ונואטו - צעדים ראשונים

הצפייה לטיול בוונואטו מעוררת בעופר התלהבות וחששות כאחד. עופר מגיע לאי Tanna ומבקר בכפר Yakel, שם הוא מתחיל להכיר את תושבי המקום, את המנהגים, התלבושות המינימליות ואת משקה ה-kava.
judb
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ונואטו - צעדים ראשונים

הקדמה

בשדה התעופה בסידני, שער 22. זהו, הרגע הזה הגיע. הגעתי כמו ילד טוב שעתיים וחצי לפני הטיסה, עשיתי צ`ק אין ואני מחכה לעלייה למטוס. הציפייה לטיול בונואטו עוררה אצלי הרבה התלהבות, אבל גם קצת חששות - יעד לא מוכר ובחלקים רבים לא מתוייר, שבטים מלנזים עם חוקים רבים, חוסר הידיעה כמה יקר זה יהיה וכו`. למרות ההכנה הדי טובה שעשיתי, קשה לי לצפות איך בדיוק יתנהלו הדברים. אני סומך על עצמי ויודע שאוכל להסתדר בכל מקום וכמעט בכל מצב, אבל בכל זאת...

 קצת גיאוגרפיה - ונואטו (הרפובליקה של) היא ארכיפלג, כלומר מדינה שמורכבת מאיים (83 במקרה הזה), ששוכנת לה אי שם בדרום מערב האוקיינוס השקט בין פיג`י, ניו קלדוניה ואיי שלמה. רוב התיירים מגיעים מאוסטרליה (1000 ק"מ ממערב) וניו זילנד (2000 ק"מ מדרום).

לתחילת הכתבה

מגיע לפורט וילה

אני מחכה בטרמינל ומסתכל מסביב. שום שריד לטיפוס תרמילאי. רוב הנוסעים הם מבוגרים או פנסיונרים, כמה זוגות צעירים, חלקם עם ילדים. זה מתאים למה שאני יודע - רוב התיירים מגיעים לפורט וילה הבירה לשבוע של בטן-גב באחד מלונות הנופש, מקסימום עושים סיבוב באי. אני מתכנן דווקא לצאת מפורט וילה כמה שיותר מהר ולגלות את ונואטו האמיתית, הכפרית.

שלוש שעות ועשר דקות של ים מלמטה ועננים מלמעלה עברו, ובינתיים גם הספקתי להתאקלם קצת בונואטו. נחתתי לחום וללחות של פורט וילה באי אפטה Efate. נהג המונית שדד ממני 700 וטו (שכחתי שצריך לסגור מחיר מראש) לחמש דקות נסיעה עד ל-Luron GH, האכסניה הכי זולה בעיר.

 לוק הבעלים קיבל את פניי וציין שאני הישראלי הרביעי שמבקר אצלו בגסט האוס (איפה הייתם שלושת הישראלים כשחיפשתי מידע על ונואטו?). שילמתי 500 וטו (42 ש"ח) ללילה עבור החדר ויצאתי להסתובב בפורט וילה, מנסה לגלות סממנים, לראות איפה אני ומי נגד מי.
ממצאים ראשונים - כולם כהי עור, כולם עם מכנס קצר וכפכפים (או יחפים), ילדים קופצים לים מהטיילת והרחובות מקושטים בפסלי עץ ואבן בסגנון אומנותי מקומי.

 חזרתי לגסט האוס כשכבר היה חושך, מקלחת קרה (מה, חשבתם שב-1,500 וטו תקבלו גם מקלחת חמה?) וארוחת ערב חגיגית שבה לוק הבעלים נתן נאום פרידה לשני זוגות צרפתיים שעוזבים היום וקיבל את פניי. לפני האוכל אומרים תפילה קצרה (המיסיונרים עבדו פה טוב לפני מאה ומשהו שנים ורוב התושבים נוצרים), אוכל ולישון, אני סחוט.

לתחילת הכתבה

האי טאנה

התעוררתי בסביבות 6 בבוקר, ישר לשירותים עם שלשול והקאות (אמא, את יכולה לעבור לפיסקה הבאה...). אני מניח שזה איזשהו מחיר שצריכים לקחת בחשבון בטיול בסוג מדינה שכזה. בכל מקרה, למחרת כבר התאוששתי וקניתי כרטיס טיסה לאי Tanna. ושוב, קצת חששות - איך יהיה בכפרים, איך אני אסתדר לבד, וכו`. הכל התפוגג כשפגשתי את שני המערביים היחידים מתוך תשעת נוסעי המטוס - פול האבא, ובן, הבן שלו. פול גר באי הזה לפני 25 שנה עם החברה שלו, גולש כל יום. עכשיו הוא עושה קאמבק עם הבן שלו, שניהם מצוידים בגלשנים, ונראה לי שאני אשאר צמוד אליהם לפחות בהתחלה.

 התמקמנו בגסט האוס בכפר Lenakel. מחוץ לחדר דשא, דקלי קוקוס וים כחול. אני יורד לחוף לסיבוב היכרות. חוצה שונית אלמוגים מאובנת ומגיע לחוף השחור שמאפיין הרבה איים ממוצא געשי. ילדים עושים טבילת ערב בים, אני מוכן להישבע שחלקם בני שלוש מקסימום, אבל אף מבוגר לא נמצא בסביבה להשגיח. ילדות מאושרת. זוג מקומיים הספיק להזמין אותי לישון אצלם לפני שחזרתי לגסט האוס, אבל אני מוותר, לפחות בשלב הזה.

בחדר בגסט האוס סילקתי עכביש מהמיטה, דאגתי שהכילה מכסה אותי טוב, והלכתי לישון.

 התעוררתי בחמש וחצי בבוקר, כבר די מואר מסביב. פול ובן הגולשים הנצחיים כבר בחוץ, בודקים את מצב הרוח והגלים. אחרי כמה דקות של חצי נמנום, הבנתי שלישון אני כבר לא אחזור. יצאתי החוצה לדשא, לקוקוסים ולים, ולאחר התארגנות קצרה יצאנו - פול, בן ואנוכי, עם המיצובישי טנדר טקסי שבא לאסוף אותנו. נסענו דרומה לאורך החוף עד שפול עצר את הנהג. תוך שתי דקות הוא איתר את הבקתה ההרוסה שבה גר במשך חודשיים עם החברה שלו, גולש כל יום, לפני 25 שנים. אחרי התרגשות גדולה וכמה תמונות למזכרת, התחלנו לחזור חזרה.

לתחילת הכתבה

ביקור בכפר יאקל

אני ירדתי בדרך, בפנייה לכפר Yakel, והתחלתי לעלות לכיוון הכפר. מדובר ב-Kastom Village, כלומר כפר שעדיין משמר את אורח החיים המסורתי בצורה טוטלית, הרבה יותר מכפרים אחרים. כך למשל אסר הצ`יף של Yakel על בנות הכפר ללכת לבית הספר, על מנת למנוע קידמה ולשמר את דרכי העבר. נראה שבינתיים זה מצליח - אין שום סימן מערבי בכפר, והביגוד היחידי הוא Nambas לגברים (כיסוי צמחי של איבר המין) וחצאית קש לנשים. (ואתם הגברים, אם הגעתם לכפר הזה מלווים בחברה שלכם ואתם מעוניינים לקנות Nambas, תהיו מוכנים לכך שהמוכר ישאל את האישה לגבי המידה שלכם - אחרי הכל, היא לא תגזים בגודל!).

 אני נעצר בפאתי הכפר, מודע לחוקים. אישה ראתה אותי וקראה לגבר שיטפל בי. הוא לקח אותי לסיבוב בכפר, כיבד אותי בתירס חם ובסוף התיישבנו ב-Nakamal - המקום בו הגברים יושבים, שותים קווה Kawa ומדברים על ענייני היום. ואכן עד מהרה הוזמנתי לשתות קווה. עצם ההזמנה הוא כבוד, כך שתשכחו מלהתחמק או לסרב בנימוס. אחרי הכל, קווה, הבירה של הפסיפיק, הוא תענוג ששמור רק לגברים, בעוד לנשים אסור לפעמים אפילו לראות את הכנת המשקה.

המארח שלי מגיש לי קליפה של חצי אגוז קוקוס, בתוכה צף נוזל שבאפלולית הבקתה נראה לי בצבע חום בהיר.
"מוכן?" - הוא שואל אותי ואני מאלץ את עצמי לחייך אליו.
"בלגימה אחת", הוא מדגיש.
הוא נתן את האות ושנינו התחלנו לשתות. אני שובר את השתייה לשלוקים רצופים ובאמצע חושב. שלוק ראשון - זה לא כל כך נורא, שלוק שני - טוב, זה די גרוע, שלוק שלישי - טוב, זה אפילו די מגעיל, שלוק רביעי - אם תפסיק עכשיו הוא יעלב, שלוק חמישי - אם לא תפסיק עכשיו הקיבה שלך תיעלב.
ומכיוון שכבר התנסיתי השבוע עם קיבה שנעלבה, הפסקתי. הוא כמובן שתה עד הסוף ואחרי שהבין שהגבר שמולו הוא לא ממש גבר, שתה גם את מה שנותר בחצי קליפת הקוקוס שלי.

 תמונה למזכרת והתחלתי להתגלגל למטה, חזרה ל-Lenakel. אני עוצר בדרך לנוח ומדבר עם חבורה של גברים, אחד מהם מדבר אנגלית טובה ומתלהב מהעובדה שאני מישראל ומספר מיד לשאר החבר`ה. זה מוביל לרצף שאלות על ארץ הקודש, אפילו הותקלתי בשאלה לאיזה שבט משנים עשר השבטים אני משתייך... גם הם מאכילים אותי (תפוח אדמה מתוק) וחלקם מלווים אותי בדרך קיצור ביער הגשם הטרופי, כשהדובר אנגלית מסביר לי על כל עץ, הפירות שהוא נותן ושימושים שונים של חלקי העץ השונים. ככה הלכנו לנו בין עצי הקפה, הקקאו, הבננות, המנגו והקוקוס עד שכולם עזבו, חוץ מילד אחד שהמשיך ללוות אותי עד למטה, ונשאר איתי כמעט עד שהלכתי לישון.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לונואטו

כתבות מומלצות עבורך על ונואטו

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם