אמברים
ג`רמי הוא בחור בריטי שמטייל כבר שנה באוסטרליה וניו זילנד. נפגשנו בשדה התעופה של סנטו ועלינו למטוס הפיצפון שאתם רואים בתמונה, שני הנוסעים היחידים והטייס שבאמצע הטיסה עידכן אותנו על המטוס שהתרסק ברובע קווינס בניו יורק. אנחנו כבר מזמן לא בעניינים בכל מה שקשור לחדשות. נחתנו על משטח של אפר וולקני ודשא והצטלמנו רגע לפני שהמטוס המשיך ליעד הבא שלו. ג`רמי טייל במשך השבועיים האחרונים באי Malekula, התארח בכפרים (ולא הוציא אגורה). אחת המשפחות שהוא התארח אצלה הפנתה אותו למישהו פה באמברים שיארח אותו. המישהו הזה הוא מנהל המנחת- שדה התעופה אמברים (בתמונה) כך שהוא אסף אותנו מהשדה ישר לכפר שלו.
הבקתות בכפרים הן קטנות ומי שיכול לאפשר לעצמו קונה פח גלי במקום הבמבוקים והמחצלות. ילדים זבי חוטם מסתובבים בין הבקתות ומשחקים עם אגוזי קוקוס כשמסביב מסתובבים חופשי חזירים, כלבים ותרנגולים שחוטפים את כל שאריות האוכל. לסם, המארח שלנו יש "יחידת דיור" שכוללת ביקתה למטבח וחדר אוכל, בקתה קטנה לסבתא הזקנה, מיכל מים גדול לאיסוף מי גשמים ובית קטן למשפחה. אחד מחדרי הילדים פונה עבורנו ואנחנו זרקנו את התרמילים שלנו פנימה.
ילדי הכפר הביטו בשני הלבנים בסקרנות מה שלא הפריע להם להמשיך בעיסוקיהם, כמו הילד הזה שאוכל לו בשלווה את ה"בשר" הלבן של הקוקוס (לאכילת אגוז קוקוס יש שני שלבים- בהתחלה עושים חור קטן ושותים את ה"חלב" של הקוקוס ואח"כ כותשים אותו ואוכלים את ה"בשר" הלבן. מומלץ במיוחד לשומרי חלב בשר).
ילד אחד בא לתרגל את האנגלית שלו איתנו, אבל ברגע שג`רמי שלף את הגיטרה- הקרח נשבר סופית וחבורה של ילדים ומבוגרים הקיפה אותנו. ג`רמי ניסה לנגן שירים דתיים שהם מכירים למשל שירים על ישו או על אברהם אבינו... וכמובן את הוטל קליפורניה (שמשום מה הוא שיר שמוכר בחלקים הכי נידחים של העולם). .
אחר הצהריים הלכנו לים ושיחקנו עם הילדים שמתרחצים ערומים בים. בשעות השפל נובע פה מעיין חם אבל למרות שעכשיו גאות אפשר להרגיש את החום של המים ואפילו החול חם! האי הזה פשוט רותח, והקיטור יוצא מהרי הגעש אליהם אנחנו הולכים מחר.
והמחר הגיע, ואחרי השכמה מוקדמת ותה של בוקר הגיע המדריך שלנו, בחור נחמד בן 46, אבא לשבעה וסבא לנכד אחד. עד שהטנדר יגיע לאסוף אותנו הלכנו לחנות היחידה באי וקנינו לחם ובשר בקופסת שימורים. ליום טיול שלנו מצטרפים כמה מקומיים, צעירים ומבוגרים שעבור חלקם זאת הפעם הראשונה שהם עולים להרי הגעש של האי שלהם. בכל איי ונואטו הרי הגעש הם מקור לקדושה ולפחד ויש מקומיים שלא יסכימו לעלות עליהם לעולם.
ביקור בהרי הגעש
התחלנו ללכת על השביל השחור כשמסביב סוגרת עלינו הצמחייה הטרופית. לאט לאט עלינו בגובה, חוצים נהרות אפר שחורים ויבשים או עולים על סלעי בזלת ענקיים, זכר לזרם לבה עתיק. חלקים מסויימים היו תלולים וקשים, ככה זה עם הרי געש- צריך לעבוד קשה בשביל לראות אותם מקרוב). הצמחייה הטרופית הסתיימה בבת אחת והגענו למשטח הענק הזה של אפר וולקני שחור. שום זכר לצמחייה כל שהיא או לסימן חיים אחר. מעל למישור האפר התנשאו שני הרי געש מאיימים, הר Bendow והר Marum , שפלט עשן לבן וסמיך לשמיים. התחלנו לחצות את הנוף המשוגע הזה וכשרוח חזקה מכה בפנים הלכנו בעקבות מקלות שתקועים בחול השחור שמסמנים לנו את הדרך.
כשהתקרבנו לכיוון הרי הגעש הנוף השתנה קצת ומישור האפר נחרץ ונחתך ע"י נחלים שחורים ויבשים. אנחנו הולכים בין גבעות וקניונים שחורים, על חול וחצץ שחורים כשמעלינו הר מארום ממשיך לפלוט עשן כל הזמן. זה היה נוף סוריאליסטי, אכזרי ומוזר שלא ראיתי כמותו בשום מקום אחר. הדבר הקרוב ביותר שיכולתי לדמיין שקרוב לנוף הזה, הוא הירח.
המשכנו להתקרב להר מארום והגענו לאחד מלועות המשנה שלו. התקרבנו לדופן בזחילה, מחשש להתמוטטות. מתחתינו התפרס לוע עמוק שקצת עשן יצא ממנו, הקדמה טובה למה שיבוא אח"כ. המשכנו לטפס לכיוון הלוע הפעיל ביותר של הר מארום.
ג`רמי הולך לאט ובאופסייד מעל ללוע הפעיל. מימין- עשן גופרתי סמיך שעולה מהלוע, משמאל- הצלע התלולה (והלא כל כך יציבה) של ההר. הלכנו לאט ובזהירות, נזהרים שלא לשאוף יותר מדי מענני הגופרית ומקווים שהדופן של ההר לא תחליט להתמוטט דווקא היום. צמוד ללוע הפעיל הזה יש לוע פעיל נוסף ואנחנו מתקדמים אליו.
כמו שאתם רואים מהלוע הזה יוצא קצת פחות עשן. אנחנו מתקרבים כשפתאום אני שומע רעש של רוח חזקה, דומה לרחש של גלים. אני כבר מכיר את הרעש הזה מהר Yasur איפשהו בתחתית הלוע מסתתר לו אגם לבה, אבל האם נצליח לראות אותו? עשינו כמה צעדים נוספים והבטנו בלוע כשהעשן התחיל להתפזר קצת. מה שראינו למטה גרם לשנינו לקפוא במקום.
אגם לבה שוצף וקוצף, משפריץ לבה לכל הכיוונים נח לו בתחתית הלוע. עמדנו מהופנטים. קשה להעביר במילים את ההרגשה- אתה עומד מול לוע של הר געש ומסתכל לתוך כדור הארץ פנימה. אחד המראות המדהימים שראיתי בחיי.
בסופו של יום, אחרי 20 קילומטר של הליכה, היינו שפוכים מעייפות, מרגישים כל שריר ברגליים ומסריחים מזיעה אבל מאושרים עד הגג. המראות שראינו היום עוד יזכרו להרבה הרבה זמן.
