מגיע לגאו
ב-10 בבוקר נחתתי ב-Gaua לשלושים מעלות חום ושבעים אחוזי לחות. אני התייר היחיד באי. צ`רלס, הבעלים של הבונגלו היחיד באי, אימץ אותי והוביל אותי לבונגלוס שלו, שתי דקות ממנחת הדשא שנקרא שדה תעופה. אחרי ארוחת צהריים שכללה אורז, עלים לא מוכרים, בשר מקופסת שימורים ואננס, באה הסייסטה של אחר הצהריים (חם מדי באי בכדי לעשות משהו), שאחריה יצאנו לטיול באי בין הכפרים.
Gaua הוא אי קטן בקבוצת איי ה-Banks שבצפון וונואטו. יש בו חמישה כפרים גדולים. בכל אחד מהכפרים מדברים שפה שונה! התושבים מדברים ביניהם בביסלמה- השפה היחידה שמקשרת בין אנשים במדינה שבה יש הכי הרבה שפות פר בן אדם (105). ביסלמה היא שפה מצחיקה- מעין אנגלית שבורה עם לקסיקון קטן של 2,500 מילים בסה"כ, כך שלא קשה ללמוד אותה בזמן קצר.
הלכנו על הדרך היחידה באי (שיש בו רק שתי מכוניות ישנות, אחת מהן בלי בלמים ובלי אורות) ואח"כ נכנסנו לשבילים הצרים שמחברים בין הכפרים. צ`רלס מספר לכל אחד שאנחנו פוגשים בדרך שאני מישראל, דבר שגורר קריאות התלהבות ולחיצות יד ממושכות. החברה` האלה קוראים בתנ"ך (ובברית החדשה), את כל סיפורי התנ"ך שבהם מככבים ה- Israelites (יעני בני ישראל), והנה עומד מולם ישראלי בשר ודם...
אחרי הסיור התקלחתי (בסגנון הדלי שאתה שופך על עצמך מים) ויצאנו לשתות קווה עם הגברים באחד הכפרים. הפעם גם יצא לי לראות את איך מכינים את הגועל נפש הזה ותאמינו לי שזה לא מראה מלבב במיוחד. הכוס הראשונה הולכת כמובן אליי. אני שואל האם צריך לגמוע את תוכן הכוס בבת אחת וצ`ארלס אומר שזה- "Taste like shit...". ככה שכדאי לגמור את זה כמה שיותר מהר... בפעם המי יודע כמה עניתי שוב על שאלות על ישראל והתנ"ך ואחרי שחזרנו ואכלנו ארוחת ערב, התקפלתי לישון. ביי (יש לי שני עכבישים ע-נ-ק-י-י-ם בחדר. אמא !!!).
מטייל באי
יום רביעי, 12:50 אני יושב למרגלות אגם Letas, שני המדריכים שלי לצידי מחסלים את שאריות הקוקוס שלהם, המנה האחרונה של ארוחת הצהריים שלנו. מולנו בצד השני של האגם מתנשא לו Mt. Garet, הר געש פעיל בגובה של 800 מטרים, שלא הפסיק לפלוט עשן לבן וסמיך מאז שהגענו. ב- 1973 פונו כל תושבי האי למשך מספר חודשים לאי שכן ורק אחרי התפרצות חזקה של ההר, הם חזרו לאי.
בבוקר ירד גשם, כך שיצאנו רק בשעה תשע. שני המדריכים שלי ליומיים הבאים הם ג`ון וג`ורג`- צמד ליצנים של ממש. ג`ון הולך ראשון עם המצ`טה ומפלס דרך כשצריך וג`ורג` סוגר את הכוח מאחור, עם גרזן ביד. שניהם יחפים ומדלגים בקלות בשביל הבוצי. אני עם נעלים שעלו לי כמה מאות טובות של שקלים ובכל זאת הישבן שלי והשביל נפגשים כל כמה דקות. הם נראים נינוחים, כאילו זאת מקסימום הליכה לאורך החוף, ואני מזיע מכל נקבובית בגוף שלי בערך.
