האי אמברים
עוד יומיים נשארתי באי אמברים לפני שטסתי חזרה לפורט וילה. ג`רמי נשאר כמה ימים אחרי, מחכה לספינת המטען שעוברת בין האיים ושתיקח אותו טרמפ. אחרי שחזרנו שפוכים מהטרק להרי הגעש והלכנו לישון, שמענו בערך בשלוש בלילה קולות של שירה מחוץ לחדר שלנו. אני, שכבר ישנתי בזמן רעידת אדמה לפני כמה שנים, הייתי בטוח שהשירים הם חלק מהחלום והמשכתי לישון. רק בבוקר סיפרו לנו שזה היה ערב שירה ותפילה שנמשך עד אור הבוקר. כפיצוי על הפספוס הזה לקחו אותנו לערב שירה ותפילה דומה באותו הערב. שלושים כפריים שרו והתפללו במשך כשעתיים, כשג`רמי ואני מצטרפים לחלק מהשירים. לקראת סוף האירוע, סם (המארח שלנו) הציג אותי ושאל אם אני יכול לנאום על ישראל! זו הייתה התקלה מטווח קצר ביותר ובכלל לא הייתי מוכן. איכשהו הצלחתי לחבר כמה משפטים לכדי משהו שיישמע הגיוני על זה שאני מישראל, מביא להם ברכות וכו` וכו`. ושלא תחשבו שבזה זה הסתיים - סם התחיל לראיין אותי כשכולם מסביב נועצים בי מבטים. אח"כ הגיע תור הקהל לשאול אותי שאלות. מעולם לא הייתי במרכז הבמה כמו שהייתי באותו הערב. ג`רמי המסכן התייבש בצד (כל הסיפור לקח יותר מעשרים דקות), כשהישראלי שלצידו מקבל את כל תשומת הלב. סם, ששם לב לעניין, נתן גם לו הזדמנות לומר משהו. ככה זה בונואטו -ישראלים הם אטרקציה.
פורט וילה
למחרת נפרדתי מג`רמי והמראתי ממשטח הדשא של אמברים (לא לפני שאחד המקומיים ביקש ממני לשלוח לו מים קדושים מהכנרת) ונחתתי בפורט וילה בפעם השלישית, היישר לידיהם של לוק ורונה, בעלי הגסט האוס. בארוחת הערב האחרונה שלי בונואטו לוק נשא נאום פרידה לכבודי והופתעתי כשפתאום הוא שלף מתנה - מסיכה מחימר עם ניבים של חזיר...
יום שבת, כמה שעות לפני הטיסה חזרה לסידני:
אני יושב של שפת הים ב-Erakor Island, מרחק של נסיעת אוטובוס + הפלגה (חינם) בסירה עד לאי. עוד כמה שעות הטיסה חזרה לסידני ואני עובר ברפרוף על היומן שלי, קורא את החוויות מארבעת השבועות האחרונים. מצחיק אותי לקרוא שפעם היו לי חששות מונואטו, הרי זה המקום הכי ידידותי בעולם, לא סתם הסיסמא שלהם היא: Vanuatu- The friendly face of the Pacific.
אני מביט בחוף הלבן, במי הטורקיז ובתיירים שבמלון שרובם לא יצאו מהאי במשך כל השהות שלהם פה. יותר משאני מרגיש פספוס עבורם, אני מרגיש בר מזל על שראיתי יותר מאי אחד, שהתארחתי בכפרים, שדיברתי עם הרבה מאנשי האיים, שטיפסתי להרי הגעש, ובקיצור, שעשיתי יותר מהתייר הממוצע שמגיע לשבוע באחד ממלונות הנופש של פורט וילה.
במדינה שבה אף אחד כמעט לא הולך עם שעון, מושג הזמן מקבל משמעות אחרת, אבל מה שבטוח הוא שארבעת השבועות האחרונים עברו מהר. רגע לפני שאני עוזב אני לוקח ליד את הגיטרה החדשה שקניתי באחת החנויות הסיניות שבעיר. אם אני אדע לנגן עליה יום אחד, הרי שיצא עוד משהו מהטיול לונואטו. אני פורט את האקורד היחיד שאני יודע (אני חושב שזה אקורד C). אקורד ראשון בגיטרה, אקורד סיום לונואטו.
ובקשה אחרונה: אנשי ונואטו נחשפו לאורח החיים המערבי אבל בחרו במודע שלא לאמץ אותו. העובדה שהמעמד החברתי נקבע על פי כמות החזירים שיש לבן אדם אולי נראית לנו כמשהו מוזר, אבל עבורם זה חלק מקוד חברתי, מתרבות, מאורח חיים. כן, זה שונה מאיתנו, אפילו מאוד, אבל זה לא עושה אותנו ליותר טובים. בקיצור, רוצה לומר- נסו לשמור על הקיים והתנהגו בהתאם - אתם אורחים.
וכמאמר המשפט:
Vanuatu is here to change you,
Not for you to change it.
ובעצם, זה נכון לעוד כמה מקומות בעולם.
עופר.
לתחילת הכתבה
