עפתי לתרמילאים

פוטוסי, קוצ`במבה וסוקרה

בעיר פוטוסי יוצאים מירית ואודי לעבוד במכרות, עם הפיצוצים, האלכוהול 96%, וכל הטקסים שמסביב. אחרי קצת תרבות במוזיאון הכסף ובכנסיית Jerusalen, ממשיכים לבירת בוליביה, העיר Sucre, שם עוקבים אחר עקבות דינוזאורים ועוד קצת תרבות במוזיאון טקסטיל אינדיאני. לאחר מכן מגיעים לקוצ'במבה ולומדים את העיר מקרוב.
אודי ומירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פוטוסי, קוצ`במבה וסוקרה

מכרות פוטוסי

אנחנו מגיעים לפוטוסי Potosi, ומוצאים מלון מחומם היטב. איזה פינוק! מיד כשאנחנו ויצאים לרחוב אנחנו פוגשים את אחינו לסיור בסאלאר. כולם מתיישבים להעלות זכרונות מהימים הקשים במדבר. למחרת, סיור מאורגן במכרות. מכרות הכסף, כמסתבר, הם הסיבה העיקרית לעצם קיומה של פוטוסי. היא נמצאת באמצע המדבר, בגובה 4200 מ`. קור כלבים ואין טיפת מים. כל מה שיש הוא הר ה- Cerro Rico, העשיר בעורקים של כסף ו- zinc. חמשת אלפים איש מתייצבים יום יום לעבודה במכרות, ועשרות תיירים מתייצבים יום יום כדי לצפות בהם. מארגני הסיור לא חוסכים באמצעים כדי ליצור אוירה מתאימה. תחילה מלבישים אותנו בחליפות מגן וקסדות, אח"כ לוקחים אותנו לשוק הכורים, שם אנו קונים מתנות בשביל הכורים - שתייה, עלי קוקה ו-וויסקי בוליביאני, שהוא למעשה אלכוהול טהור. עלי הקוקה, מסתבר, משמשים את הכורים במקרה זה כדי להקהות את התחושות ולאפשר להם לעבוד שעות ארוכות בלי להרגיש עייפות או רעב. אחד מהקבוצה קנה גם ערכת דינמיט, שבעזרתה ידגים לנו המדריך מאוחר יותר פיצוץ כמו אלו שבעזרתם הכורים חוצבים בהר. הישראלים לא מתרשמים. פיצוצים יש לנו הרבה בבית...

 תחילה פוגשים את נשות הכורים. הנשים האלמנות יוצאות לעבוד מחוץ למכרה בברירת האבנים העשירות במינרלים מתוך החומר הכרוי. הן יושבות ימים שלמים על צלע ההר וממיינות אבנים. אנחנו נותנים עלי קוקה, ובתמורה המדריך מראיין את אחת הנשים - "איך קוראים לך?", "כמה שנים את עובדת כאן?" - 30 שנה. אלוהים ישמור. אחרי טקס הדלקת פנסי הגז (הם מכילים גז מיוחד כך שהאור משנה את צבעו כאשר באויר יש גזים רעילים) אנחנו נכנסים לתוך מבוך המנהרות של אחד המכרות. בפנים יש עולם שלם. 6 קומות של מחילות אינסופיות. שעתיים של הליכה בתוך המכרה ולא ראינו אפילו את קצהו הקטן. בפנים - השינויים קיצוניים - מקור מקפיא לחום של 40 מעלות, ומקרקע מוצפת מים ליובש ואבק שבקושי מאפשר לנשום. בחלקים אפשר ללכת זקוף, אבל בחלקים גדולים צריך להתכופף כמעט לכדי זחילה. ובתוך כל זה, הכורים עודים בעבודות פיזיות שנראות קשות להחריד. חוצבים אבנים מהקירות, מעמיסים אותן על עגלות, ודוחפים את העגלות במשקל של טון לפחות עד מחוץ למכרה. וכך, בימים ארוכים של 8-12 שעות. ובסוף, אם אין להם מזל מיוחד במינו, הם מגיעים למשכורת שמספיקה להם לצרכים הבסיסיים ביותר, ואינם יכולים להרשות לעצמם אפילו לקנות פילטר להגנה מפני האבק והגזים הרעילים.

