התארגנות בטופיזה
חוצים את הגבול: הנסיעה לגבול בוליביה היתה מאובקת מאוד ולא ממש הצלחתי לישון. על האוטובוס פגשנו את ליאו, הולנדי רווק בן 40, שיצא לטיול של שנה בדרום אמריקה, כי הוא יכול. אחרי שיחה קצרה שכנעתי אותו לבוא איתנו לטופיזה ולצאת משם לטיול של הסלאר דה אויוני, אגם המלח המדהים. הגענו ללה קיאקה (La Quaca) בסביבות 6 בבוקר ועדיין היה חושך. המקום לא ממש סימפטי, ולכן חיכינו בצד הארגנטינאי של הגבול כמה שיותר. היו שם עשרות אנשים שחיכו לאור ראשון כמונו. התנחלנו בבית קפה עד 10:00 ואז חצינו את הגבול. היו פחות אנשים ממה שציפיתי, אבל בכל זאת נזהרנו עם הציוד: ליאו מאוד גבוה, וזה כמו להסתובב עם שומר ראש. הוא גם לקח את תפקיד אחראי הבטיחות: "יש שם ילד קטן... זהירות מהאישה הזאת...". חוץ מויזה ל-30 יום שיכולה להיות קצת בעייתית, המעבר לבוליביה עבר ללא תקלות, והגענו לעיר Vilazon הבוליביאנית. מסתבר שהריאל שנשאר לי לא ממש שווה פה בהחלפת כספים, אבל הפזו הארגנטינאי מככב. כבר בהחלפת הכספים ניסו לעבוד עלינו ולתת לי סכום לא נכון. הם טענו שזה היה בתום לב, אבל אני כבר מבינה מה מצפה לי במדינה הזאת... הכספומט היחיד בעיר לא עובד, ובבנק יש הפסקת חשמל, אז ניאלץ להסתפק במה שהחלפנו ולמשוך כסף בטופיזה (או כך לפחות חשבנו...).
על גבול הייאוש: ידענו על הרכבת של 15:30 לטופיזה, אז נסענו ישר לתחנת הרכבת. נהגי המונית ממש מנצלים פה תיירים ולוקחים באופן אחיד 3 בוליביאן מכל נוסע, גם אם זו נסיעה של רחוב וחצי. אחרי התלבטות החלטנו לנסות באוטובוס. לדברי הבחור בתחנת הרכבת יש אוטובוס ב 12:30 וזה התאים לנו. בפרנציפ לא לקחנו מונית והלכנו עם המוצ`ילות לתחנת האוטובוסים. כמה רחוק זה כבר יכול להיות? 5 רחובות. אולי זה הגובה, אולי המשקל, אבל זו בהחלט היתה אחת ההליכות הקשות בטיול. גילינו שהבחור מהרכבת שקרן ושאין אוטובוס עד 15:00. באפיסת כוחות חזרנו לרכבת והיה סגור - הוא יחזור ב 14:00... עכשיו לעצבים ולייאוש מצטרפת הדאגה שמא לא יהיה מקום כשכולם יתנפלו על הכרטיסים ב- 14:00. בלית ברירה העברנו את הזמן באינטרנט ובחיפושים כושלים אחרי מקום סביר לאכול בו. פשוט אין פה כלום - אין סופרמרקט או מסעדות, רק דוכני רחוב שמוכרים אמפנדות מסרטנות בשמן עמוק או גלידה. הצלחנו לאתר חבילת קרקרים וחזרנו לרכבת (הפעם במונית). שאלתי כל זוג שהיה בתחנה אם במקרה הם נוסעים לטופיזה, שכן היינו חייבים למצוא עוד שני שותפים לטיול בסלאר, אחרת העסק יהיה יקר, אבל ללא הצלחה. בשעה טובה עלינו על הרכבת לעוד נסיעה מאובקת לעבר העיר טופיזה. המדינה הזאת לא התחילה איתי ברגל ימין.
