מטיילים באזור Qobustan
השכמה ראשונה: 4 בבוקר, דורון מגיע בטיסה מת"א, ורק מהשמחה זה גורם לי להתעורר. השכמה שנייה: 6 בבוקר, עם כאב בטן, חום, כאבי שרירים ועייפות ובכל זאת אני מתעורר. כל טיול כמעט נושא איתו חוויות בריאותיות פחות נעימות ולפעמים עושה רושם שזה ממש חלק בלתי נפרד מהנסיעה. החברים, לעומת זאת, ישנו קצת יותר טוב ובין שעת הבוקר לשעת צהריים הם פקחו עיניים. בעוד אנחנו מחליפים חוויות וסיפורים, הרגישה פוזיה, פקידת הקבלה במלון, להיכנס באופן חופשי ללא התראה מוקדמת לחדר שלנו, בדיוק כשאחד מאיתנו סיים ללבוש את התחתונים. ביקשתי ממנה אם תוכל להביא לי שמיכה נוספת, כי תיכננתי לבלות את אותו היום בחדר בעוד פרנססקו ודורון עמדו לצאת לטיול יומי. פוזיה השיבה בחיוב ויצאה מהחדר, ומעט אחריה יצאו החברים לכיוון "הר האש", גבעה שממוקמת במרכז פנינסולת Abşeron העשירה במשאבי טבע, ופולט ארובה בוערת של גז תמידי.
בינתיים, בחדר, אני חיכיתי לשמיכה, שהואילה בטובה להגיע רק לאחר שעה וחצי. פוזיה ביקשה ממני לעזור לה לסדר את המצעים. התנשמתי בכבדות ובקושי הצלחתי לעמוד על רגלי ולעזור לה, ואז פוזיה, שמלבד פקידת קבלה משמשת גם בתור טבחית, גילתה יכולות של רופא, איבחנה את מצבי ופלטה "אני חושבת שיש לך בעיות בלב" ומייד שלחה את ידיה לכיוון החזה, הצוואר והכתפיים שלי והחלה לעסות אותם ולגשש בידיה לכיוון שלא משתמע לשני פנים. "יש לי חום... אני חייב לנוח... אני הולך לישון..." אמרתי תוך כדי ישיבה על המיטה. פוזיה הבינה את הרמז ויצאה מאוכזבת מהחדר, מותירה מחשבות על מקצוע נוסף בו היא מתמחה, לדמיון.
בשעת ערב, חזרו דורון ופרנססקו מהטיול הרגלי שלהם, מספרים על גופת יונק גדול, ככל הנראה כלב ים, שהם גילו על חוף נטוש בצפון הפנינסולה ועל מסע רגלי שהם ערכו מדרום לצפון.
למחרת יכולנו כבר לצאת שלושתנו ליום נוסף של טיול, באזור באקו. שמנו פעמנו לכיוון Qobustan – אזור שמשופע בתופעת טבע ייחודית – הרי געש (שנראים יותר כמו גבעות קטנות מאשר הרים) של בוץ.
מכיוון שאדמת מערב אזרביג`אן שופעת תופעות טבע ומשאבים, ובמקרה הזה – תופעה של גזים ונוזלים שמבעבעים מבטן האדמה. קיימת אפילו גבעה אחת בגובה 200 מטר! הנסיעה לעיירה במרשרוטקה ארכה כשעה ועלתה מנאט אחד, ובסיומה הגעתי לעיירה המנמנמת. אחרי ארוחת בוקר, מצאנו נהג מונית שלקח אותנו בדרך עפר ובנוף מדברי יבש לחלקת הגבעות המבעבעות. הגענו למייד חיוכים גדולים עלו על פנינו – לפנינו נפרש נוף ירח וגבעות קטנות מקיפות אותנו, קוראות לנו לרוץ ולטפס עליהן.
נהג המונית נפרד מאיתנו בחיוכים ונשארו לבדנו עם הטבע הנפלא. כמו ילדים קטנים רצנו בין גבעה אחת לשניה, מחכים להתפרצויות ומלווים אותן בקריאות "ואווו...", מתחרים איזו גבעה משמיעה את ה"בלופ" החזק ביותר, באיזו שלולית רואים את הבועה הגדולה ביותר, שעולה ממעמקי האדמה. בחלק מהמקרים הבועות עולות בכל כמה שניות, במקרים אחרים המתנו בקוצר רוח דקה וגם יותר. המחזה מרהיב ומרתק והכל קורה בטבע הפתוח, בלי גדרות או כרטיסי כניסה, ובלי חנויות מזכרות.
הים הכספי ניבט מכיוון מזרח והחלטנו, אחרי שהסברנו לפרנססקו את משמעות המילה "דוך", לצעוד כמה קילומטרים ישירות לחוף. בדרך עברנו מספר גבעות נוספות ואת אחד המוטיבים הנפוצים ביותר באזרביג`אן – צינורות עבים וארוכים, שמגיעים משום מקום ומסתיימים באופק, בצבעי לבן וצהוב, מובילים בתוכם משאבים יקרים. אחרי סיור קצר, שמנו פעמנו חזרה לכביש הראשי. גשם התחיל בדיוק כשהשמש הראתה סימנים אחרונים של שקיעה והחלטנו לתפוס טרמפ חזרה לעיר הגדולה. לאחר המתנה קצרה, נהג מכונית עצר לנו אבל בניגוד למקרים אחרים, הפעם הוא דרש תמורה לנסיעה. הגענו חזרה לעיר העתיקה והכנו את התיקים, מצפים בכיליון עיניים לחוויות שיביא איתו היום למחרת, ברכס הקווקז הגדול.
לתחילת הכתבה
מגיעים לקובה
קיימים שני רכסי הרים עיקריים באזרביג`אן – הגדול והמאסיבי יותר בצפון, חלקו הצפוני – ברוסיה, ומשם בכיוון דרום-מזרח לתוך אזרביג`אן, שנקרא רכס הקווקז הגדול ובמערב, בגבול עם גיאורגיה וארמניה – רכס הקווקז הקטן. הפסגות גבוהות ומושלגות ברכס הגדול הציתו את דמיוננו והחלטנו לשים פעמנו לטבע, לרכס הגדול. התחנה הראשונה היתה העיר הגדולה של צפון אזרביג`אן - Quba – שנמצאת 3 שעות נסיעה בכיוון צפון-מערב. מהעיר ניתן לצאת לכיוון הכפרים הנמצאים בצד המזרחי של רכס ההרים.
ב-Quba קיימת גם קהילה ייחודית ועתיקה, בת 300 שנה, של יהודים (המכונה "יהודי ההרים"), הגרים בשכונה מצידו השני של נהר ה-Qudiyalçay. הספר ציין שהם מדברים בניב מיוחד של עברית. בדרכנו צפונה, ראינו משמאלנו את הר חמש האצבעות - Beşparmak, הקדוש לאזרים ומשמש מוקד עלייה לרגל למקרי ניסים, ריפוי מחלות ועוד. יצאנו מהתחנה המרכזית בבאקו, משם יוצאים אוטובוסים תכופים, כל 30 דקות, ל-Quba. במהלך הנסיעה פגשנו את שחלה – אזרית משכילה ששירטטה למעננו על דפים לבנים את ההיסטוריה של המקום, מאות שנים אחורה ועד היום.
לתחילת הכתבה
ממשיכים אל הכפר Xinaliq
Quba קיבלה את פנינו במזג אוויר סגרירי וגשום. החלטנו להמשיך באותו היום מ-Quba לכפר Xinaliq, לא לפני שעשינו סיבוב קצר בעיר. בשכונת היהודים פגשנו כמה נשים בפתח הבית, אבל ניסיונות התקשורת בעברית עלו בתוהו והן הסבירו לנו שהשפה לא דומה כלל לעברית והן לא דוברות עברית מלבד אחת הצעירות. הן סיפרו לנו על החיים במקום ולאט לאט הצטברו שכנות נוספות, כמה ילדים, הרבה חיוכים ותפוחים גדולים וירוקים הושטו לעברנו. הזמן היה קצר ובדרכנו חזרה לתחנה המרכזית טיילנו לצד הנהר. משם תפסנו מונית להרים.
הדרך, המפתיעה באיכותה, התפתלה תחילה בין כפרים ולאחר מכן טיפסה גבוה יותר. עברנו במרכזה של חורשה, לצידו של נהר ולאחר מכן נופים מורדות ירוקים תפסו ופסגות הרים מושלגות מילאו את הנוף. באחד המקומות עצרנו לצד מפל יפהפה שצונח בתוך עמק צר. משם נפתחה הדרך, ועמקים ירוקים משתרעים תחת פסגות הרים מושלגות, עדרים של כבשים מנקדים את מורדות ההרים הירוקים שלפעמים עושה רושם שהם חלק בלתי נפרד מהנוף.
לאחר נסיעה מרהיבה של כשעתיים, בה נאלצנו לבקש מהנהג להוריד במהירות מכיוון שפניות חדות ותהום מצד זה או אחר לא היו מחזה נדיר, הגענו ל-Xinaliq. הכפר נמצא על גבעה מוריקה, מוקפת הרים מושלגים וערוצי נהרות זורמים. בכפר כמה עשרות בתים, המכילים כ-300 תושבים. גשם קל ירד משמיים והמריץ אותנו למצוא מקום לינה. מכיוון שאין מלונות או בתי הארחה במקום, נהוג ללון אצל משפחות. לאחר כמה ניסיונות, הגיע נוראדין, בחור צעיר כבן 20 וביקש מאיתנו להתלוות אליו. הגענו לבית עם גינה קטנה בחצר, שם גדלו כמה פרחים, כרובים ושאר ירקות. היה קר ובתוך הבית היה חמים ונעים הודות לתנור. העברנו שיחת ערב עם נוראדין, שלא ידע מה פירוש המילה מקדולנד`ס, עם אביו, שגר כל חייו בכפר הקטן, עם אימו שהיתה עסוקה בבישולים וסידורים, ועם אחיותיו. פרשנו לישון, בשעת לילה, לאחר ארוחה חמה, בחדר בו היו הרצפה והקירות היו מכוסים כולם בשטיחים עבודת יד. מיטתו של נוראדין היתה צמודה לשלנו והוא ניצל את האורחים החדשים בחדרו והשמיע לנו, בחצות, מוזיקה טורקית במכשיר הסלולארי שלו,לאחר שכבר כמעט נרדמנו.
בבוקר התעוררנו למחזה נפלא של מעטה לבן של שלג שירד משמיים. בחוץ היה קר, במיוחד כשרוצים ללכת לשירותים הממוקמים בקצה החצר הגדולה. השלג לא הפריע לנו לצאת ולטייל. התעטפנו בשכבות ויצאנו לסייר בכפר. בתחילה, הראות היתה גרועה אבל לאט לאט העננים התפזרו ושמש נעימה הפציעה וחשפה נוף בצבעים של לבן, ירוק, שחור, כחול ועוד. הלכנו לאורך ערוץ הנהר, נזהרים מכלבי הרועים ששומרים על עדרי הכבשים הנפוצים באזור. במהלך הטיול באזרביג`אן, רואים כמה מוטיבים שחוזרים על עצמם. אחד מהם היה להקות קטנות של אווזים, נודדים ממקום למקום, הולכים כולם אחרי מנהיג הלהקה. גם בכפר ניתן היה לראות להקות שכאלה, מוסיפות צבעוניות לנוף. יותר נדירים מאווזים היו התיירים – בזמן בו נמצאנו אנו, היו רק זוג תיירים מפולין וביומנו האחרון פגשנו גם זוג אמריקאים.
את הימים הבאים העברנו בטיולי יום נפלאים, הליכות לצד ערוצי נהר, גילינו מערה בקצה גבעה בתוכה מים נוטפים מהתקרה כמו במעיין מפלים קטנים, ועוד ועוד. עברנו ללון לבית משפחה אחרת לאחר שבמהלך אחד הטיולים חזרנו לכפר ואדם זקן הזמין אותנו לתה ועוגיות. העוגיות ממולאות האגוזים התגלו כנפלאות והבית כולו היה מכוסה שטיחים בעבודת יד. המארח היה ספן בעברו, שצבר שעות שייט רבות על הים הכספי, והפליג בסיפורים על כלבי ים הנפוצים בחופים השונים של הים, על ערי הנמל במדינות השונות לאורך הים, ועל שירותו בצבא הרוסי במזרחה של אירופה. ביום האחרון פגשנו זוג אמריקאים צעירים שמטיילים באזור. בעוד אנו מדברים, הגיע חייל מהצבא האזרי. בטורקית שבורה הבנתי שהוא רוצה מאיתנו תעודות מזהות, אבל לא רק. הוא בא על מנת לתעד את הפרטים שלנו אבל עט ונייר לא היה לו והושטתי לו גם את אלה.
לאחר שנת לילה ערבה, התעוררנו לבוקר נפלא. צילומים אחרונים עם משפחתו של Hakim שארח אותנו, על רקע ההרים היפהפיים ומשם תפסנו טרמפ חזרה לכיוון Quba. הרכב הוריד אותנו באמצע הדרך, שם פגשנו אב ובנו שהגיעו לאחר הילכה ברגל של כמה שעות, מכפר באזור ללא כביש גישה. הם גם היו בדרכם לעיר הגדולה. המתנו עוד כמה שעות עד שלבסוף אסף אותנו ג`יפ לאדה נוסף איתו הגענו עד ל-Quba ומשם המשכנו לבאקו, על מנת לצאת מערבה, על אחד הכבישים הראשיים המובילים גם לגבול הגאורגי, זאת כדי לבקר בכפר העתיק Lahiç.
לתחילת הכתבה
