הכפר למנמן
אחרי יומיים של טרק להר הגעש Garet החלטתי שמגיע לי לנוח קצת. שמתי על עצמי בגד ים והתחלתי ללכת לכיוון הכפר Lamanman, צ`ארלס אמר ששם אמור להיות החוף הכי טוב באזור. שתי בחורות מקומיות ליוו אותי חלק מהדרך עד שהגענו אל הכפר שלהן, ומשם המשכתי לבד. הלכתי לפי האינטואיציה לכיוון שחשבתי שהוא הנכון- מה שכמובן התברר כהפך הגמור. גבר מכפר סמוך נחלץ לעזרתי והוביל אותי אל החוף המבוקש, דרך חופים קטנים יותר.
פרסתי את המגבת מתחת לדקל קוקוס צעיר וצחקתי למראה ילדים קטנים וערומים שמתרחצים ומשתוללים בים- ילד בן 19 אירח לי חברה (הוא נשוי +1 ) והביא לי אשכול בננות לאכול. יום בפסיפיק...
למחרת ארזתי את התיק לקראת הטיסה חזרה לסנטו ומכיוון שנשארו לי איזה שעתיים עד הטיסה, החלטתי לצאת לטיול באזור ולראות מה יקרה בדרך. הלכתי קצת על הדרך הראשית ואח"כ סטיתי לדרך צדדית יותר עד שפתאום שמעתי קולות של שירה בצד הדרך. זו הייתה כנסייה והחבר`ה הזמינו אותי להתיישב. נשים בשמלות פרחוניות וגברים במיטב הבגדים שהם יכולים להרשות לעצמם החזיקו ביד תנ"ך באנגלית או בביסמלה וקראו קטעים מספר עמוס. זו הייתה כנסייה מהזרם שמקדש את יום השבת ושאוסר לאכול חזיר ועוד כל מני דברים שדומים ליהדות. ההבדל היחיד בערך הוא השחקן הראשי, שבמקרה הזה הוא ישו.
בעודי מעלעל בתנ"ך של הבחור שלידי, הוא קם וסימן לי לבוא איתו. רגע, מה קורה פה??? הוא מוביל אותי למרכז הבמה, מציג אותי בפני כולם (איזה 50 איש!) ומתחיל לראיין אותי...
"איך קוראים לך?"- "עופר", מאיזה מדינה אתה?- "ישראל". קריאות התפעלות מהקהל שלוו ברצף שאלות על הארץ, והתנ"ך וישו ובכלל, ובדרישה שאני אספר להם קצת סיפורים אחרי התפילה. (מזל שיש לי טיסה לתפוס...). אחרי הראיון הממושך הם שרו שיר על- "ציון העיר האהובה, העיר שכולה זהב" (נשמע מוכר?) ואני צילמתי אותם והלכתי לדרכי.
האי סנטו
בחזרה לציוויליזציה, בעיר עם רחוב סלול אחד, הדבר הראשון שעשיתי היה לשתות קולה, לבדוק מיילים ולהתגלח מזקן של שבוע. אחה"צ קיבלתי הזמנה מעניינת מהנרי- הבעלים של הגסט האוס שלי- להצטרף לאירוע לציון חמישה ימים למותו של איזשהו צ`יף מהאזור. ציפיתי לאירוע אנתרופולוגי מרתק וקיבלתי ערב שתיית קווה המוני שבו 30 גברים יושבים במעגל וניגשים אחד אחד ל"ברמן" שיושב עם גיגית מלאה בנוזל בצבע בוץ (הוא התחיל להכין את זה בצהריים). ה"ברמן" ממלא חצי קליפה של אגוז קוקוס והחברה` שותים בלגימה אחת. שלוש שעות הייתי שם, לעזאזל, בערב קווה טיפוסי שמסביבי אנשים עייפים, עם קול בס בהשפעת המשקה, עושים גרפסים, יורקים ומעשנים בלי הפסקה... באמת חוויה אנתרופולוגית!
למחרת צללתי שוב לספינה הטבועה, President Coolidge (ראו כתבה שלישית מוונואטו)- הפעם לחלק יותר עמוק של הספינה. בכל צלילה מגלים עוד חלקים מהספינה והאטרקציה המרכזית הייתה הפעם תותחי 20 מ"מ שלהקות של דגים צבעוניים שחו מסביבם. בצלילת אחר הצהרים החלטנו לגוון קצת וירדנו לצלול ב- Million Dollar Point. סנטו הייתה בסיס ענק לחיילים אמריקאים במלחמת העולם השנייה (כולל ארבעה מנחתים למטוסים, מעגן ענק לספינות מלחמה, מגורים לכ-40,000 איש וכו`). בסוף המלחמה החבר`ה היו לחוצים לחזור הביתה ופשוט זרקו את כל הציוד שלהם לים בנקודה הזו.
בעומק של 20 מטר מתחת לפני המים, "נהגנו" בג`יפים אמריקאים, ששוכבים על קרקעית הים כבר 57 שנה כשמסביבנו מונחים בולדוזרים, משאיות, צינורות, מנועים, צמיגים וזבל מלחמתי אחר. הכמות פשוט בלתי ניתנת לתיאור. צללנו במשך חצי שעה לאורך ערימת הזבל הענקית הזו, ולא ראינו את סופה! שיעור היסטוריה בעומק של 20 מטר.
