הר הגעש יאסור
קמתי לי כמובן אחרי פול ובן, הם כבר הספיקו אפילו לעשות קניות בשוק. הלכתי גם אני לשוק וקניתי די בזול פירות וירקות. אחרי שעה עלינו על טנדר, סגרנו מחיר (7000 וטו לשלושתינו) ויצאנו לנסיעה שחוצה את האי ממערב למזרח. אין הרבה דרכים לרכב באיים של ונואטו, ואם יש הן בטח לא סלולות. הנהג של המיצובישי טנדר שלנו שילב ל- 4X4, הרכב זינק בעלייה בתוך היער הטרופי, ואנחנו נזרקנו מצד לצד מאחור. אחרי חצי שעה של טלטולים, מעבר לסיבוב, התגלה לראשונה הר הגעש יאסור Mt. Yasur, כתם אפור בתוך כל הירוק מסביב. המשכנו בנסיעה, יורדים בחזרה לתוך היער, מתקרבים להר עד שהרכב הגיח מתוך הצמחייה הסבוכה לתוך מישור האפר הגדול. ההר פלט כ"כ הרבה אפר וקבר את כל הצמחייה שמסביב. (המקומיים קוראים למקום הזה - "המדבר").
עצרנו את הרכב, מביטים בנוף המשוגע הזה. ההר לא הראה שום סימני פעילות ואז קרה משהו מדהים. "אז ההר לא כל כך פעיל עכשיו הא?"- שאלתי את הנהג. הוא לא הספיק לענות. בשנייה שסיימתי את השאלה נשמע פיצוץ אדיר מההר והוא שיחרר ענן אפור שעלה גבוה לשמיים. נשארנו עם פה פעור לכמה שניות ואח"כ התחלנו לצחוק על הארוע המטורף הזה.
פורט רזולושן
חצינו בנסיעה את מישור האפר, הקפנו את ההר ונסענו ל- Port Resolution, מפרץ יפהפה במזרח האי, המקום בו היה קפטן קוק במסעו השלישי באזור בדיוק 200 שנה לפני שנולדתי ומשמש כיום מעגן נח ליאכטות ומקום לינה לתיירים. זרקתי את הדברים שלי לבונגלו שבו אישן הלילה וקפצתי חזרה לטנדר שנוסע לכיוון של הר הגעש.
הנהג הוריד אותי בכניסה שסודרה לתיירים, שילמתי 2000 וטו (שזה המון כסף אבל לפחות מיועד לרווחת התושבים למקרה שהר הגעש יפלוט יותר מדי אפר וולקני שהורס להם את הגידולים) והתחלתי לעלות. הני-ונואטו (כלומר המקומיים) אוהבים לקרוא ליאסור הר הגעש הפעיל הנגיש ביותר בעולם, ובאמת עם רכב אפשר להגיע עד 50 מטרים מהפיסגה. העלייה לקחה בסביבות שעה בתוך יער הגשם ורק הבומים העמומים שההר שיחרר מידי פעם, הזכירו לי שאני על מורדות הר פעיל. היער הצפוף נגמר בבת אחת, הפיסגה התגלתה ולמרות שזה היה בצהרי יום חם והעלייה נהייתה תלולה יותר, מצאתי את עצמי מדלג בקלילות למעלה. עוד חמישים מטר, עשרים, עשר והופה- לא להאמין- אני עומד על שפת הר געש פעיל, הלוע הענק פרוס מתחתי ובתוכו מספר לועות קטנים יותר כשבאחד מהם יש רחש בלתי פוסק ואפשר לשמוע את ההר נוהם ונושם כל הזמן. הספקתי להוריד את התיק מהגב, להסדיר קצת ת`נשימה כשפתאום -בום! פיצוץ אדיר מהלוע הפעיל (כאילו שבניין בן 20 קומות התמוטט). חתיכות לבה עפות לגובה עשרות מטרים באוויר וענן של אפר מתרומם לשמיים והכל במרחק 150 מטרים מהמקום בו אני עומד!
אינסטקטיבית שלחתי את היד לתיק ועשיתי שני צעדים בכיוון של לברוח למטה, אבל נעצרתי והסתכלתי לתוך הלוע המעשן, נדהם, מפוחד, אפילו מבועת. בשעה הקרובה היה פיצוץ שכזה כל חמש או עשר דקות, אח"כ נרגע קצת (או אולי זה אני שנרגעתי?). התיישבתי על שפת הלוע, בוחן כל פרט בהר, לומד להכיר את הנשימות שלו, את הפיצוצים, את חתיכות הלבה שעפות עשרות מטרים לגובה ולמזלי חוזרות באותה הדרך למטה (ולא עפות לצדדים) כך שדי בטוח איפה שאני נמצא. חמש שעות ישבתי על הפיסגה. נזכרתי איך לפני שנה, על פיסגה אחרת, בהימלאיה, בגובה של חמישה וחצי ק"מ, פגשתי ישראלי מכורבל בתוך שק"ש. "מה אתה עושה פה בתוך שק"ש?- שאלתי. "מחכה לשקיעה", הוא ענה (השעה הייתה שתים עשרה בצהריים...). צחקתי עליו אז, אבל עכשיו צחקתי על עצמי. כל אחד והשיגעון שלו.
במשך יותר משעה צפינו בסדרות של פיצוצים מלווים בזיקוקי לבה שעפים לגובה, עוצרים נשימה כל פעם שזה קורה. וואו!
כשאני מסתכל בתמונה הזאת אני עדיין לא מאמין שהייתי שם, שראיתי את זה, שצילמתי את זה. אני תופס טרמפ עם התיירים האמריקאים. הם כמובן עלו להר עם טנדר-טקסי ואנחנו נוסעים לכפר שנקרא מפרץ הגופרית. כאילו שלא היו לי מספיק חוויות ליום אחד, בשעות הקרובות היינו עדים לערב "חבורות זמר". קבוצות קבוצות של להקות התקבצו מהכפרים הסמוכים, כל קבוצה שרה ומנגנת בתורה. ישבנו על מחצלות והקשבנו לנגני הגיטרה ולנשים ששרות. פתאום שמתי לב שכל המקומיים שמסביבנו רוקדים או לפחות מתנענעים לקול השירה, אפילו הצ`יף של הכפר....
היה כבר מאוחר כשחזרנו לפורט רזולושן. האמריקאיים חזרו ליאכטות שלהם שעגנו במפרץ ואני צנחתי למיטה בבונגלו, מקשיב לנהימה עמומה רחוקה שהגיעה מהר הגעש ונרדם.