בעצירה הראשונה שאלתי את ג`ורג`- "איך זה שאני מזיע כל כך ואתה לא?". ג`ורג` בתגובה לקח שלוק מאגוז הקוקוס שלו ואמר לי ש"בוונואטו, אנחנו הולכים ועובדים, לא כמוך- מהבית למשרד". זו היתה השפלה כואבת אבל שתקתי וחייכתי, ולא שאלתי יותר שאלות מטומטמות. השביל עזב את מטעי הקוקוסים ונכנס לתוך יער גשם אמיתי, צפוף וסבוך עם שרכים ושורשים בסגנון טרזן.
אחרי שעה נוספת של הליכה נעצרנו וג`ון חתך ענף של איזה עץ, תקע לי אותו ליד ואמר שכל אחד שעולה להר צריך לנטוע עץ, זה ה-castom (כלומר מסורת). נטעתי עץ בגאווה באדמת האי Gaua וסיפרתי לג`ון על המנהג שלנו לחגוג יום הולדת לעצים. אחרי שלוש ומשהו שעות של הליכה התגלה האגם, והתיישבנו לאכול ארוחת צהריים.
19:15
אני באוהל, קיבלתי את המקום באמצע שני הליצנים ג`ון וג`ורג `שהסתכלו בי בעניין רושם ביומן מימין לשמאל. אחרי ארוחת הצהריים, חתרנו עם סירה לצד השני של האגם (מה שלקח קרוב לשעה). בזמן שג`ורג` הרכיב את האוהל ובישל את ארוחת הערב אני וג`ון עלינו למעלה לפסגת הר הגעש. ג`ון היה צריך לעבוד קשה עם המצ`טה ולפלס לנו דרך - הפעם האחרונה שמישהו עלה להר הייתה לפני חודשיים ומאז הצמחייה כיסתה לגמרי את השביל. קרוב לפסגה הצמחיה נגמרת וכרגיל לקראת סוף עלייה להר געש, אני מדלג למעלה "מת" כבר לראות את הלמעלה של הר הגעש.
הפסגה נראית כמו סצנה מסרט על כוכב אחר: צבעי לבן, צהוב, אדום, ורוד, חום, ושחור מפוזרים בשטח בין שבעת לועות הר הגעש הזה. לוע אחד מתוכם פעיל ובשקט בשקט משחרר ענני גופרית לבנים ומסריחים כל הזמן. גזעי עצים מתים מונחים על האדמה הבוצית והמראה כולו מוזר ומהפנט בו בזמן. המקומיים מאמינים (או לפחות האמינו עד שנוצרו) שגן העדן נמצא בהר הגעש ושכל הנשמות הולכות אליו לאחר המוות. ירדנו למטה, התקלחנו באגם, חיסלנו סיר של אורז ועלי כרוב וצנחנו לישון, בשבע וחצי בערב.
עשרים וארבע שעות אח"כ:
גם היום אני הולך לישון בשבע ומשהו בערב, מה לעשות, אין הרבה מקומות בילוי באי הזה. התעוררתי בחמש בבוקר כשהמדריכים שלי יצאו מהאוהל, אבל משכתי עוד קצת עד חמש וחצי. תה וביסקוויטים של בוקר (מה שאמור להחזיק אותי עד הצהריים), גיחה נוספת להר וחתירה לצד השני של האגם (הפעם גם אני תרמתי למאמץ וחתרתי איזה חצי אגם) לפני שהתחלנו לחזור בדרך הארוכה חזרה עוד קפצנו לראות את המפל הכי גבוה בוונואטו (120 מטר) שצונח בצורה מדהימה בתוך כל הירוק של היער שמסביבו. חזרנו לכפר. הייתי מסריח, שרוט וחבול, מלוכלך ומלא בוץ ועם כפות רגליים במצב נורא, אבל מאושר. הר הגעש הפעיל השני שלי לא איכזב.
נכנסתי ישר להתקלח, וצ`יפרתי את עצמי בשני דליי מים.