הכרייה היא עניין משפחתי שנמשך דורות, והילדים מתחילים לעבוד כבר בגיל 12. תחילה הם רק דוחפים עגלות, וכשהם מנוסים יותר, הם לומדים גם להשתמש בדינמיט. מסתבר שהמדריך שלנו בעצמו הגיע ממשפחה כזאת, ועבד מגיל 12, והוא אסיר תודה למזלו שהציל אותו מהחיים האלו, כך שכיום הוא עובד כמדריך תיירים ומבלה רק שעתיים ביום מתחת לאדמה. הוא מאוד מרשים אותנו. לא משתפך על עברו, אלא רק כשחוקרים אותו שעתיים ביום מתחת לאדמה. הוא מאוד מרשים אותנו. לא משתפך על עברו, אלא רק כשחוקרים אותו. מסתבר שאביו, כמו רבים מהכורים, הוא בן ארבעים, וכבר חלה במחלת ריאות כרונית, כך שבקרוב לא יוכל לעבוד יותר. תוחלת החיים של הכורים מאוד קצרה. וכל זה מתרחש היום, לא לפני מאה שנה. היום התנאים עוד יותר טובים משהיו לפני כמה שנים. אז סחבו את שקי האבנים על הגב והיום לפחות יש את מערכת הפסים שעליהם דוחפים את העגלות. במהלך הסיור, אחד המדריכים הולך קדימה לבדוק אם לא מגיעה עגלה, ומדי פעם נשמעות צעקות: "טרולי! טרולי!" וכולם צריכים להידבק כמיטב יכולתם לדפנות המחילה כדי לא להידרס על ידי העגלות במשקל טונה המורצות על הפסים.

התנאים הקשים יוצרים גם דת מיוחדת. "ברגע שאנחנו יורדים מתחת לאדמה, אנחנו מפסיקים להיות נוצרים" המדריך מספר. במקום זאת הם סוגדים לפסלים של אלי - ש�ד משונים, שלנו נראים מצחיקים קצת. קצת דומים לדובי גדול. מסתבר שדווקא הספרדים הם שהציבו שם את הפסלים, ואיימו על האינדיאנים - העבדים שהשד יעניש אותם אם לא יעבדו מספיק קשה. כיום הכורים עדיין עורכים טקסים של מנחות סמליות לפסל. הם מדליקים לו סיגריה ב"פה" ו"משקים" אותו אלכוהול. יש טקס שבועי שבו כולם חייבים לשתות אלכוהול טהור ליד הפסל בתור סמל לכסף הטהור שהם רוצים למצוא.

בכלל, מסתבר שאחרי מאות שנים של כרייה, איכות הכסף שמוצאים בהר הולכת ומתדרדרת, ולכן בנוסף לכל שאר הבעיות, הכרייה היא גם מקצוע בלי הרבה עתיד. בינתיים אנחנו מתחילים לחוש על בשרנו מה עובר על הכורים כל יום. החשיכה, המחנק והזחילה במנהרות מתחילים להכביד, ומתחילות להגיע שעות הצהריים המאוחרות ואנחנו רעבים. הסיור מתארך, אפילו מעבר למה שאמרו לנו בסוכנות, ואנחנו כבר רוצים לראות אור יום. לבסוף מתגלה האור בקצה המנהרה ואנחנו הולכים להתרחץ ולנוח, ומנסים לא לחשוב על הכורים שימשיכו לעבוד עד הערב. למחרת אנחנו ממשיכים בענייני כסף, ומגיעים ל - Casa se la Moneda. זהו הבניין שבו היו הספרדים מטביעים את מטבעות הכסף, ומפה הם נשלחו לכל העולם. המדריך הוא מעין דון ז`ואן מזדקן, הדובר אנגלית עילגת משהו. הוא מנסה להלהיב את הקבוצה בעזרת חידונים ("איך לדעתכם העבירו את הכסף לספרד לפני שפתחו את תעלת פנמה?"), והוא גם מתגלה כפטריוט נלהב ("קנה לאשתך תכשיטים תוצרת בוליביה והיא תאהב אותך לנצח").

 המוזיאון מכיל כמה ציורים. הם נראים אירופאים לחלוטין, אבל מסתבר שהם צוירו על ידי ציירים מקומיים שלמדו ציור מהספרדים. רק במבט מקרוב רואים שמריה הבתולה מצוירת בתוך גבעה המייצגת את אלת האדמה האינדיאנית, או פרצוף של מלך אינדיאני המושחל בין הפרצופים הלבנים. המשך המוזיאון מצדיק את שמו, והוא מכיל דורות שונים של מכונות להטבעת כסף - החל מהישנות הענקיות שמונעות על ידי פרדות ושאפשר לראות כל שם בגלגל השיניים וכלה בחדשות החשמליות. בנוסף יש גם אוסף מכובד של מטבעות עתיקים ("99% כסף טהור" - המדריך מתגאה"), תיבות אוצר ענקיות, משקלים עתיקים, ואפילו המפתחות לבניין - טירה הם מפתחות מתכת ענקיים. הכל נשמר טוב במזג האויר הקר והיבש שמשמיד כל חרק זומם רעות.

לתחילת הכתבה

יחסי תיירים - מקומיים בבוליביה

בערב אנחנו מתחילים לעכל לאט את הביקור במכרות של אתמול, ומתחיל גם ההומור השחור. מה אם היו באות קבוצות של תיירים לראות איך אנחנו עובדים - יושבים כל היום במשרד ומתקתקים במחשב, בקושי רואים אור יום - האם גם עלינו היו מרחמים וכותבים עלינו סיפורים באינטרנט? וחוץ מזה, גם בתור תיירים אנחנו עובדים קשה - זוחלים במנהרות אפלות, קמים ב- 4 בבוקר לראות את הזריחה במדבר, מסתובבים שעות מורעבים ומחפשים את המסעדה המושלמת. האם מישהו מרחם עלינו? כמו שאמר ידידנו האמריקאי מהסלאר - "טיול של למעלה משלושה חודשים הוא כבר לא חופשה, אלא עבודה במשרה מלאה." לפני שעזבנו את פוטוסי, בקרנו במקום נוסף בשם כנסיית Jerusalen, אליה הגענו... איך לא... בגלל השם. כל קשר בין המקום לבין ירושלים שלנו לא קיים. במקום זאת, מצאנו כנסייה שאינה מרשימה בגודלה, אך את קירותיה מעטרים ציורים ענקיים, כולם צויירו על ידי ציירים מקומיים. על קיר נוסף של הכנסיה נבנו מעין "3 קומות", בכל אחת דמות אחרת מהברית החדשה, כאשר הכל מצופה זהב (צבע בלבד, כמובן).

פוטוסי כשבאוזנינו עוד מהדהד נאום הסיום של המדריך מהמוזיאון: הוא סיפר שבבוליביה יש 30% מובטלים ו-40% אנאלפאבתים, ופנה אלינו, התיירים, "אתם העתיד שלנו!". הוא סיפר שתיירים תמיד מתלוננים על התנאים הקשים, הלכלוך, הכבישים הלא סלולים (אנחנו נזכרים כמה אנחנו תמיד מקללים את המים ה"חמים" שהבטיחו לנו במקלחות), וקרא לנו "להיות סבלניים!" ושנראה כמה הארץ תהיה מפותחת כשנחזור לפה עוד 20 שנה. אנחנו ממשיכים קדימה בתחושת שליחות. Sucre, הבירה הרשמית של בוליביה, כאילו לקוחה מעולם אחר. מרכז העיר בנוי כולו בסגנון ארופאי, חדיש ומצוחצח. מלא צעירים שיוצאים לבלות, מתלבשים ומתנהגים בדיוק כמו צעירים בארץ, ובתי קפה אופנתיים שיושבים בהם לא רק תיירים. כמעט היה אפשר לשכוח שאנחנו בבוליביה, אלמלא הנשים בצמות ובחצאיות שיושבות באמצע המדרכה עם הצרורות ומציעות את מרכולתן, והילדים שמסתובבים עם ארגזים קטנים ורודפים אחרינו ברחוב כדי לצחצח לנו את הנעליים.

