צ'ה בשוק הכרמל
באחד מימי ששי של הקיץ האחרון שוטטתי כהרגלי בשוק הכרמל כשבאחת הסמטאות נתקלתי ברוכב קטנוע לבוש חולצה ועליה הקלסתר ההוא המוכר. לא היתקלות חריגה עם הפנים האלה, יש לציין, אלא שהעיצוב הפעם היה קצת שונה מהמקובל. סקרנותי התעוררה ולכן שאלתי: "מאיפה?" "אם אתה היית שם גם לך היתה כזאת". נורתה תשובה. רציתי לשאול את הבחור אם הוא כבר קרא את הספר אבל הוא נתן גז ונעלם. החולצה היתה חולצה של צ`ה גווארה כמובן, שם זה קובה, והספר המדובר הוא "דרום אמריקה באופנוע".
הדיאלוג הקצרצר הזה מלמד על הזיהוי הרווח של צ`ה עם האי הקריבי - אם התמונה היא תמונת האיש עם הברט המכוּכב, אזי "שם" זה קובה, זה ברור חשב לעצמו הבחור על הטוסטוס. אלא שארנסטו גווארה דה לה סרנה נולד אלפי קילומטרים דרומה מארצו של קסטרו, בארגנטינה, ואת שורשיו של צ`ה המהפכן המרקסיסטי יש לחפש כאן באדמות שבהן הכל התחיל. נקודת הפתיחה המתבקשת היא מסעו הגדול הראשון של ארנסטו, סטודנט שנה חמישית לרפואה, מעיר נעוריו קורדובה דרך צ`ילה ופרו לקולומביה וונצואלה, מיאמי וחזרה, כתשעה חודשים בדרכים בצוותא עם חברו הטוב אלברטו. המסע מתחיל בשלהי 1952, על אופנוע נורטון חמש מאות - גרוטאה עם עבר מפואר ששבק חיים בצ`ילה - ואחר כך בכל מיני אמצעים שונים ומשונים. לשני הנוודים אין גרוש בכיס והם מתמחים בסחיטה מתוחכמת של תחבורה מזון ואפילו רגשות.
יומן המסע הוא טקסט קופצני חדור רוח-נעורים ויחד עם זאת מהורהר, תערובת של רשמים תוך כדי תנועה ותובנות עצמיות בדיעבד. מותרו מרוב סיפורי המסעות ביבשת, בעברית ובכלל, בהציעו זוית הסתכלות ייחודית על נופי דרום-אמריקה, במיוחד נופי האדם. כבורגני ארגנטינאי לבן-עור ודובר ספרדית, גווארה הצעיר הוא גם בן-בית וגם "אאוטסיידר" באזורים שהוא עובר בהם. זה בולט ביותר עם חציית הגבול שבין צי`לה לפרו, אז הוא נכנס אל ממלכה שאינה מוכרת לו, אל ארץ צאצאי האינקה, כהי העור ודוברי קצ`ואה שרובם משתייכים אל תחתית הסולם החברתי. אבל סוגיית הזהות - לאומית, מעמדית, גזעית - מבצבצת גם במפגשים שלפחות לכאורה אינם כה טעונים ומקוטבים, כגון משחקי כדורגל מאולתרים או מנהגי שתייה ושביעה.
תחושותיו של ארנסטו לנוכח המציאות המקיפה אותו הן אפוא תערובת של זרות והזדהות וכך גם רשמיו הכתובים. מי שמתעניין ימצא לכך אינספור עדויות ויוכל לתהות לבד היכן וכיצד מתמקם הנוסע הזה ביחס לסובבים אותו ולהפך, ומה כל זה אומר עליו ועל אמריקה הלטינית. ייחודיות נוספת של המסע קשורה במועד התרחשותו - תחילת שנות החמישים. אלה הם ימיה הראשונים של התיירות ההמונית ואילו טיולי התרמיל הם עדיין חזיון נדיר. ארנסטו ואלברטו משתייכים לחיל חלוץ של תופעת המוצ`ילריות והתרמילאי של היום עשוי למצוא עניין באופן התנהלותם של שניים מאבותיו הרוחניים. ככל דור מייסדים נדמה שהם עבדו קשה יותר ושניחנו בתעוזה, חיספוס, וערמומיות גדולה משל ממשיכיהם, שיוכלו ללמוד כאן כמה שיעורים מאלפים בהשרדות. אבל בסופו של דבר, ועל אף כל ההבדלים, מתברר גם שמוצי`לר הוא מוצ`ילר והחוויה היסודית המשכרת של גילוי וחופש עומדת מעל הזמן.
לתחילת הכתבה
חוקר של תת-היבשת
יומנו של ארנסטו מוביל את הקורא להרבה פינות בתת-היבשת, רובן שכוחות אל, אחרות מפורסמות מאוד; חלק מהמקומות הללו מתוארים ביובש מרוחק, אחרים מתוך מעורבות רגשית חזקה ובמבט חודר. חוץ מזה הטקסט מזמן הרבה מפגשים אנושיים, חלקם מבדרים מאוד, אחרים קודרים, המאפשרים הצצה אל פנים החברות המרתקות של אמריקה הלטינית.... וכמובן גם אל תוך נפשו של ארנסטו גווארה המשתנה עם הדרך, הולכת ומתרחקת משורשיה הארגנטינאים הבורגניים וצועדת בבטחה אל עבר אמריקה הלטינית של מטה ואל המהפכה.
כמו כל סופר גם צ`ה כתב כאן את עצמו, אפילו אם לא התכוון לכך. ואתם מוזמנים לחשוף את פניו האמיתיות של המהפכן האגדי, ההוא שעל החולצה משם.
קטע מן היומן:
"זה היה בוקר אחד של אוקטובר. ניצלתי את החופשה של השבעה-עשר בחודש כדי לנסוע לקורדובה. היינו תחת הגפן בביתו של אלברטו גראנאדו, שותים מאטה מתוק ומשוחחים על האירועים האחרונים ב"חיים המסריחים האלה", תוך כדי עבודה על הפודרוסה. אלברטו קיטר על כך שנאלץ לוותר על עבודתו בבית-החולים למצורעים שבסן פרנסיסקו דה צ`אניאר, ועל המשרה הכל-כך לא-משתלמת בבית-החולים הספרדי. גם אני נאלצתי לעזוב את עבודתי, אבל בניגוד אליו, הייתי מרוצה מזה מאוד. יחד עם זה היה בי גם איזה אי-שקט, שנבע בעיקר מרוחי השבויה בחלומות; נמאסו עלי הפקולטה לרפואה, בתי-החולים והבחינות.
על כנפי הדמיון המראנו לארצות רחוקות, הפלגנו בימים טרופיים וחצינו את אסיה כולה. לפתע, כמו מתוך חלום, צצה לה השאלה: "אולי ניסע לאמריקה הצפונית?"
"אמריקה הצפונית? איך בדיוק?"
"על הפודרוסה, בן-אדם."
כך הוחלט על המסע, וברוח זו הוא המשיך להתנהל לכל אורך הדרך, על-פי העיקרון הבסיסי שהוליד אותו: אילתור. א�חיו של אלברטו הצטרפו אלינו, ובסיבוב אחד של מאטה נחתמה ההבטחה הבלתי-מתפשרת לא להרפות עד שנגשים את חלומנו. מכאן והלאה הכל היה עניין של התרוצצות אחר ויזות, תעודות ומסמכים, כלומר, של חציית כל אותן המשוכות שמדינות מודרניות מציבות בפני אלה הרוצים לטייל. כדי לא לסכן את שמנו הטוב הסתפקנו בהכרזה על טיול לצ`ילה. המשימה העיקרית שלי היתה לעבור בהצלחה כמה שיותר בחינות לפני היציאה; של אלברטו - להכין את האופנוע לדרך הארוכה וללמוד את המסלול. באותה עת לא היינו ערים עדיין למשמעות האמיתית של התוכנית. כל שיכולנו לראות היה אבק הדרכים, ואותנו על האופנוע, גומאים קילומטרים בבריחה צפונה.
| כתב: אורי פרויס, דוקטורנט בהסטוריה של אמריקה הלטינית ומתרגם. תרגם לאחרונה לעברית את יומן המסע הראשון של גווארה: "דרום אמריקה באופנוע" (הוצאת חרגול).[email protected] |
