יוצאים מבאקו
נחושים לגלות את הסוד השמור, אותו אגם בלוע הר במערב אזרביג`אן, התעוררנו מוקדם אחרי ליל שינה טרופה בעקבות ריבוי היתושים שלא נתנו לנו הרבה מנוחה, ושמנו פעמינו לתחנה המרכזית של באקו. היתרון היחיד במיקום המלון היתה קרבתו לתחנה המרכזית, ותוך דקות כבר היינו בדרך ל-Ganga, העיר השנייה בגודלה באזרביג`אן. זה היה אחד המפגשים הראשונים שלנו עם מערכת הכבישים האזרית. כאן חייבים לציין שלמרות שרוב הכבישים עליהם התניידנו מוגדרים ככבישי אספלט, אין ספק שמישהו שם למעלה התקמצן על כמות החומרים ולפי מספר הבורות ואיכות הכבישים, טוב שעושים עכשיו עבודות תשתית בכל רחבי המדינה לשיפור המצב. לא יזיק לראות אורטופד אחרי טיול לאורך ולרוחב המדינה.
באמצע הדרך האוטובוס עצר למספר דקות. הצטיידנו במאפה תדר טעים, שמזכיר קצת את ה-Gözleme הטורקי, ובשתייה. אני ירדתי להטיל את מימי ולמזלי, השארתי את דלת השירותים פתוחה. תוך כדי, שמתי לב שהאוטובוס מתניע ועד שהבנתי מה קורה, הוא כבר התחיל להתקדם. עזבתי הכל והתחלתי לרוץ. מספר מקומיים שהבחינו בכך צעקו וסימנו לאוטובוס לעצור, ואני, תוך כדי מרדף, לא שמתי לב שבלהט העניינים, לא הספקתי לרכוס את המכנסיים ובזמן הריצה - נפלו להם לגמרי המכנסיים. לקול מחיאות הכפיים והצחוקים של המקומיים, עליתי חזרה לאוטובוס.
הנוף לאורך הדרך משתנה בדרמטיות. ביציאה מבאקו, מפתיע לראות שאילולא כל הבתים, הבלוקים והבטון, היינו רואים שאנחנו בעצם במרכזו של... מדבר. הנוף לאורך הדרך צחיח, ללא מקורות מים או חקלאות. אט אט הופכת הדרך ירוקה יותר. ניתן לראות אורנים, עצי זית והסימן הלאומי - עצי רימון. הזמן היה שיא עונת הרימונים ואנחנו נהננו מהפירות האדומים. חוץ מצמחייה ומספר נהרות שחוצים במהלך הדרך, הדבר הפופולארי ביותר שניתן לראות על אם הדרך הוא שלטים בדמותו של המנהיג הראשון של אזרביג`אן המושחררת. התמונות הללו לא נתנו לנו הזדמנות, אפילו לא לרגע, לשכוח מי היה בראש הרפובליקה בזמן נפילת ברית המועצות ומי הביא אותה עד הלום.
לתחילת הכתבה
מגיעים לג`אנגה
אחרי 225 ק`מ, 6 שעות נסיעה ו-7 מנאט, פלט אותנו האוטובוס בתחנה המרכזית של Ganga, בשעות אחר הצהריים. משם התחלנו ללכת לכיוון מרכז העיר ברגל. בדרך, באיזור השוק, שמענו קריאות מאחת החנויות וסימני חיוכים לבוא ולהיכנס. נעננו ברצון ומייד הובאו לפנינו שני ספלי קפה ועוגיות. בעל החנות היה סקרן לדעת מה עושים תיירים בעיר, ושמח לשמוע שיש תייר מישראל. מייד הוא קרא לאחת המוכרות בחנות, יהודיה מקומית שאחיה מתגורר בישראל. מספר נערים שהתקבצו במתחם החנות רצו לעזור לנו להבין האם ניתן להגיע לשמורת הטבע Gojgol בתפר בין אזרביג`אן לארמניה אבל ממגוון התשובות יצאנו רק מבולבלים יותר. הודנו להם והמשכנו בדרכנו לעיר, לנסות למצוא מלון.
הסתבר לנו שב-Ganga קיימים שני מלונות בלבד. הראשון, Hotel Ganga המפואר דרש סכום גבוה בהרבה ממה שיכולנו להרשות לעצמנו, והשני, Hotel Cepaz - מלון סובייטי לחלוטין, מבטון אפור חשוף, בלט בעיכורו ובגודלו אל מול כל העיר הנמוכה. החלטנו לנסות.
פקידת הקבלה, באדיבות סובייטית אופיינית, אפילו לא העיפה בנו מבט, כשפלטה את המחיר "20 מנאט לאדם". לא הועילו כל הניסיונות למיקוח, היה עדיף לדבר עם קירות הבטון (החשוף) מאשר איתה. בלית ברירה, לקחנו את החדר. איש התחזוקה הנמוך ליווה אותה למעלית. עלינו לקומה היחידה הפעילה במבנה הבטון הענק - קומה 6. כשנפתחה המעלית, איש התחזוקה הניח קרש עץ על מנת לעצור את דלתות המעלית, שפועלת רק בלחיצה על אחד הכפתורים בתא המעלית ולא בקריאה מבחוץ.
סבתא רוסייה שאחראית על הקומה קיבלה את פנינו והראתה לנו את החדר הבסיסי, עם המים החמים והמקלחת המתקלפת. היא גם שלחה את העוזרת הצעירה שלה להכין לנו תה ובזמן שזו ניגשה להרתיח את המים, הציעה הסבתא שהעוזרת שלה תעשה לנו טוב בלילה. אחרי שסרבנו בנימוס, הגיעה העוזרת חמוצת הפנים לחדר, מאוכזבת מהסרוב שלנו, זרקה בזעם על השולחן את המגש שהיה בידיה עם כוסות התה, הושיטה את ידה ודרשה - "1 מנאט". בזה עוד יכולנו לעמוד.
יצאנו לסיבוב בעיר. עבודות צבע בכל העיר ושלטים העידו על הכנות לקראת ועידה או כנס חשוב בעיר. נכנסנו לתחנת המשטרה המקומית בניסיון להבין האם ניתן לבקר בשמורת הטבע, אבל קיבלנו רק מבט עיניים שאמר ללא מילים "דלת היציאה נמצאת שם".ביקרנו בכיכר המרכזית, שם ממוקם חמאם מעניין. לאחר סיור ברחובות העיר, השקטנו את רעבוננו במסעדת Neptun שמציעה מגוון מעניין של אוכל מקומי ובדרך ניתן לעבור במטבח לראות נשים עובדות, שוטפות ומתפעלות את הקרביים של המסעדה בעוד הגברים הם המלצרים. האוכל, כמו ברוב המקרים באזרביג`אן מכיל בשר בשר ועוד בשר, וירקות הם לרוב מלפפון או עגבנייה או בצל חתוכים, בלי טיפת רוטב. מה שכן - אפשר לבקש "רייהן", או בשמו העברי - "רייחן".
לתחילת הכתבה
ממשיכים ל- Xanlar
למחרת התעוררנו והתחלנו את היום בסיור בשוק של העיר. השוק מחולק למספר אזורים, אזור ירקות ופירות עסיסיים ועזי צבע, אזור גבינות ומוצרי חלב, שם מוכרות רק נשים מלאות בחיוכים ריקים משיניים או נוצצים מזהב, אזור בשר וחלקי חיות שלמרות העובדה שאזרביג`אן היא מדינה מוסלמית, הבשר ששלט שם היה חזיר, ואזור ביגוד וטקסטיל לבית. פנים מחייכות ליוו אותנו לאורך כל הסיור במקום, ומדי פעם יד חופנת אגוזים או פירות אחרים הושטה לעברנו. לאחר מכן תפסנו מרשרוטקה לכיוון העיירה Xanlar, שנמצא במורדות רכס הקווקז הקטן, באמצע הדרך לכיוון שמורת הטבע בה תיככנו לבקר.
המרשרוטקה כבר היתה מלאה כשעלינו עליה עם תיקינו, ואנחנו ישבנו על רצפת הרכב כשמסביבנו יותר מ-18 דודות מרכלות, מחייכות וצוחקות עלינו ואיתנו. לאחר 20 דקות ו-30 קופק, הגענו לכפר. חבורת ילדים עזרה לנו למצוא את המלון הקטן שבכפר - מלון Korvglu, ולאחר שבעליו הגיע, הוא אמר לנו שהמלון סגור אבל הצביע על המשפחה בבית הסמוך, אצלם ניתן ללון, תמורת 10 מנאט לאדם. בעל הבית הוא שוטר, שלא ממש עבד במהלך הימים ששהינו אצלם, חי אם אישתו ושני ילדיו. הבילוי העיקרי שלו היה צפייה בסרטי DVD ובכל הזדמנות הוא קרא לנו לבוא ולצפות. לאחר התמקמות קצרה, לקח אותנו בעל הבית לסיבוב בעיירה. כמה דקות של סיור והגענו למסגד המקומי, שם שוחחנו עם האימאם בטורקית שבורה, על מה שמשותף בינו לביני לבין פרנססקו - ענייני דת. בהמשך עצדנו לבדנו לכיוון הכפר Aşikli, שם טיפסנו על גבעה לצפות בנוף מסביב. מרחוק ניתן היה לראות הרים מכוסים צמחייה דלילה, בעיקר עצים.
בדרך חזרה עצרנו ב-Çayxana - אחד מאותם בתי קפה נפוצים באזרביג`אן, שם יושבים ושותים, בעיקר תה. חזרנו בשעת לילה ואחרי מקלחת חמה פרשנו לישון.
לתחילת הכתבה
שמורת הטבע Gojgol וחזרה לבאקו
למחרת בבוקר יצאנו עם בעל הבית וחבר שלו בעל לאדה לבנה ישנה (כמו רוב המכוניות במדינה), שרצה לקחת אותנו להרים. הרכב טיפס בדרכים ההרריות, כשבדרך עצרנו לקנות כיכר לחם גדולה וחמימה בדוכן שהיה עמוס גם בתפוחים ופירות אחרים. במעלה ההר הגענו לנקודה יפה לפיקניקים לצד הנחל הזורם, ולידה-נקודת מחסום צבאית. מפה מובילה הדרך במעלה ההר לשמורת הטבע Gojgol. החיילים והמחסום לא הותירו ספק וקיבלנו סוף סוף תשובה מוחלטת לשאלה האם ניתן לבקר בשמורת הטבע המסקרנת. בכל זאת, שמנו פעמינו לאחת מנקודות הפיקניק לצד הנהר הזורם ונהננו שם מספר שעות בחברת המארחים שלנו.
חזרנו לעיירה ויצאנו לסיבוב נוסף, שבמהלכו פגשנו חבורת צעירים מקומיים, זכיתי לתספורת בחינם, פרנססקו זכה לכמה חברים חדשים שקבעו להיפגש איתו בבאקו והעברנו איתם כמה שעות של שיחות, משחקי שש בש וצחוקים. למחרת זכינו לחוויה מרעננת כשהלכנו להיפרד מחבורת הצעירים ובית ספר כמעט שלם התקבץ סביבנו בשאלות תירגול אנגלית נוסח "My name is Servan. What is your name ?" וכדומה.
משם נסענו בכביש המוביל חזרה לבאקו, כשהיעד הוא Şamaxi, אותה עיר במרחק שעתיים נסיעה מבאקו, עיר עם היסטוריה נכבדת ששימשה מרכז חשוב לתרבות ומסחר מהמאה ה-9 עד המאה ה-18, אך רעידת אדמה, שריפה ופלישה לקחו את כל הכבוד מהעיר. אנחנו חשבנו שנוכל למצוא שם קצת עניין, אבל הביקור הפושר כלל מפגש עם חבורת צעירים ושיחה שחזרה בכל הזדמנות לנושא ה`נטאשות` (במקצוע העתיק בעולם), סיור באגם נחמד לאגירת מי גשמים, והזמנה לארוחה נפלאה עם המון טעם של חצילים מוחמצים, תפוח אדמה מטוגן ומאפה בשר טחון, שהיוותה ניגוד נחמד לכל החוויות הקולינאריות שחווינו עד אותו רגע, שכללו בעיקר מנות בשר משעממות.
לאחר שיחה ארוכה על מגוון נושאים, החל מההיסטוריה של אזרביג`אן ועד המלחמה בגאורגיה, הנכד הקטן של המשפחה עשה לנו סיבוב במשחק האהוב עליו - מכונית הלאדה המשפחתית. נפרדנו והמשכנו בסיורנו לשוק המקומי ומשם ירדנו לכביש הראשי, בדרכנו חזרה לבאקו. בהגיענו לבאקו, למדנו את אחד השיעורים החושבים ביותר באזרביג`אן - לוודא שוב ושוב שמה שאומרים לנו הוא נכון וגם אז לא להתאכזב אם זה לא בדיוק נכון...
בהגיענו לבאקו, חזרנו למלון Velotrek, שם בעל הבית לא ממש שש לעשות איתנו עסקים. טילפנו למלון בעיר העתיקה וקבענו איתם מחיר לשלושת הימים הבאים שם נשהה. למרות שחזרנו ושאלנו וקיבלנו תשובה שארוחת הבוקר כלולה במחיר, לא היתה בעיה לטבחית (ששימשה גם פקידת קבלה, מנקה ובזמנה הפנוי בערבים גם הנעימה את זמנם של האורחים) לדרוש מאיתנו 10 מנאט.
את היום למחרת ניצלנו לסיור בפנינסולת Abşeron, כלומר להישאר קרוב לבית. שמנו פעמנו במרשרוטקה ל-Suraxani, עיירה הנמצאת 20 ק`מ ממזרח לבאקו, על מנת לצוד שני ציפורים במכה אחת. התחלנו במקדש האש (Ateşgah temple) שנבנה על מצבורי גז טבעיים שיצרו אש תמידית שבוערת במרכזו. המקום הוקם על ידי מאמינים מדת הזורואסטריאנס במאה ה-6 לספירה, ושימש אתר עלייה לרגל במשך מאות בשנים. כל הפנינסולה עשירה מאוד במחצבים טבעיים אם כי כיום המקדש מוזן על ידי צינורות גז. ירד טיפטוף קל ששיווה מראה קודר ואפרורי לכל העניין.
לאחר מכן יצאנו את המקדש והלכנו לכיוון השדה הקרוב. לא שדה של עגבניות או בצל אלא שדה משאבות נפט שהיה פתוח וחשוף לכל דיכפין. כל האיזור היה זרוע עשרות ומאות משאבות, ויכולנו פשוט לגשת ולמלא בקבוקי פלסטיק ריקים בנוזל השחור. צחנה ופסולת בכל מקום העידו על התוצרים של התעשייה האדירה הזאת ולנו נותר רק לטפס על המשאבות הללו ולדמיין שאנחנו מניעים את העולם. הסתובבנו קצת בין החרגולים הללו, מהופנטים מהתנועה החוזרת שלהם - עולים ויורדים ומוציאים זהב ממעמקי האדמה. זה היה סיום דרמטי ליום נוסף ושקענו בשינה ערבה, מצפים לחוויות המחר.
לתחילת הכתבה