בכלל, הילדים העניים מציבים בפנינו בעיה שעדיין לא הצלחנו לפתור. איך להתייחס אליהם - האם לרחם כל פעם מחדש ולתת משהו כדי להשקיט את המצפון, או האם לראות אותם כמטרידים מניפולטיביים? הקשה ביותר הוא כאשר הם נכנסים למסעדה. איך להמשיך לאכול כאשר ילד עומד ומסתכל עליך בעיניים רעבות? אנחנו מסתובבים קצת במדרחוב-שוק, וכאן מתגלה פאן נוסף של העיר - המון שמחת חיים. במקרה נפלנו על יום האם המקומי, והשוק מלא בפרחים, כרטיסי ברכה ועוגות קצפת ענקיות ומקושטות. אנחנו יוצאים לסיור אל עקבות הדינוזאורים. זהו אזור שנתגלה במהלך חפירות של חברת מלט. בעת שחצבו בסלעים התגלה פתאום מעין "קיר" טבעי, ועליו מסלולים של טביעות רגל ענקיות. הבוליביאנים האמינו שאלו טביעות דינוזאורים, אבל העולם השתכנע בכך רק לאחר שהגיעה משלחת מדענים מארצות הברית, ואחרי כמה שנים הודיעה "רשמית" שאלו אכן טביעות דינוזאורים. בכל יום יוצאות משאיות עמוסות תיירים ב- Dino trucks לביקור באתר. אנחנו עולים על המשאית כשבאוזנינו עדיין מהדהדת פסקה שקראנו אתמול ב- Handbook על כך שנתגלה שהרבה מהמוצגים ב"מוזיאון הזהב" בלימה הם מזויפים. לכן קשה לשכנע אותנו כרגע אפילו בסיפורים על מדענים אמריקאיים. הסיור מתחיל במין ארגז חול מלא בבובות פלסטיק של דינוזאורים שבו המדריכה מדגימה את טביעות הרגל השונות שלהם. במצב הרוח הספקני הנוכחי שלנו, הבובות האלו לא מוסיפות הרבה לתחושת האמינות.. הקיר עצמו, בכל מקרה, מאד מרשים. הוא ענק ועשוי שכבות שכבות.

 לדברי המדענים, זה היה פעם משטח מאוזן על חוף של אגם והוא הפך לאנכי בגלל פעילות גיאולוגית. על הקיר נראות בבירור טביעות הרגליים הענקיות שהולכות בשבילים. המדריכה בוחנת אותנו כדי לראות האם אנחנו זוכרים לאילו מבין בדינוזאורים בארגז החול משתייכת כל טביעת רגל. לבוליביאנים אין כמובן מספיק כסף כדי לשמר את האתר, והמדריכה מספרת קצת על הנסיונות להשיג להשיג מימון חיצוני, ואפילו להפוך את המקום לפארק עם צמחים ודינוזאורים. נראה מה יהיה כשנחזור עוד 20 שנה...למחרת אנחנו הולכים למוזיאון של טקסטיל אינדיאני. גולת הכותרת של המוזיאון היא 3 אורגים שיושבים ואורגים ב"שידור חי". אנחנו צופים בהם משחילים חוט אחרי חוט יוצרים דוגמאות מורכבות לאמות קטנות ופרטים אחרים בבד. שילוב של מיומנות מעוררת התפעלות ועבודת נמלים. האורגת הצעירה מצחקקת במבוכה כשאנחנו עומדים ומסתכלים כליה עובדת, לבושה בתלבושת המסורתית המוזרה (האם כך היא באמת מתלבשת?). כנראה חדשה במוזיאון. האורגים ממוקמים בערך באמצע המוזיאון, והתפיסה שלנו את המוצגים משתנה לגמרי אחרי שאנחנו רואים אותם. מה שקודם נראה כבדים ופונצ`ואים נחמדים אבל סתמיים, אנחנו בוחנים עכשיו בעיניים מקצועיות, ומתרשמים מהם, בידיעה כמה שעות עבודה ותכנון מושקעים בכל דוגמא. ובלי קצת ספיריטואליזם אי אפשר, אז המוזיאון מכיל גם קצת על הטקסים והקורבנות שהאינדיאנים נהגו להקריב (עוברי לאמה, למשל) לאלים, כדי להשיג "יופי אלוהי" באריגה.