הדרך לטופיזה מאוד יפה ועוברת על פני נחלים וצוקים. מומלץ לשהות בעיר איזה יום-יומיים כדי להתרגל לגובה. אנחנו קנינו כדורי שום (מאוד מסריחים) שהומלצו ע"י רוקח מקומי, ואפשר גם להשתמש בכדורי דיאמוקס. טיפ חשוב שרלוונטי תמיד הוא לא להגיע לעיר חדשה ביום ראשון, אם אין לכם כסף מזומן, ועל אחת כמה וכמה למדינה חדשה. זה לא כל כך נעים לראות בנק סגור. התמקמנו בהוסטל La Torre, ומאיה כמעט התעלפה. כנראה שילוב של הגובה והנסיעה. עד מהרה הסתבר ש"גברת הוסטל" היא רופאה, והיא מדדה למאיה לחץ דם בצורה שיצאה מהשימוש בשנות ה- 40 ונתנה לה תה עם המון סוכר. השארנו אותה לנוח ויצאנו לחפש סוכנות לטיול סוסים ולסלאר. מומלץ מאוד לעשות טיול סוסים בטופיזה, שכן האיזור יפייפה, רק תבדקו טוב עם איזו חברה אתם יוצאים. אנחנו הגענו לסוכנות טופיזה טורס, ששמענו עליה ועל הנהג אלחנדרו ממקורות שונים. לדברי הגברת, אלחנדרו יצא אתמול לטיול אבל יש לה נהגים מעולים אחרים. החלטנו לבדוק עוד מקומות ולהמשיך לחפש עוד שותפים. משימה נוספת שהיתה לנו היתה ללכת לאירמה. אירמה היא מקומית חביבה שאוהבת לבשל אוכל ישראלי, אבל לרוע מזלינו הגענו אליה בשבת בערב והיא לא מבשלת ביום ראשון. אם יוצא לכם, אל תפספסו.
משימות משימות משימות: הזמנו דרך ההוסטל טיול סוסים בן 3 שעות לשעה 13:00. יש הרבה מה להספיק הבוקר. בארוחת הבוקר ראינו במקרה CNN ושמענו לראשונה על מלחמת האחים בעזה. האמת היא שעד עכשיו לא ממש הזנתי את עצמי בחדשות מישראל. ידעתי דברים גדולים כמו חילופי נשיא ושר ביטחון, אבל לא מעבר לכך. כמה שאני מרגישה את הארץ קרובה אלי, בד בבד היא רחוקה כל כך. אחרי ארוחת הבוקר היינו מוכוונות מטרה -; למצוא סוכנות ושותפים לסלאר. לפני שסגרנו עם טופיזה טורס מצאנו את הסוכנות של אלחנדרו. אותו נהג מטופיזה טורס, מסתבר, לא עובד שם כבר שנתיים, מה שאומר שהגברת שיקרה. אלחנדרו הבטיח לנסוע איתנו באופן אישי, אז הפור נפל ובחרנו סוכנות. עכשיו צריך למצוא שותפים: אחרי שהבהלנו 3 זוגות ברחוב, מצאנו את מארק ואליזה, זוג צרפתים חביבים. אחרי הנאום שנתתי להם על אלחנדרו הם היו בטוחים שאני עובדת אצלו, אבל לא משנה - העיקר ששכנעתי אותם לבוא איתנו. המחיר ל-6 אנשים בג`יפ הוא 100 דולר. אם אתם פחות, המחיר עולה בהתאם.
טיול סוסים בטופיזה: למלצר לקח שעה להגיש את ארוחת הצהריים. וזה לא חריג בכלל. כשאתם יוצאים למסעדות בדרום אמריקה, בואו שבעים. עד שיגיע האוכל, כבר תהיו רעבים... אחרנו בכמה דקות ואת פנינו קיבל המדריך רודריגו. רודריגו הוא ילד בן 14 והוא אחד המדריכים המבוגרים באיזור. בעת חלוקת הסוסים אמרתי שאין לי ניסיון רכיבה בכלל וקיבלתי את אלסנה, הסוסה הרגועה לכאורה. לפני שיצאנו היא בדיוק הניקה והתפללתי לאלוהים שהוא לא מכאיב לה, אחרת יכאב לי. הנוף בטיול מאוד יפה, למרות שקצת חבל שחוזרים באותה הדרך. עברנו במקום שנקרא (איך לא) דלת השטן ((Puerta del Diablo. רוב הזמן הסוסים הלכו בשורה, אבל אלסנה כל הזמן הסתכלה הצידה במטרה לעקוף, והמדריך הסביר שהיא אוהבת להיות ראשונה. הבעיות התחילו כשהמדריך התחיל לדהור ואלסנה החליטה להצטרף. זה היה די מפחיד, בעיקר כי היא לא ממש התייחסה לקולות שאמורים לעצור אותה. מסתבר שכשחייבים ללמוד לדהור, לומדים לדהור, וגם יש תוספת מוטיבציה כשרואים את הקקטוסים הפזורים על הרצפה. כשעצרנו לנוח שאר הילדים-מדריכים חשבו שזה נורא מצחיק להתעלל בסייחים ועיצבנו אותנו מאוד. הטיול בן שלוש השעות הסתיים אחרי שעתיים ורבע למורת רוחנו. כנראה בגלל זה הם היו הכי זולים - טוב שלא יוצאים איתם לסלאר. לקחנו עוד כדור שום מסריח והלכנו לישון מוקדם - מחר מתחיל אחד הטיולים המדהימים ביבשת...
יוצאים לסלאר
סלאר דה אויוני - היום הראשון: קמנו מהר והתארגנו כדי להגיע לבנק ראשונים. אבל למרות המידע שהיה לנו, הוא נפתח רק ב-9:00, שזו גם שעת היציאה המשוערת לטיול, וצריך עוד לשלם להוסטל ולקנות צ`ופרים לדרך. רחבת הבנק נראתה כאילו הוא היה סגור כל החודש האחרון, ואין להם כספומט, אבל למזלינו התור של המקומיים היה למטרות אחרות והצלחנו להוציא את הכסף די מהר (בעמלה מוגזמת של 40 בוליביאן). באיחור של שעתיים בלבד יצאנו לדרך. כשנוסעים 6 אנשים בג`יפ, לאלה שיושבים מאחור לא נוח, ואנחנו ישבנו מאחורה. היום הראשון הוא בעיקר נסיעה: עלינו בגובה בדרכים פתלתלות ונופים מדהימים, עצרנו בנקודה בשם El Sillar שבה יש מצוקים משני הצדדים והרבה קקטוסים שעירים. שם גילינו שלידידנו ליאו יש פטיש לקקטוסים, סיפרנו לו על קילמס והוא היה ירוק מקינאה. אלחנדרו סיפר לו שבקפז`אטה יש גן קקטוסים עם 50 סוגים שונים וליאו כמעט סובב את הג`יפ כדי לחזור לשם. אחרי 3 שעות נסיעה עצרנו לאכול בעמק עם הרבה מאוד לאמות. מסתבר שאלחנדרו ונטליה הטבחית הביאו גם קופסת ממתקים לדרך וכך מצאתי את עצמי אוכלת סוכריה על מקל בטעם שוקולד. כן, אתם צודקים, זה באמת היה מוזר.
עברנו בכפר קטן עם כנסיה גדולה בשם Cerrillos ונסענו עד הכפר שבו בילינו את הלילה הראשון. איך מעבירים כל כך הרבה שעות נסיעה בג`יפ? בשיחות עם אנשים חדשים ממדינות שונות. דיברנו על צרפת ועל ישראל, על המזרח התיכון ועל צבא. שרנו שירים בצרפתית, והסתבר שלאליזה יש דיסק של אחינועם ניני והיא התחילה לשיר שיר בעברית בלי לדעת בכלל מה פירוש המילים. ליאו למד כמה מילים בעברית כולל צמד המילים נטע-מתה, אותו הוא מצא משעשע במיוחד. אני קצת פחות. בעונה הזאת ממש ממש קר בלילה באיזור. הטמפרטורות צונחות עד מינוס 15 מעלות. למרות זאת, כשקמתי באמצע הלילה לשירותים, עצרתי להתבונן בכוכבים. היו כל כך הרבה מהם, וגם כאלה שלא רואים בארץ. שוב מחשבות על הארץ....
היום השני: קמנו ב- 5:30 כי יש הרבה מה להספיק היום. הפעם ישבתי במושב יותר נוח ומארק ואליזה עברו אחורה. את ליאו אי אפשר להעביר לשום מקום - הבנאדם כמעט בגובה 2 מטר (באמת אחלה שומר ראש...). העצירה הראשונה היתה בכפר San Antonio Biejo שנקרא גם כפר הרפאים. לפני שנים רבות היה פה מכרה וכל הכורים מתו בנסיבות מסתוריות. המקומיים חושבים שזה בגלל שהם לקחו את המשאבים של אמא טבע והיא כעסה - מאז לא כורים שם יותר. כשחזרנו לג`יפ, מארק וליאו סיפרו שראו ארנבת מוזרה עם זנב ארוך. אני מיד הבנתי שמדובר בויסקצ`ה - רועי סיפר לי על החיה היפה הזו והיה לי חבל שפספסתי אותה. מאותו רגע הייתי שוב מוכוונת מטרה: הפעם למצוא ולצלם ויסקצ`ה. עברנו על פני נחלים שקפאו בלילה והגענו ללגונה מוליחון (Laguna Molejon), שגם היא היתה חצי קפואה. יצא לנו לבדוק את הקרח הדק עם הרגליים - מאיה בדקה קצת יותר מדי וגילתה שהגורטקס בנעליים עובד.
ביום השני עוברים על פני מספר לגונות וזה די מוזר לראות לגונה באמצע מדבר בגובה 4,000 מטר מעל פני הים. עברנו ליד לגונה אדיונדה (Hedionda), שכשמה כן היא -; מסריחה, וקולפה לגונה (Collpa) שהיתה צבועה בלבן מסודיום קרבונט. כשעברנו בסלאר דל צ`לבירי (Salar Del Chalviri) כבר לא היה ספק: ליאו הוא צלם מוקצן. הבנאדם ביקש לעצור כל חמש דקות כדי לצלם כל סלע ואבן מכל זוית אפשרית. זה הגיע לרמה כזאת שבה כבר היינו באיחור מבחינת זמנים ואלחנדרו הציע שביום האחרון בסלאר ליאו יישב על הגג ויצלם כמה שהוא רוצה. בשעות הצהריים הגענו ל- Termas De Polqes, איזור וולקני שבו יש בריכת מים חמים מדליקה. אין לכם מושג איזה כיף זה לשבת במים של 30 מעלות כשבחוץ הטמפרטורה מגיעה ל- 5 מעלות בלבד, ולא, לצאת מהמים זה לא נורא כל כך כמו שחושבים. באותו איזור כל הקבוצות אוכלות ארוחת צהריים - הגישו לנו עוף ופסטה שצפה בשמן, אבל באמת שאין לי שום תלונות על הארוחות של נטליה לאורך הטיול. בגלל העליה בגובה לעסנו עלי קוקה - זה מר ומתפורר בפה, אבל אסור לבלוע את זה ואחרי זמן מה אתה מרגיש כאילו יצאת מרופא שיניים וכל הפה שלך רדום. אחרי ארוחת הצהריים קרה משהו שציפינו לו מתחילת הטיול -; פנצ`ר. ליאו כמובן צילם את האירוע במקום לעזור כמו גבר טוב.
הגענו למקום שנקרא מדבר דאלי, או האבנים של דאלי (Rocas De Dali). כביכול, האבנים שם מזכירות ציור של דאלי. אולי. אם מטים את הראש ב 30 מעלות, עוצמים עין אחת וממצמצים בשניה. אולי. אחרי שעברנו על פני הר הגעש Volcan Licancabur שאלתי סופסוף את אלחנדו מה זה ערימות האבנים שבצידי הדרך. אז שתי תיאוריות מרכזיות הן: תיירים שעושים את זה בשביל הכיף, ומקומיים שחטאו וכל אבן מסמלת חטא וכך אמא טבע מוחלת על כל העוונות. למען האמת, היו שם ערימות שנראו כאילו מישהו "ריסס" כפר שלם. עברנו בלגונה הירוקה (Laguna Verde) ואז הגענו לנקודה הכי גבוהה בטיול -; בגובה 5,000 מטר שוכנים להם הגייזרים. טוב, לא בדיוק גייזרים, אלא עשן סמיך המיתמר מבורות בקרקע. האיזור הוולקני הזה נקרא Sol De Mañana. גייזר חם או לא, מעל פני האדמה שורר קור אימים - תתלבשו בהתאם. בערב אלחנדרו הכין לנו מאטה מצמח שנקרא פופוסה וזה עזר לכאב הראש שחשנו. מה שחבל לי הוא שאני לא יכולה להודיע בבית שהכל בסדר, שאין לנו מחלת גבהים ושאנחנו עושות חיים משוגעים. ברפוחיו שבו ישנו היתה אח והתחממנו מהאש -; שידרוג לעומת אתמול. למזלנו, דאגו לכבות אותה בלילה מטעמי בטיחות - אף אחד לא רוצה לחזור על המקרה שארע לא מזמן בסלאר, שבו שתי בחורות קנדיות מתו בלילה מדליפת גז.
מדבר המלח הגדול
היום השלישי: :את היום התחלנו בלגונה קולורדה (Colorada) שצבעה חום-אדום. היא מקבלת את הצבע הזה כשהשמש מאירה על צימחי הפלנקטון המיקרוסקופיים שבה. הייחוד שלה, אם באים בעונה, הוא לראות כ- 60,000 פלמינגואים. אנחנו נאלצנו להסתפק בכ- 60, וגם זה קצת בהגזמה. לפחות היו עוד ציפורים דמויי שחף בשם Huallata ומצאתי נוצה ורודה. בדרום אמריקה לומדים להסתפק במועט... המשכנו אל עץ הסלע המפורסם Arbol De Piedra שנמצא במדבר סילולה (Desierto de Silole). בשלב הזה התייאשתי סופית מלמצוא ויסקאצ`ה והצעתי 5 בוליביאן למי שימצא לי אחת. זה עבד. כעבור חצי שעה אלחנדרו הראה לי שלוש ויסקאצ`ות ואני, המשוגעת, ירדתי לבד מהג`יפ והלכתי לצלם אותן. איזה חמודות! אכלנו ארוחת צהריים בעמק הסלעים (Valle De Rocas), שגם שם יש סבירות גבוהה לראות אותן, אבל לא מצאתי. לא נורא, העיקר שיש לי תמונה. בדרום אמריקה לומדים להסתפק במועט. יחד איתנו יצא לדרך ג`יפ עם נהג שעושה זאת בפעם הראשונה. הג`יפ שלהם כל הזמן נתקע והיינו צריכים לעזור להם ולחכות להם כדי שהנהג ילמד את הדרך. הג`יפ, דרך אגב יצא דרך חברת טופיזה טורס, והסתבר שזו בכלל סוכנות שפשוט מתווכת בין נהגים וקבוצות.
היום לא היינו צריכות להצטופף מאחורה בג`יפ, כי מארק ואליזה עברו לשבת ביחד מקדימה, ליד אלחנדרו. אם אתם שישה ויוצאים לטיול עם זוג, תציעו להם את זה. ככה הרבה יותר נוח לכולם. כל האיזור מכוסה בצמחייה מצחיקה בצורת מעגלים וחצאי מעגלים. הצמח נקרא פחה ברווה (פחה פראית). מה שקורה הוא שכאשר הצמח המרכזי מת, הוא מפזר סביבו את הזרעים, שנובטים ונוצר מעגל. עברנו את הכפר סאן חואן (San Juan), שבו ישנים בדרך כלל. רצינו לחוות משהו אחר ושילמנו 10 דולר נוספים כדי לישון במלון ממלח. המלון עצמו מעוצב בצורה חביבה למדי והוא אכן כולו עשוי ממלח. לארוחת הערב הגישו לנו סטייק לאמה. "אפשר גם מנה צמחונית?" "לא...". בזמן הארוחה הופיעו בפנינו ילדים מקומיים בריקוד ונגינה, ונהנינו מאוד מההופעה.
כמו כן, בזמן הארוחה היתה לנו שיחה מוזרה עם אלחנדרו. היא התחילה בכך שהוא עייף מכדי לקום מחר לזריחה בסלאר והסתיימה בכך שהוא משכנע אותנו שחייבים לנסוע לזריחה בסלאר, למרות שכבר הסכמנו להסתפק בזריחה מהמלון. לא ברור מה נסגר עם הבחור, אבל העיקר שנוסעים לראות את הזריחה בסלאר. אחרי האוכל הלכנו להתארגן. סופסוף מקום עם מים חמים, כך הובטח. אלחנדרו אמר שהאורות של הגנרטור כבים בשעה 22:00 והשעה היתה 20:30. יש זמן. קצת לפני 21:00 התפנתה מקלחת וברגע שנכנסתי למקלחת -; חושך מצרים! אני בטח לא צריכה להגיד לכם שמקלחת לאור פנס, היא לא משהו סימפטי במיוחד. לפחות היה צד "חיובי": המים לא היו חמים אז המקלחת היתה קצרה. בדרום אמריקה לומדים להסתפק במועט...
היום הרביעי: קמנו מוקדם, כאמור, בשביל הזריחה ויצאנו לעבר אחד מפלאי העולם הלא רשמיים -; הסלאר דה אויוני (Salar De Uyuni). אגם המלח הזה משתרע על 12,000 קמ"ר וכשנמצאים בו אין שום דרך לאמוד מרחקים. זה באמת מקום מדהים. עצרנו לראות את הזריחה המשגעת והמשכנו עוד קצת על המישור לעבר אי הקקטוסים (Isla Incahuasi - בית האינקה בתרגום חופשי). מדובר על אי לא גדול עם עשרות קקטוסים עליו. ליאו לא ידע את נפשו מרוב נחת... הקקטוס הכי עתיק שם בן 203 שנה - אחרנו קצת את החגיגות. כבר שם היו קבוצות שהתחילו לעשות "תמונות סלאר", אבל אנחנו המשכנו עוד קצת לעומק הסלאר ואז עצרנו.
למקרה שיש מישהו שלא יודע על מה מדובר, אני אסביר: מכיוון שהסלאר מאוד מישורי ומשתרע על מרחקים גדולים, אין בו קנה מידה. כך אפשר ליצור תמונות שנראות כמו אשליות אופטיות. למשל, עשינו תמונות שבהן אני מחזיקה את מאיה או את הג`יפ בכף היד. "ישבנו" על תפוח וליקקנו סוכריה ענקית על מקל. בשלב מסויים הגשמתי שאיפה קטנה ו"דרכתי" על ליאו. פשוט לאחרונה הוא התחיל לחשוב שזה נורא מצחיק להקצין את המבטא שלו וכל הזמן אמר "גראציאס" כאילו עוד שניה מתחילה סלקציה בכיכר המרכזית. זה לא נעים לאוזן. מסתבר ש"תמונות סלאר" הן המצאה ישראלית וכמו כן יש מסורת להצטלם שם בעירום. החלטנו לשבור את המסורת. אכלנו שם ארוחת צהריים ונטליה הטבחית היתה אדישה בטירוף, יחסית למישהי שרואה את האיזור בפעם הראשונה. אחרי נסיעה לא ארוכה חזרנו אל האדמה החומה והגענו אל העיר המאוד לא סימפטית ולא בטוחה אויוני (Uyuni). אם אתם לא חייבים, אל תישארו שם. ובאופן כללי אני ממליצה לצאת לסלאר מטופיזה ולא מאויוני. נפרדנו מכולם ונסענו עם ליאו לעבר היעד הבא שלנו -; פוטוסי (Potosi).
