמון. חלק גדול מהמבנים הם מבנים פתוחים. באחד מהם ממוקם הגמלאן המלכותי.

הסולטאנים היו כל השנים פטרונים של האמנויות. הריקודים הג`וואנזים מקורם בריקודים שנערכו בתוך הארמון. יש כאן 2 סטים של כלי תזמורת הנקראים גמלאן (פירוש המילה -; פטיש, מנגנים עם פטישים קטנים). הגמלאן מורכב מגונגים, קסילופונים, חלילי במבוק ומשולב עם שירה. הנגנים יושבים על הרצפה. כל סט גמלאן מיוחד בפני עצמו, מהווה מכלול שלם ויכול לנגן רק עם עצמו. כולם מכילים סולם של 5 צלילים, אך הטונים שונים מסט לסט. הכלים יצוקים מ- 8 מתכות שונות. בטקסים וחגיגות מוציאים את הכלים לכיכר ושם מנגנים. בדרך כלל הגמלאנים הם ציבוריים ושייכים למקדש. אין כמעט סטים פרטיים. לגמלאן כוח מיסטי שמתעצם ככל שהוא ישן ועתיק יותר. הנשמה שיש בכלים האלה טוענת את האנשים באנרגיה. זוהי מלחמה אנרגטית בין הרוחות הטובות לרעות, כאשר המנגנים הם חלק מהחיילים במערכה.

משם אנו ממשיכים לשוק הציפורים והחיות. בשוק אלפי ציפורים ועוד יותר אלפים של תולעים וביצי נמלים המהוות מזון לציפורים. כל גבר חייב שיהיו לו חרב וציפור שיר, ורק אחרי זה באה האישה. כל שנה, בכיכר הדרומית, יש תחרות שבה מביאים אלפי מוטות במבוק עם כלובי ציפורים, כל אחד עם הציפור שלו, שאותה הוא מאמן בשירה. ציפור מנצחת עולה אלפים רבים של דולרים. בשעות אחר הצהריים, בחצרות הבתים, מוציאים את הציפורים החוצה. ניתן לראות כיצד בכל הבתים, בחצר, תלוי כלוב עם ציפור, ואפילו איך באותה שעה בדיוק הם יוצאים כולם עם מוט במבוק וכלוב הציפור ומרימים את הכלוב אל על.

גבר לא הולך לשוק. הוא אינו יכול להתמקח, זה לא לכבודו. נשים יכולות להתמקח. כל ג`וואנזי רגיש מאד למעמד ולכבוד. כל החינוך הג`וואנזי נועד ללמד את האדם לתת כבוד. רוב הדלתות הן נמוכות והכניסה היא בכיפוף ראש. לאדם שחצן קוראים שיבולת זקופה. להיות ג`וואנזי משמעו להיות תמיד בשליטה, לתת כבוד. אין צעקות, אין ספונטאניות, הכול חייב להיות לפי כללי הטקס. ככל שיש פחות הפתעות, יותר קל לעבוד על עצמך. אחד מכללי הטקס של מתן כבוד הוא שאם אתה עובר ליד אדם אחר, אתה מושיט את ידך כלפי מטה, מתכופף ועובר, ורק אחר כך מתיישר וממשיך ללכת (הג`וואנזים ממשיכים עד היום להשתמש בטכניקות של מדיטציות ואימונים רוחניים, כפי שעשו בתקופת ההינדו) תינוק לא יזחל על האדמה, רק בעל חיים הולך על ארבע.

הג`וואנזית העתיקה היא נגזרת של הסנסקריט ובמהלך השנים הפכה להיות 3 שפות ברמות שונות, לפי מעמדו החברתי של האדם. אל הסולטאן ידברו תמיד בשפה גבוהה והוא ידבר לאחרים בשפה נמוכה. ילד לא ידבר מעולם ישירות לאביו. כל שהילד רוצה להגיד לאביו, אמו מדברת בשבילו, בשפה גבוהה. לעולם לא מגישים משהו עם שתי ידיים, רק עם יד ימין. הכיוון הנכון של הדברים: מימין, עם כוון השעון - טוב. נגד כוון השעון - רע. הצפון קדוש, הדרום - מקום משכנם של השדים והרוחות. המזרח -; חיים, המערב -; מוות. כל דבר באינדונזיה מחולק ל- 3: למעלה -; קדוש, באמצע -; עולם החיים, למטה -; שדים, רוחות, טמא.