לתחילת הכתבה

מגיעים לקוצ'במבה

אנחנו מנסים לבקר עוד בבית המשפט העליון (בכל זאת, המקצוע מחייב), אבל מתברר שגם הצדק הולך לנוח ביום שבת, ואנחנו מסתפקים בצפיה מבחוץ בבניין הקולוניאלי המפואר, תוך כדי שחבורת ילדים קטנים מתעקשת שאנחנו בעצם רוצים שיצחצחו לנו את הנעליים גם אם איננו יודעים זאת. הלילה מביא אותנו לקוצ`במבה Cochabamba, המתוארת בספר כ"עיר האביב הנצחי". סוף סוף החולצות הקצרות נשלפות ממעמקי התיק. איזה כיף! אנחנו יוצאים לסיבוב שווקים. בהתחלה הרגיזה אותנו העובדה שבמדינה הזאת לא קיים המושג של supermarket, ובמקומו יש רק את ה-market (מי בכלל שם לב לזה ששתי המלים מאותו שורש?!), אבל בינתיים כבר גילינו שבעצם הרבה יותר כיף לעשות קניות בשוק הצבעוני והרועש. למעשה השוק יותר דומה לכלבו ענק מאשר לסופרמרקט. אפשר למצוא בו הכל, החל משרוך נעל (שדווקא היינו צריכים) ועד למכונת כביסה (שבהחלט לא היינו צריכים), אם רק יודעים איפה לחפש. בתור תייר אתה מן הסתם לא יודע איפה לחפש, אבל כדי לפצות על כך, אתה נהנה מיתרון הזמן הבלתי מוגבל שאותו אפשר להקדיש לחיפושים.

מה שנראה בתחילה כמבוך מבולגן, מתגלה אחרי זמן מה של שוטטות כבעל הגיון משלו. לכל סוג של מוצרים יש איזור שבו מרוכזים הדוכנים הקטנים המוכרים אותו. כך יש את מדור הקוסמטיקה, מדור הפירות, מדור הפסטות, מדור הדברים-הקטנים-שלא-ברור-מה-המכנה-המשותף-ביניהם, ובפרט, מדור עוגות הקצפת. עוגות הקצפת הן סוגיה בפני עצמה. בכל רחבי המדינה, בתי הקפה, הקונדיטוריות והשווקים מציעים למכירה עוגות קצפת ענקיות ומקושטות לתפארת, עם קרם גולש מהצדדים, ודובדבנים כמו בסרטים המצוירים. ואנשים קונים, ונראים הולכים איתן ברחוב ובאוטובוסים. אנחנו תוהים אם בלילות כולם עושים מסיבות ענקיות של עוגות-בפרצוף, או שזה פשוט הפיצוי שהם מרשים לעצמם על החיים הקשים. אנחנו מצטיידים בכל טוב - בפרט אודי זוכה סוף סוף בכובע קאובוי (ושרוך נעל כדי לקשור אותו).

כאן חלה התפתחות מעניינת: בעודנו יושבים בנקודת האינטרנט וכותבים שורות אלו, שמנו לב שאחד התיקים שלנו, שהיה על הרצפה, נעלם. אחרי שאנחנו יוצאים מההלם הראשוני, מתחילים למנות את האבידות - כובע הפליז האפור האהוב על מירית, וצעיף, וכפפות, ואריזת אופטלגין, ו-אוי, גם ה- Handbook, התנ"ך שלנו. אנחנו יוצאים לרחוב שפתאום נראה באור שונה. עוין משהו. זומם רעות. פתאום נראה שכולם מסתכלים עלינו בצורה משונה. דווקא אחרי שקראנו על כל טכניקות הגניבה והסתובבנו עם רצועות ומנעולים, נפלנו בנקודה הכי פשוטה של לא להשגיח להחזיק את התיק כשמורידים אותו. טוב, נו, יכול היה להיות יותר גרוע (המצלמה אצלנו!...) ועכשיו אנחנו בוגרי הגניבה הראשונה שלנו! ילדים גדולים...

 מה שמביא אותנו בקישור יפה לעוד מאורע מאתמול. טיפסנו לתומנו על גבעה שיש ממנה תצפית על העיר, וגם פסל שמתאר את הנשים שנלחמו לשחרור בוליביה. והנה בראש הגבעה יושבים להם ליד הפסל 3 שוטרים בחום הצהריים. הם מזהירים אותנו - "אל תרדו מהכיוון הזה, זה מסוכן, יש שם שודדים" והם מצביעים בדיוק לכיוון ממנו עלינו... "תרדו מהכיוון השני". כנראה היינו צריכים לשלם היום על המזל ששיחק לנו אתמול...בולעים את הצפרדע, וממשיכים לויה טונארי, כדי להתנדב בפארק לחיות פגועות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה