מגיעים לבאקו
תרמילים הם לפעמים געגועים לטיול... זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשפרנססקו גילה במזל בשנייה האחרונה, שהתרמילים שלנו עומדים להישלח על ידי הדיילת הבלונדינית בפרנקפורט לאשגבאט, במקום לרדת יחד איתנו, בעצירה הראשונה של המטוס, בבאקו. טלפונים ומומחים הובאו לעמדת הצ`ק אין בה היינו על מנת לנסות ולשלוח את התיקים איתנו ולא לצידו השני של הים הכספי, אבל עשה רושם שאנחנו הולכים להתחיל את הטיול עם געגועים לתרמילים. בסופו של דבר הגיעה מומחית אחת שהסבירה את מקור הבעיה ושלחה אותנו עם חיוך במהירות למטוס, כי כבר לא נשאר הרבה זמן.
הרבה פעמים בטיסות, אני מנסה לדמיין ולחשוב מי הם האנשים שלידי, מה הסיבה של כל אחד מהם לנסוע דווקא לשם? האם זאת עבודה, אולי בשדות הנפט של הים הכספי, היא הסיבה? או אולי הם מקומיים שחוזרים הביתה לביקור אחרי שהיגרו לאירופה על מנת לעבוד? או אולי כמה תיירים כמונו?
באותו היום, האפשרות האחרונה נראתה קלושה יותר, כי אנשים עם ז`קטים ועניבות בעיקר ירדו, ואנחנו איתם, בחניית הביניים בבאקו. מי שנשאר על סיפון המטוס המשיך לאחר מכן מזרחה, בשעה שהערב הופך ללילה, נושא איתו את המחשבות שלנו על טיול המשך למרכז אסיה.
ירדנו במדרגות לאולם ביקורת הדרכונים. אחרי הבהרות מבחור פורטוגזי שכבר עבר את הפרוצדורות בעבר, הסתבר שצריך קודם לגשת לביקורת הדרכונים, משם חזרה לעמדת הויזות ושוב לעמדת הדרכונים, על מנת לקבל את אישור הכניסה הנכסף. מי שאין איתו תמונות פספורט יאלץ להיפרד מעוד 16$, לפני קבלת הויזה. אנחנו זכרנו להביא איתנו. התור בעמדת הויזות לא היה ארוך ובכל זאת - לא ממש התקדם. לא בגלל פקיד איטי או בירוקרתיות אחרות אלא פשוט...כי העמדה לא היתה פתוחה. כולם עמדו בשקט מופתי, מחכים. לאחר כמה דקות התחיל התור להתקדם.
פרנססקו מצא את עצמו שוב פעם מתפלל לרגע שיקבל דרכון ישראלי. ויזה לישראלים - 40$, לבעלי דרכון אירופאי - 60€. לאחר ביקורת דרכונים נוספת, אספנו את התיקים שהמתינו רק לנו, על המסלול היתום והיחיד שכבר פסק מלהסתובב. ביציאה משדה התעופה פגשנו זוג תיירים וחלקנו יחד איתם מונית - הם ירדו בעיר העתיקה ואנחנו המשכנו לאיזור התחנה המרכזית של באקו. הכביש משדה התעופה לעיר התגלה כאוטוסטראדה חדישה, בעלת 3 נתיבים לכל כיוון, שלא התקשתה לעמוד בעומס המכוניות הדל שאותו שרתה. זכרנו את הכביש הזה, או יותר נכון - לא יכולנו לשכוח את הנסיעה החלקה והמהירה, לעומת כל הקפיצות, המהמורות והבורות שליוו אותנו בכל שאר הכבישים במדינה. גם דמותו של הנשיא ליוותה אותנו בכל מקום אליו הלכנו. צופה מגבוה, בעין פקוחה, על כל צעד ושעל, היידר אליאב, שהיה שליטה של אזרביג`אן מהתמוטטות הדוב הסובייטי בשנת 1993 ועד מותו, בשנת 2003, אז הוחלף על ידי בנו, אליהם אליאב. בין אם זה מוזיאון, רחוב, דרך ראשית או פארק - תמונתו ורוחו של אליאב היתה איתנו עד יומנו האחרון באזרביג`אן ואפילו יותר, אחרי שלא יכולנו להישאר אדישים לפארק על שמו במרכז טביליסי.
אם היו מחברים "מד התרגשות" ליד שלי, הוא בטח היה מצפצף בקול רם בכל זמן שאני מגיע למקום חדש. הרבה מחשבות רצו בראש כשהמונית עשתה דרכה למלון, כמו ניסיונות לדמיין איך תיראה מחר העיר באור יום? איפה בדיוק הים והחוף? איזה מפגשים יזדמנו לנו עם המקומיים? ועוד ועוד. כל המחשבות הללו גורמות לי לשקוע בדמיונות והשאירו אותי בשקט, מכונס בעצמי, בשונה מהימים הבאים שעוד נכונו לנו. בשעת לילה חשוכה, פלטה אותנו המונית בין תחנת המטרו "20 Janvar" לבין התחנה המרכזית שבאותה שעה היתה כמעט ריקה מאדם, ליד מלון Velotrek - על שם מסלול מרוצי האופניים שניבט מנוף החלונות הקידמיים.
המלון שניצב מולנו היווה היכרות ראשונית שלנו עם סוג חדש של מלונות שליוו אותנו בכל דרכנו בקווקז אבל במיוחד באזרביג`אן - המלונות הסובייטים. כמו שאר המלונות שראינו, גם במקרה הזה הופיע מולנו מבנה בטון חשוף וגדול, מתפורר ובלתי אטרקטיבי בעליל. התמקחות קצרה על המחיר ועלינו לשים את התיקים בחדר. השעה היתה שעת לילה, וניסינו לחפש משהו לאכול בתחנה המרכזית כי כל בתי הקפה והמסעדות בדרך לתחנה היו סגורים. מאפה מטוגן מתפוחי אדמה שראה הרבה עשן אוטובוסים באותו היום סגר את היום שלנו ופרשנו לישון.
למחרת הקדשנו את היום לסיור בבאקו ולברר לגבי טיסה לנחצ`וואן. חבל הארץ הזה שייך לאזרביג`אן אבל מנותק ממנה פיזית כשבאמצע נמצאת יריבתה המושבעת - ארמניה. לכן ניתן להגיע לשם רק באמצעות טיסה מבאקו או באוטובוס של 14 שעות דרך איראן ודורש ויזה. באקו התגלתה בבוקר למחרת כעיר מודרנית ונקייה עם תחבורה ציבורית נוחה. לעומת זאת, כשחיפשנו את משרדי חברת התעופה, לפי הכתובת שהיתה לנו, זה לא היה קל כי פשוט לרוב הרחובות אין שילוט שמציג את שמם.
במשרדים הפקידה התעלמה משאלתנו באופנתיות ורק אחרי שלקוח אחד שש לעזור לנו, לא לפני ששאל את סדרת השאלות הרגילה - "מאיפה אתם? מה אתם עושים באזרביג`אן? איפה הייתם?". רק אז אמרה לנו הפקידה שהמחיר הוא 120$ לכיוון אחד וניתן להזמין רק כרטיס לכיוון אחד. המחיר היה יקר מדי והחלטנו לוותר על הגעה לנחצ`וואן ובמקום זה לבלות את 7 הימים שלפנינו, עד שיגיע דורון, חבר מהארץ, במערב אזרביג`אן. התוכנית קיבלה חיזוק אחרי ששוטטנו לנו ברחובות באקו ובסימטא קטנה שהובילה לחצר יפהפיה שעץ גדול במרכזה, שם עיבדו כמה משפחות צמר כבשים. המבטים הסקרניים והחיוכים הובילו לשיחה עלינו, עליהם וגם על המקום היפה ביותר בעיניהם - Göjgöl. התמונה שהראו לנו היתה של אגם מרהיב בצבעי טורקיז שונים בתוך לוע הר, מוקף ביער עבות. למרות שלא קראנו דבר על המקום המעניין הזה ולא נכתב עליו במדריך, ההמלצה שלהם בעיניים נוצצות, הלהיבה אותנו והחלטנו שלשם - נגיע.
לתחילת הכתבה
טיול באזור החוף
המשכנו לכיוון החוף - Sahil. ישנה טיילת ארוכה לאורכו של הים הכספי ולמרות שהמים הם לא מהנקיים וכתמים של שמן צפים לפעמים פה ושם, ניתן לראות בפנורמה את העיר הגדולה, על גורדי השחקים שבה, הגבעות שמקיפות את העיר ואת מגדל התקשורת והטלוויזיה.
באקו ממוקמת על חצי האי Abşeron במערב הים הכספי, מעניקה צורה של קצה מקור לעוף הדורס בדמות מפת אזרביג`אן. חצי האי מהווה את הקצה המזרחי של המדינה וזרוע בשדות ענקיים של מנופים לשאיבת הזהב השחור - יסוד חשוב בכלכלת המדינה.
הטיילת הובילה אותנו לעיר העתיקה - והיה נחמד לראות שהיא שמורה, מסודרת ונקייה. עלינו לראש "מגדל הבתולה" - קומה ועוד קומה ועוד אחת - עד שמגיעים לרחבה שצופה על כל העיר העתיקה, על החוף והים הכספי ומגלה מראה מעניין של העיר הגדולה. את אחר הצהריים החלטנו לבלות בעיר Sumgayit. העיר, השלישית בגודלה באזרביג`אן, שממוקמת בצד הצפוני של חצי האי, היתה במשך שנים אחד מפחי הזבל של המעצמה הסובייטית, בה הוקמו מפעלים כימיים רבים לאחר מלחמת העולם השנייה. עזובה, הזנחה והתפוררות מאפיינים את המבנים והמפעלים בסביבה והעדות האילמת הנוראית ביותר היא בדמות חלקה רחבה בבית הקברות העצום של העיר, חלקה של קברים של ילדים ותינוקות שסבלו מהזיהום הכבד ששרר באותו המקום. חלקם נולדו עם מחלות קשות וחלקם פשוט נפטרו בגילאים צעירים.
הקברים הללו, של הנשמות הצעירות שנגדעו הרבה לפני זמנם, הם העדות לזיהום שהפיקו מלאי הארובות האפורות והנטושות המקדמות את פני המבקר בעיר. ההגעה ל-Sumgayit פשוטה - מהפינה העמוסה של המרשרוטקות ליד תחנת 20 Yanvar (בצד של הכביש לכיוון צפון - הצד של התחנה המרכזית), חפשו את הכיתוב לכיוון העיר. הנסיעה הקצרה של 30 דקות (50 קפיק) היא עדות מעניינת לעבודות האיטנסיביות שעוברות בימים אלה על כבישי המדינה, שנוטעת תקוות שאולי, יום אחד, כבר לא יהיה צורך לשבור את הגב בנסיעות. הגענו לעיר במטרה ולבקר ולשתוק באותה עדות מזעזעת. ירדנו במרכז העיר, מנסים לאתר מקומי שיוכל לעזור לנו ולכוון אותנו למקום. המוכר הצעיר של בקבוקי המים נראה הדמות הנכונה. ניסיתי בטורקית אם כי לא ידעתי באותו הזמן את המילה "בית קברות".
`שלום`
`שלום`
`מה שלומך ?`
`בסדר ואתה ?`
`אנחנו מחפשים... אה... תינוקות... מקום...`
המוכר לא ממש הבין או קרא בין השורות. בינתיים, במהלך הגימגומים שלי התקהלו אנשים סביבנו. גבר מבוגר ניסה להציע את עזרתו.
`מה ? תינוקות... עגלות ?`
`לא, לא` עניתי.
`תינוקות... בגדים ?`
`לא`.
`תינוקות...מזון ?`
`לא` עניתי.
הניסיונות שלנו להסביר להם עלו בתוהו וכל מחשבה על סימני ידיים שיוכלו לעזור להבין, לא התממשו, במיוחד לאחר שבקהל שהצטבר סביב נצפו כמה נשים צעירות וחשבנו שה"אטרקציה" שאנחנו מעוניינים בה לא ממש תמצא חן בעין נשית מקומית, חלקן בהריון. מתוסכלים מהניסיון, המשכנו לכיוון החוף. החוף התגלה, באופן מפתיע, כמקום יותר אופטימי עם רצועת חול לבן דהוי רחבה, אנשים שמטיילים להנאתם באיזור שבין המים ליבשה ומכוניות לאדה של צעירים מקומיים עושות קצת רונדלים על החול.
השמיים היו מכוסים עננים אבל היה נעים. הלכנו על רצועת החוף לכיוון מערב, כשלפתע ראינו מחזה מעניין - שלד חלוד של ספינה טרופה שנסחפה לכיוון החוף ושובר גלים מאבנים, שנבנה על מנת שאפשר יהיה לטפס על השלד. מראה סוריאליסטי שהסתדר לנו טוב עם העבר, ההווה ואולי גם העתיד, של העיר. לאחר הטיפוס על שובר הגלים ושיחות קצרות עם מקומיים, שמנו פעמינו חזרה למרכז העיר, דרך פארק נחמד וקצת נטוש עם כלבי רחוב וחבורה של זקנים ששיחקו "נארד" - שש בש. לאחר ארוחת ערב קצרה תפסנו מרשרוטקה חזרה לבאקו ופרשנו לישון, לקראת המצפה לנו ביום למחרת. אומנם לא קיבלנו את מה שרצינו לראות ב-Sumgayit אבל לא נאמרה המילה האחרונה. אנחנו לכאן עוד נשוב, וממש בקרוב...
לתחילת הכתבה