לארמון המים של משפחת המלוכה -; טאמאנסארי (Tamansari) אנו עוברים דרך מנהרות מדהימות, אשר שימשו גם להגנה בעת מלחמות. הארמון נבנה במאה ה-17 ונהרס במלחמה וברעידות אדמה. חלקו שוחזר. כאן, בבריכות המים היפות, בילה המלך עם נשים ופילגשים. חלק מהבריכות היו גלויות לשומרים, אך בצד הייתה בריכה פרטית שאליה הותרה הכניסה רק למלך ופילגשיו. יש חדר מיוחד שבו הנשים התבשמו לפני כניסתן לבריכה. היו כאן גנים יפים ומטופחים, פינת פאר של תענוגות. כאן, כל הכניסות נמוכות במיוחד, כדי שכל מי שנכנס אל המלך יאלץ להתכופף.

העצים והשיחים -; לכולם יש שימוש כלשהו. האחד מבריח יתושי מלריה, השני מפיקים ממנו חומר נגד הריון, השלישי -; פריו שימש כצבע לקה טבעי לציפורניים, לשפתיים וכו`. בצדי הדרך בצאקים -;ריקשות. בדרך כלל הנהגים הם איכרים שבאים לעבוד בעיר כאשר אין עבודה בחקלאות. כל אחד מאתנו לוקח בצאק ונוסעים לבית מלאכה לבאטיק ולבית מלאכה למוצרי כסף. בגלל חגיגות סוף הרמדאן לא עובדים היום אבל ניתן לראות את המוצרים המוגמרים. העיר כולה בנויה בבניה נמוכה, בתים בני קומה אחת, חצרות עם עצי פרי. בין הבתים מפרידים שבילי עפר. המראה הוא כשל כפר גדול. מראה זה בלט מאד מלמעלה, מהאוויר, כשהגענו בטיסה.

לאחר ארוחת צהריים ממשיכים לבית מלאכה לבובות וצלליות וצופים במופע צלליות -; ויאנג קוליט (Wayang kulit). מופע הצלליות הוא אחד המופעים אשר אותם נוהגים להציג ב"מועדים טובים". אלה מועדים שעל פי לוח השנה יש להם ייחוד.

לוח השנה מורכב מ- 210 יום שמורכבים מ- 6 חודשים. כל חודש מורכב משבוע של 5 ימים ומשבוע של 7 ימים שרצים במקביל. כל 35 יום החודשים מצטלבים (היום הראשון של השבוע של ה- 5 ימים ייפול על היום הראשון של השבוע של ה- 7 ימים פעם ב-35 ימים). כל 210 יום נחשבים לשנה. לכל יום יש תכונות אחרות המגדירות את האיכות של אותו היום. כל 35 ימים עורכים צום. בימים אלה, של הצטלבות השבועות, קובעים מועדים החשובים להם במעגל החיים: חתונה, ריקודים, תיאטרון בובות או צלליות, בשילוב עם נגינת גמלאן. הסיפור המוצג בתיאטרון הצלליות בנוי על אפוס הרמאיאנה. מפעיל התיאטרון, הנקרא דאלאנג, מגיע לכפר לפני ההופעה ושומע מהן הצרות המטרידות את האנשים ותוך כדי הסיפור נותן גם פתרון לבעיות. בבובות צריך לטפל טוב -; לקחת אותן לטיול, לחגוג להן יום הולדת, יש להן כוח וצריך לדעת לשלוט בו. בדרך כלל המקצוע עובר במשפחה. יש בתי ספר מיוחדים ללימוד. מביאים דאלאנגים מהכפרים בכדי שינחילו את המסורת. הדאלאנג יושב לפני מסך לבן ומפעיל את הבובות בשתי ידיו. באותה עת הוא גם מקיש ברגליו בפטיש מתכת על מעין תוף, כדי לקבוע את קצב הנגינה עבור חברי תזמורת הגמלאן, היושבים מאחוריו ומלווים בנגינה את מהלך הסיפור. הצלליות עשויות כתחרה, מעור תאו, צבועות בצבעים יפהפיים. לא הצלחתי להבין את כל הסיפור המוצג, אך רואים בבירור כי מתקיימת מלחמה בין הטוב והרע, בין בני אדם לשדים.

הליכה ברחובות השכונה מסכמת את היום. בשולי הדרך יושבים אנשים הקולעים קופסאות קטנות מעלי דקל, בהן יסדרו את המתנות בחגיגות תום צום הרמאדאן הנערכות היום ומחר. אנו עוברים בסמטאות צרות. משני צידי הנהר כולם עוסקים בבישול לקראת הערב בו יפוג הצום. הנהר מלוכלך מאד אבל מ-2 צדדיו, על שפת הבתים, מלא עציצים. משאבות מים בחצרות. הכול פשוט ודל. אנשים חייכנים. במעבר חד, תוך כדי עליה במדרגות מהנהר וחציית הכביש, ואנו במלון המפואר שלנו (אצלם בתי שימוש מחוץ לבית, בול קליעה ללא מים זורמים, וכאן הכול מפואר ונוצץ).

בערב -; ארוחת ערב ובלט, המציג את אפוס הרמאיאנה. הריקוד, בחלקו עדין ומאופק ובחלקו האחר שדים ורוחות נלחמים על הבמה בבני האדם -; שוב מלחמה בין הטוב לרע. עם סוף המופע אנו פוגשים מאחורי הקלעים את האיש שאחראי על הבימוי המקסים, על הכנת התלבושות היפות והמורכבות -; איש עדין הנבוך מהמחמאות המורעפות עליו.

לתחילת הכתבה

יום 6 - מקדש בורובודור, טקס טראנס "גאטילן", גדונג סונג, ג`וגג`קרטה
עיד אל פיטר -; נראה שכל העיר ברחוב. כולם בדרך לתפילה או בחזרה ממנה. כל הכיכרות מלאות במתפללים. ההתחרדות המוסלמית הקצינה מאז הצונאמי, אסון כזה מביא למסקנה שמשהו לא היה בסדר בהתנהגות ומכאן להקצנה דתית.

אנחנו בדרכנו למקדש בורובודור (Borobudur), מקדש בודהיסטי מהמאה ה-8 לספירה, הנמצא כ- 40 ק"מ צפונית לג`וגג`קרטה. כבר מרחוק נישא אל על מקדש בורובודור. הוא יושב על גבעה טבעית ומזכיר בצורתו פירמידה עם בסיס ענק, ואכן, בתחילה בנו מבנה של פירמידה קטומה, אחר כך הוסיפו עוד רמפה עם מבנה גדול, ולבסוף הרחיבו לשש טראסות מרובעות, שלוש מעוגלות מעליהן, ובראש סטופה. במהלך השנים המים חלחלו והמסו את הגבעה שעליה הוקם המבנה (יורדים כאן אלפי מ"מ גשם בשנה). בשנים 1975-84 אונסק"ו לקח על עצמו לשפץ את המבנה -; ממש פירקו את כולו ובנו מחדש, עם צינורות ניקוז למים. במהלך השיפוץ נתגלתה עוד שכבה שלמה, קיר חיצוני עם 160 פנלים עם תבליטים, המספרים את עולם הקארמה ( סיבה ומסובב, תוצאות למעשינו והעונש שכל אחד מקבל). הטראסות המרובעות מספרות בתבליטים יפהפיים, על פני 5 ק"מ, את סיפור חייו של בודהה וגלגוליו. הנזירים היו מגיעים לכאן ודרך הסיפורים היו לומדים את עולם הבודהיזם. ב-3 הטראסות העליונות אין גילופים, הן מובילות לסטופה מרכזית ממנה נגלה כל המישור למטה. זהו עולם ההבנה, פה היו עושים את המדיטציה. כל ההר מלא בנישות שבתוכן פסלים של בודהה, בסטופות עם בודהות שיושבות בתוכן ואריות, ששומרים על המבנה. כל היחסים בבנין מתוכננים (מספר הטראסות, מספר הבודהות בכל טרסה וכו`, וכל אלו אינם מקריים, אלא בנויים על מספרים מאגיים).

המטרה של הקומפלקס הייתה לסמל את המסלול שהאדם עובר בדרך להארה - מחיה לא מודעת לשלב שבו הוא לומד, מתחיל להבין את עולם הצורות, עד לשלב שבו הוא מגיע להבנה, אז נעלמות הצורות והאדם הוא שיוצר את הצורות. במבט מהאוויר הגיעו למסקנה כי זהו מבנה של מנדלה (צורה גיאומטרית המשמשת למדיטציה), עם הרבה מנדלות פנימיות, וצורתו כשל פרח לוטוס. תיאוריות של התקופה האחרונה מחזיקות בגישה שכל הסביבה מסביב הייתה מוצפת באגם גדול, והקומפלקס סימל פרח לוטוס שצף על פני האגם. הקומפלקס היה מכוסה ב-12 מטרים של אפר וולקני וג`ונגל, עד שנחשף במאה ה- 19 ביוזמתו של מושל ג`אווה הבריטי, ראפלס.

המדריך המקומי, ייאדי, מוביל אותנו במעלה הטראסות. באנגלית בסיסית, עם חולצה אדומה על רקע האבן הכהה, בתנועות קלילות ותוך שהוא מחליף תפקידים ואינטונציות ותוך שימוש בהומור חי, הוא נותן חיים לדמויות המופיעות בגילופים, מדבר בשמן, מצטער בצערן, סאגה שלמה של חיי בודהה מומחזת לפנינו. בעקבות הנזירים, גם אנחנו לומדים את עולם הבודהיזם. טיפוס נוסף במדרגות מביא אותנו למעלה עד לסטופה המרכזית, למבט מלמעלה כלפי מטה על הדבר הענק הזה. כרגיל עולה המחשבה על כמה ידע הנדסי היה להם, וכמה אלפי אנשים עבדו עבודת פרך כדי לבנות את הדבר העצום הזה ואלפי אמנים, שגילפו במשך שנים על שנים את הגילופים המרהיבים. לא לחינם נבחר המקדש לאחד מפלאי עולם.

אנו ממשיכים בנסיעה של כשעתיים, לאזור סאמארן כדי לחוות "גאטילן" - טקס טראנס, טקס טיהור הכפר מהרוחות הרעות. מגיעים לרחבה בשולי הכפר. תזמורת גמלאן מקומית של הכפר מתחילה לנגן. מסביב נאספים אנשי הכפר וילדיו. למרכז הבמה נכנס הדוקון (מעין שמאן, השולט על הרוחות ומרפא. כדי להיות דוקון, הוא עובר סדרה קשה של תרגילים, יוגות ומדיטציות לאסוף כוחות אנרגטיים, הנדרשים כדי לערוך את הטקס). עוזרו של הדוקון מכניס לרחבה סוסים מקרטון. הדוקון מתיישב לידם, מדליק קטורת וממלמל מנטרות. כאשר הוא גומר את הטקס נכנסים לרחבה הרקדנים. הם מאד מאופרים ולבושים בבגדים צבעוניים. כל אחד מהם לוקח את "כלי הרכב" שלו, הסוס, והם מתחילים לרקוד, ריקוד יפהפה. המוזיקה הקצבית עוזרת להם להיכנס לטראנס. הדוקון ועוזרו מרביצים ומצליפים בהם בכדי לוודא שאכן נכנסו לטראנס. הם לא מרגישים כלום. כך הדוקון מרוקן אותם ואז כשהם מתרוקנים, נכנסים בהם השדים שהציקו לכפר והם מתנהגים בצורה מוזרה, לפי מה שהרוח רוצה באותו הרגע -; האחד אוכל סכין גילוח, השני אוכל כוס מזכוכית, השלישי אוכל גחלים לוהטות, הרביעי שותה מתוך דלי כאילו היה בהמה וכו`. כאשר הכפר השתכנע שהשדים נמצאים בתוכם, כלומר שהם הפכו לכלי קיבול שמשך את הרוחות הרעות מהכפר, הדוקון מצליף בהם שנית ואחד אחד משחרר אותם (מוציא אותם מהטראנס) והכפר מאוזן. הטקס מתרחש, לדבריהם, ללא סמים (בסוף הטקס אנו ניגשים לבדוק את פיהם של הרקדנים -; האם נשארו צלקות או סימן כלשהו. הפיות נקיים). זהו, קשה להאמין, אך מסתבר שיש חיה כזאת.

שעת בין ערביים, מזג האוויר נפלא, ואנו מטיילים במעלה ההר למעיינות חמים בפארק הלאומי גדונג סונג. בדרך פוגשים חקלאים שחוזרים מעבודת יומם, נשים סוחבות ערימת חציר ענקית לפרות (כאן לא מקובל להוציא את הפרות למרעה) וגם זוגות שיוצאים לטייל לעת ערב. למלוננו שבג`וגג`קרטה אנו חוזרים בשעת ערב מאוחרת.

לתחילת הכתבה

יום 7 - ג`וגג`קארטה, סוראביה, ברומו
טיסת בוקר מביאה אותנו לסורבאיה (Surabaya), עיר נמל במזרח ג`אווה, השנייה בגודלה באי, בה חיים 3 מיליון איש. גם כאן יש כ- 90 אוניברסיטאות ומכללות. ברוב הערים בג`אווה יש במרכז העיר כיכר ולצידה המסגד וארמון השליט המקומי. לא רחוק נמצא בית הסוהר (מעט מאד פשע ומעט מאד אסירים). בצידי הדרכים יש עצים גבוהים, רובם עצי תמרהינדי.

אנו עורכים ביקור בגן החיות, בעיר העתיקה, בצ`ינה טאון ובשוק הסיני (הסינים הם העשירים ביותר כאן, אך יש להם חיים קשים - אסור להם להציב שלטים בסינית והם חייבים להשתמש בשפה מקומית. בכל אירוע חריג, מאשימים את הסינים. רק בשנה שעברה היו התפרעויות נגד הסינים - הרג, אונס ושוד. מצד אחד הם תלויים בשלטון הנותן להם מונופול סחר ומצד שני השלטון משסה בהם את העם). ממשיכים לשוק הערבי -; הכול סגור בגלל החג עיד אלפיטר ומשם לנמל סוראביה (סירות גדולות מעץ, פניסי, ששמשו ועדיין משמשות לתובלה בין האיים). לפני שמתחילים את מסענו לדרום אנו נכנסים לארוחת צהרים במרכז קניות אשר לא היה מבייש שום בירה אירופית.

אנחנו נוסעים לאורך החוף עד פסורואן (Pasuruan), שם מתחילים לטפס בהרים. באזור סידוארגו (Sidoarjo) קדחו באר נפט ב- 21.5.06 (בקוטר של 20 ס"מ). לא דאגו לפעול על פי הוראות הבטיחות, פגעו בכיס תת-קרקעי של בוץ ומתוך הקידוח יצא, במקום נפט, פרץ אדיר של בוץ עם ריח חריף של גופרית, אשר הציף את הכפרים בסביבה. קוטר הבור הולך וגדל עם הזמן ואין דרך לעצרו. בסופו של דבר הוחלט להקים סכר, בהשקעה של 70 מיליון דולר, בתקווה שיעצור את הבוץ ויכוונו לעבר הים. כיס הבוץ התת-קרקעי גדול פי כמה משטחה של מדינת ישראל והנזילה היא של כ- 1.5 מליון חביות ביום. קיימות הרבה תיאוריות על מה יקרה בעתיד, לפי אחת מהן ייתכן וייווצר כאן הר געש. ירדנו לעבר הכפר Singing ז"ל, הלכנו על חומת הסכר וראינו את הבתים, כפר שלם, שקועים בתוך הבוץ. רואים מקומות שבהם הבוץ מבעבע והבתים -; קומה שלמה שקועה מתחת לבוץ. עצים מתים. כפרים שלמים שקועים בבוץ. הם באמת בבוץ. גם האוטוסטראדה נפגעה ועלינו לערוך עיקוף בכדי להמשיך בדרכנו.

אחר הצהרים מגיעים לכפר פוסופו (Fusofu), השוכן בהרים. מכאן האוטובוס אינו יכול להמשיך לטפס לעבר מלוננו ואנחנו מחכים לשאטל. בינתיים מטיילים בכפר- רחובות צרים, בתים קטנים, אנשים ובעלי חיים, הכול בערבוביה. מכיוון שעיד אלפיטר היום, כל התושבים לבושים יפה והבתים כולם פתוחים. זה היום בו כולם מארחים את כולם וגם אנחנו מוזמנים להיכנס. בכל בית סלון יפה (המשמש רק לתצוגה ולאורחים, בני הבית יושבים בדרך כלל על הרצפה) ועל השולחן מונחות צנצנות עם עוגיות ותופינים אחרים, מעשה ידי בעלת הבית. אנחנו מוזמנים לטעום ומאותם בתים שאליהם איננו נכנסים יוצאות הנשים ומכבדות אותנו ברחוב -; טעים טעים. למדנו ש"מונגו" משמעו "הלו" בג`וואנזית, והמקומיים מבסוטים לשמוע אותנו מברכים. גם שיר מקומי למדנו ואנחנו מארגנים את הילדים למקהלה. כולם מסתובבים סביבנו והשמחה רבה. עד שמגיע השאטל כבר חושך בחוץ. טיפוס מתנשף (של השאטל, לא שלנו) במעלה ההר מביא אותנו בשעות הערב למלון בו נשהה הלילה - Bromo Cotteges Hotel.

לתחילת הכתבה

יום 8 - הר הגעש ברומו וטיסה לאוגונג פנדאנג
השכם, לפנות בוקר, עולים על ג`יפים, מטפסים ברמה הטנג`רית, בדרכנו להר הגעש ברומו (Bromo). הטנג`רים הם הינדים. כאשר המוסלמים השתלטו על ג`אווה הם ברחו להרים והמשיכו לקיים את התרבות שלהם. באזורי התפר, הכוהנים הטנג`רים משלבים תפילות מוסלמיות.

ברומו -; ההר המעשן. בהינדו, ברהאמה הוא האל הבורא ואל האש. הג`וואנזים מכנים את ברהאמה בשם ברומו. מטפסים ומטפסים במעלה ההר עד שמגיעים לנקודה שבה מתרכזים כבר עשרות ואולי מאות ג`יפים. במקום כבר מחכים רוכבי אופנוע המצפים שנעדיף לעלות בעזרתם ואכן, כל אחד מאתנו "מתלבש" על אופנוע וחיש מהר אנחנו בפסגת ההר, אבל כאן כבר מאות אנשים מצטופפים. חלקם מתפללים לרוח הוולקן וכולם מחכים לזריחה שתעלה. מתברר, כי עיד אלפיטר הוא גם מועד קדוש (והרי כבר אמרנו שיש ערבוב של תרבויות ואמונות) וגם מועד של חופש מעבודה וכך המקום גדוש וצפוף. אני משתחלת בין ההמונים ומוצאת לי דרך להגיע ממש לשפת הקלדרה (מעין אמבטיה), משם נשקף נוף מדהים וכחלחל. והנה עולה הזריחה מצד שמאל ושולחת קרניים להר הגעש ברומו מצד ימין, קרני השמש מאירים אותו לאט לאט והוא כאילו שט בין העננים. מעליו, רחוק יותר, מתנשא הר הגעש סמארו (שהוא ההר הכי קדוש). מדי פעם הוא משתעל, מתפרץ ממנו ענן עשן, נפרד ומתמזג עם העננים ומפנה את מקומו להתפרצות הבאה.

המקום שבו אנו עומדים היה פעם הר געש. התפוצצות אדירה יצרה קלדרה ענקית שבמרכזה צמח הר געש חדש -; הר ברומו. אנחנו עומדים על שפת הקלדרה ומשקיפים עליו מלמעלה. רוח בוקר (אולי רוח הוולקן הקדושה) מנשבת והמראה עוצר נשימה - מכתשים ולועות, קניונים חתורים במדרונות, עננים שטים ביניהם. כאשר עומדים פה, באמת אפשר להאמין כי יד אלוהית מכוונת מלמעלה. הרי הגעש המופלאים הנישאים לפנינו ומאיימים להתפרץ ולהחריב הכול הם גם אלה שנותנים את אדמת הטוף הברוכה שנותנת פירותיה בשפע בכל רחבי אינדונזיה. כאילו הטוב והרע משתעשעים בבני האדם, יד אחת נותנת והשנייה מחריבה, ואם נתפלל ונקריב לה מנחות, אולי, אולי היא תהיה טובה יותר אלינו. אז עכשיו נרד עם הג`יפים לתוך הקלדרה, נטפס רגלית במעלה הר ברומו ואולי גם נתפלל למען התושבים שמקבלים אותנו כל כך יפה בכל מקום.

הג`יפים יורדים מהכביש ונוסעים בדרך עפר, אך אינם יכולים להגיע ממש עד מדרגות הטיפוס להר. אנחנו עולים על סוסים ורוכבים עד המדרגות. אחרים צועדים ברגל. משם, עם עוד מאות אנשים אנו מתנשפים ומטפסים במדרגות תלולות. כאשר מתקרבים למעלה, ריח הגפרית משתלט על נשימתנו. היום הרוח היא בכיוון שלנו וכאשר מגיעים לשפת הלוע, אד הגפרית פונה לכיווננו וכמעט בלתי אפשרי לראות את התחתית. כעבור זמן קצר אנו גולשים למטה במדרגות, עולים שנית על הסוסים ומגיעים לג`יפ המבטחים. עם החזרה לכביש אנו מטיילים רגלית כשעה ביער היפה ובין טראסות האורז התלולות, ולאחר שהג`יפים מביאים אותנו למקום שבו עזבנו אתמול את האוטובוס, מחכה לנו נסיעה חזרה של 3 שעות עד סורבאיה, משם נטוס אחר הצהריים לאוגונג פנדאנג (Ujung Pandang), בירת האי סולאווסי (Sulawesi).

לתחילת הכתבה

הטיול באינדונזיה ובאי סולוואסי- חלק ב`