יורדים לעומק האדמה בפוטוסי
באויוני אשר בשולי הסלאר נפרדנו מגאי, עדי ואפרת שביקשו לטפל בקופים ומקמחי וגיל שיצאו לכבוש איזה ג`ונגל. המשכנו עם ספי, רותם ומור באוטובוס יום לפוטוסי.
הדרך מרהיבה, האוטובוס פחות. מעין טיולית הנוטה להתפרק בכל רגע, זה עשרים שנה... נראה שגם אוטובוס חדש יתקשה לשמור על יוקרתו בשבילי העפר הקופצניים. רק הצופר היה חדש ועצום והפגין כוחו לפני כל עיקול.
חלפנו על פני שדות קקטוס ענקיים, עמודי סלע אדומים מתחלפים בדיונות חול רכות. אין שירותים באוטובוס וכמעט שאין עצירות. לארוחת צהרים מקציבים עשרים דקות. עשר מהן עוברות על הבנות בחיפש פרטיות בפינת רחוב ועשר דקות מאוחר יותר מניע הנהג ונוסע. חיוך קל, אולי עוית של רוגז על שפתו, כשאנו רצים ומשיגים את האוטובוס.
פוטוסי:
עיר הכורים פוטוסי, העיר הגבוהה בעולם. משום מה ראיתי בעיני רוחי רחוב עפר עם שתי מכולות ובתי כורים אפורים. הגענו לעיר תוססת, צעירה, צבעונית ושמחה. התמקמנו במלון חדש ונקי, במחירי שפל תירות. יעבור עוד זמן עד שבוליביה תתאושש והתיירים ישובו. מעט תיירים בפוטוסי אבל הרבה מקומיים ברחובות, רגשי נצחון והישג מעורבים בתחושה קשה שמה שהיה הוא שיהיה והנשיא החדש אינו שונה במאום מהנשיא שאולץ להתפטר.
בבוקר רעשה הטלויזיה מפיצוץ מכונית תופת בעיר צפונית. שמונה הרוגים. הפרשנים מתחרים ביניהם על מידת הדרמטיות האפשרית, מוסיקת רקע מלחיצה מושמעת בזמן שהמצלמה עוברת על פני כותרות עיתוני היום. מזכיר במשהו את ההויה בארץ אך זו לא המלחמה שלנו ואנו יודעים שלא נשהה הרבה בבוליביה. ברחובות לעומת זאת הכל שקט ונעים. עיר מקסימה. בבית קולנוע ענק, כבתי הקולנוע של ילדותי, צפינו בסרט דובר אנגלית. הפסקה לא היתה. אחרי הסרט הופיעו הפרסומות. אחרי הפרסומות הופיע סרט שני. מדובב ספרדית. פרשנו.
אל מול אוירת העיר בלילה, דוכני המזון, עגלות ההמבורגזה בשני בוליביאן, מול אלו, מתנשא ההר המנוקב. קונוסים של עפר נערמים בפתחים וחורים שעל מדרונו כאילו היה זה מגדל טרמיטים. בשנת 1985 דוממה המדינה את המכרה הישן בן למעלה מארבע מאות שנה. אלפיים כורים מצאו עצמם מחוסרי עבודה. חלקם עזב למחוזות אחרים. אלו שנשארו התארגנו באופן עצמאי ופתחו מחדש את המכרה הנמצא כיום בבעלות הכורים. אלו מאורגנים בקבוצות עבודה המונות כשלושים איש. חלקן בקשרי משפחה הדוקים. מעליהן, במבנה הרארכי, מנגנון ניהול והפקת המחצבים. כל כורה מרוויח כ- 35 בוליביאן ליום, כעשרה דולר, בעבור שמונה שעות במחילות הגיהנום. אפילו מנגנון פנסיוני הנהיגו שם למי ששרד עד גיל ארבעים או נפצע או השאיר ראותיו במכרה. למתבונן מהצד, עבודה איומה, בחירה בעבדות. הדברים מוקצנים עוד יותר מול העיר החביבה שלמרגלות ההר. שישה ימי עבודה בשבוע, שתיים שלוש הפסקות לעיסה ביום בהן מחדשים את מלאי עלי הקוקה הדחוס בדופן הפה. בהשוואה לתנאי העבודה של האינדיאנים תחת הכיבוש הספרדי, התנאים טובים. ובכל זאת, משהו אינו שייך כאן למאה העשרים ואחת.
הסיור במכרות הוא חוויה מעוררת מחשבות. חוויה קשה. אז למדנו לפוצץ דינמית, וספגנו את רעש הפיצוץ בחושך המוחלט, ועברנו בנבכי המכרה, קומות על קומות, מחילות מסתעפות כאילו באקראי. הספרדים אילצו את האינדיאנים לעבוד במכרה במחזורים של ארבעה חודשים. מי ששרד חזר לכפרו. שלושה ימים רצופים היו האינדיאנים זוחלים וחוצבים תעלות צרות. נר אחד לכל שלושה. רק ביום הרביעי הורשו לצאת לאויר הצח כדי לשוב ולחזור אל המחילות. מכיוון שהספרדים לא אהבו לפקח למטה, ירדו כמויות הכריה. האינדיאנים, שרויים בחשכה המעיקה, העדיפו את עלי הקוקה מחציבה מתישה. כדי לפקח עליהם גייסו הספרדים את השטן. כמה מאות פסלים, אלוהי המכרות, הוצבו במחילות ופקחו על העבודה. עד היום סוגדים הכורים לשני אדונים. לאלוהים מחוץ להר ולאלוהי המכרה בתוכו. הגשנו סיגריה בוערת אל פיו של פסל בן ארבע מאות שנה. מסביבו היו פזורים עלי קוקה ממנחות קודמות שהוצתו באלכוהול. טקסים שבועיים המתקיימים עד היום. מקום אחר. שונה. מקום למחשבה.
אנו נפרדים מפוטוסי ויורדים דרומה בדרך חד גונית ומתישה אל טופיזה.
סוסים בטופיזה
נופי המערב הפרוע, עמודי אבן אדומים, תצורות סלע מרהיבות. בתוך כל אלו אנו שוכרים כמובן סוסים. אמרנו סוסים? כן, לא אותם סוסים פרואנים קשי יום אלא סוסים ארגנטינאים גבוהים ואנרגטים המלמדים אותנו דהירה מהי. נפלא. ישנם טיולים בני יום עד ארבעה. אנו, הסתפקנו ברכיבה בת חמש שעות. למחרת, בעיר סלטה אשר בצפון ארגנטינה, נרגיש את השרירים התפוסים.
בעיירת הגבול טינקה, חציה בבוליביה חציה בארגנטינה, פרענו את השטרות הבוליביאנים הבודדים שנותרו לנו, התישבנו על המדרכה הבוליביאנית לצד מעבר הגבול ועשינו את הסעודה האחרונה בבולביה. בוליביה מקסימה. אולי אחרי הקרנבל נשוב ונחזור לטייל בה.
