'דרך המוות'
יצאנו בבוקר יום ראשון עשרה ישראלים אל רורנבקה. התחלקנו לשני ג`יפים והתחלנו לנסוע לפאתי לה פז ואחרי שיצאנו, המשכנו עוד קצת בעליה והגענו לפיסגת לה קומברה -; בגובה 4,725 מטרים. מכאן והלאה הכביש רק יורד. עצרנו שם והנהג היזה מאלכוהול ומלמל תפילה להצלחה וביטחון. המשכנו בדרך שבהתחלה (20 ק"מ ראשונים) עדיין סלולה עם שני נתיבים. אחרי שעברנו נקודת ביקורת משטרתית התחלנו "רשמית" את דרך המוות. דרך המוות שנקראת כך על שום ריבוי התאונות הקשות בה, מובילה מלה פז לכיוון צפון מזרח, ל-קורויקו Coroico.לדרך המוות יש את כל המאפיינים הדרושים כדי לזכות בשם הזה. דבר ראשון הדרך היא בעלת נתיב אחד בלבד, לא סלול. הדרך יורדת בתלילות מהקורדילרה ריאל אל היונגאס Yungas- האזור הטרופי. צלע ההר נופלת בתלילות בשיפועים של 80 מעלות ויותר!. הדרך מפותלת והראות לא טובה. על כך זה מתווספים המפלים, הנחלים והגשם שיורד ולא משפר את המצב.כששני רכבים מגיעים אחד מול השני, הרכב היורד צריך לנסוע בצד התהום- כלומר הפוך, בצד שמאל. לא בכל מקום יש אפשרות לעבור אחד על פני השני וצריך לחכות לפעמים בצד (כשיש אפשרות כזו) כדי שהרכב העולה יוכל לחלוף.
עצרנו בנקודה בה נפלו לתהום שישה ישראלים ושני הולנדים. במקום יש מצבה לזכרם שהוקמה בעזרת אלי ודורית ממלון ה"לובו" בלה פז. היה עצוב לראות שכך מסתיים טיול. המשכנו בנסיעה ובכל מקום שבו נפלו אנשים לתהום, ויש הרבה כאלה, הנהג הצטלב ומלמל כמה מילות תפילה. עצרנו במפל סן חוזה מפל ענק בערך 80 מטרים גובהו שנופל ישר על הדרך. הדרך ממשיכה להתפתל בשיפוע חזק וכל פיתול טומן הפתעה אפשרית מאחוריו ונוף מהמם.לכל דבר יש סוף וגם לדרך המוות. אחרי שלוש שעות נסיעה בירידה הגענו אל כפרון קטן כ- 3,400 מטרים נמוך יותר מ"לה קומברה". מכאן הכביש ממשיך בצורה די "חדגונית" לאורך נחלים ונהרות במעלה הרים בתוך ג`ונגל חצי טרופי.
כמעט בכל כפר שעברנו היה מחסום עם משטרה בו הנהג היה צריך להציג תעודות ולשלם דמי מעבר. בכפר מסוים הייתה גם נקודת ביקורת עם כלב גישוש ושלט גדול שהזהיר שאסור להעביר מספר סוגי כימיקלים שמשמשים ליצור סמים. אזור היונגאס ידוע בכך שמייצרים בו סמים והנשיא הנוכחי נלחם בסמים, בקבלו סיוע מארה"ב. הנסיעה נמשכה כך עוד ועוד עד שב- 24:00 הגענו עייפים לרורנבקה. התאכסנו במלון jislene, אכסנייה ביתית קטנה, אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון. בבוקר קמנו, העמסנו את המוצ`ילות על ג`יפ והתחלנו בנסיעה לכיוון הפמפאס, שהם מישורי עשב וביצות מים עשירים בציפורים, זוחלים, וצמחים. הנסיעה עד לסנטה רוזה הייתה ארוכה -; כשלוש שעות, שם העמסנו את המוצ`ילות, במים, אוכל ועוד ציוד נחוץ על קאנו ממונע והפלגנו.
טיול בפאמפס
שטנו במעלה הנהר, שזרם באיטיות, תוך כדי צפייה בציפורים שאיכלסו את העצים שעל הגדה. כך התנהלנו לנו עד שזכריה המדריך כיוון את חרטום הקאנו לגדה ועצר. מהעץ שעל הגדה נשמעו צווחות וצרחות. בעץ גרה להקת קופים קטנים בצבע צהוב ירוק שהתרגלו לכך שתיירים באים לצפות בהם. עד כדי כך הם התרגלו שהם אוכלים בננות ממש מהידיים! אחרי שכל אחד זכה להאכיל את הקופים המשכנו הלאה. עצרנו ליד עוד "עץ קופים" וחזרנו על טקס האכלתם. הקופים כל כך להוטים לאוכל עד שהצלחתי ללטף אותם בלי התנגדות ממשית. משם המשכנו אל המחנה. שלושה כיסויי ניילון מעל שלד עץ: למטבח, לחדר האוכל ולמיטות. הכל בנוי מעץ מקומי השולחנות , הכיסאות והמיטות. עמודים בתור רגליים , קרשים בתור משטחים. אחרי שהתארגנו במחנה, קיבלו את פנינו בעלי המקום: היתושים- מאות אלפי יתושים שהתנפלו עלינו ומצצו בשמחה את דמנו. כל מה שניסינו נגדם לא עבד: דוחי יתושים, מכל מיני סוגים, שמן תינוקות, ויטמינים, בגדים ארוכים- שום דבר לא עזר...
אחרי ארוחת ערב עלינו על הקאנו ויצאנו לצוד תנינים. ציד תנינים הוא לא ממש חוקי (כך הסתבר לי אח"כ)- אבל אין דבר שיעצור תייר צא דם...הציד נעשה בעזרת מוט במבוק שבקצהו לולאת חבל מתהדקת. המדריך כיוון את הקאנו לאזור של מים רדודים ובעזרת פנס חיפש תנינים. את התנין מזהים בעזרת העיניים- הן מחזירות את האור של הפנס. שוטטנו 10 דקות וחוץ מלהיתקע על הגדה ולהיחלץ לא היו ארועים מרגשים. מצב הרוח ההרפתקני לא היה בשיאו לאור העייפות מהנסיעות ובעיקר עקב היתושים המטרידים שהפכו את השהיה מחוץ לכילה למשימה מזוכיסטית.
אחרי עוד קצת שיטוט מצאנו סוף סוף תנין, וזכריה העלה אותו לקאנו. התנין היה למעשה תנינון -; 50 ס"מ אורך מהאף לזנב ולא שקל יותר מקילו וחצי. אחרי שהעברנו אותו בינינו שחררנו את התנין המבוהל בחזרה לתוך המים. לאחר ניסיון נפל נוסף לתפוס תנין, הפעם בגודל מכובד, המדריך ראה שלא כולנו נהנו ממסע הציד והרגיש שמילא את חובתו.בבוקר יצאנו שוב והפעם האטרקציה הייתה שחייה עם דולפינים ורודים. בדרך זכינו לראות מגוון ציפורים וגם קוף גדול ואדום, בנוסף לקופים הקטנים הצהובים-ירוקים, שכבר הכרנו. כעבור שעה וחצי של שייט הגענו אל המקום שבו היו הדולפינים צריכים להיות. המתנו קצת ואז הדולפינים אכן הופיעו, שחו סביבנו והגיחו מידי פעם ברעש תוך כדי נשיפת אויר. כשנכנסנו למים הם שמרו על מרחק בטוח. ניסינו לרדוף אחריהם, תוך טפיחות עם הידיים על המים, שאמורות לעודד אותם להתקרב, אך לשווא ולבסוף חזרנו לקאנו ושטנו למחזה לאכול ארוחת צהרים.
אחרי ארוחת הצהרים חזרנו למעגן בסנטה רוזה ולרורנבקה. שוב התמקמנו באכסניית jislene והפעם היה לנו זמן ליהנות משלל בעלי החיים שמאכלסים את החצר: גורת כלבים בשם לובה (=זאבה), חתול, שני תוכים מדברים על העץ ותוכי קטן קצוץ כנפיים וזנב שהסתובב על השולחן וזכה מיד בשם "שוקי התוכי". יצא לנו גם לדבר עם ארלן, בעל הבית, שהתגלה כבעל חוש הומור טוב, למרות שלא הבנו את כל הבדיחות שלו. לאחר שהתקלחנו ועשינו ביקורת נזקים לגוף העקוץ והמגרד שלנו, הלכנו לישון בלי זמזומים של יתושים באוזן. בבוקר עלינו על קאנו שחיכה לנו ממש מאחורי האכסניה, ושטנו על נהר בני Beni בדרכנו לג`ונגלים של שמורת מדידי Medidi ונהר הטואיצ`י Tuichi.
לומדים את הטבע בשמורת מדידי
בניגוד למים השקטים של ביצות הפאמפס, נהר ה- Beni הוא נהר ענק עם זרימה חזקה ומערבולות. ושלא כמו הפאמפס, שם הצמחייה נמוכה עם מעט עצים, הג`ונגל שלגדת הנהר סבוך וצפוף ממש עד שפת המים- גם בצוקים הכי תלולים. עברנו נקודת ביקורת בכניסה לשמורה והמשכנו. בנקודת המפגש בה הטואיצ`י נשפך ל- Beni היו מערבולות חזקות והמדריך -; פרדי- ביקש לשבת בתוך הקאנו וללבוש חגורות הצלה. תוך כדי שיט ראינו קפיברה חוצה את הנהר ועולה לגדה. החיה המוזרה הזו עם גוף בצורת חבית ורגליים קצרות בגודל של כלב גדול הוא המכרסם הכי גדול בעולם. כשהגענו למחנה התרכזו עשרות פרפרים בנקודה שבה ירדנו. פרדי הסביר שהאדמה מכילה מינרלים שמושכים את החרקים.
לאחר התארגנות קצרה יצאנו לטיול בג`ונגל. פרדי הסביר קצת על הג`ונגל והחיות וביקש שנהיה בשקט כדי שלא נבריח את החיות. הוא גם הזהיר אותנו לא לגעת בצמחים מכיוון שישנם הרבה צמחים עם קוצים וחומרים צורבים, ועליהם נמצאים גם שלל חרקים ארסיים. הצמחייה כל כך סבוכה שכשעצרתי לצלם משהו והקבוצה המשיכה, יכולתי לשמוע את הקולות שלהם מ- 10-15 מטרים אבל לא יכולתי לראות אותם. פרדי המדריך צחק עליי וקרא לי "יוסי", ע"ש יוסי גינסבורג שלפני 20 שנה יצא לשייט על הטואיצ`י ברפסודה. הרפסודה התהפכה והוא הסתובב אבוד בג`ונגל שלושה שבועות. המשכנו לשוטט בג`ונגל כשמידי פעם פרדי עוצר ומראה לנו מנפלאות הג`ונגל -; עץ שבשורשים שלו מצויים מי שתייה ואפשר להשתמש בו כקשית טיהור, עץ שכשחותכים בו חתך יוצא לו שרף שנראה ממש כמו דם. שרך מכיל חומרים מרגיעים לעקיצות יתושים וגולת הכותרת: עץ עם קליפה בריח שום שמבריחה יתושים. מידי פעם פרדי גם הצביע על חיפושית יפה, עכביש עם רשת קורים, "נמלי אש" שנשיכה שלהם גורמת לצריבה חזקה ועוד.
פרדי זיהה קופים ע"פ השמיעה - לפי הקולות שהם עושים ורעש הקפיצות שלהם מעץ לעץ. התגנבנו בשקט ככל שיכולנו אליהם אבל הם ברחו שוב ושוב. השאגות הדהדו בעוצמה בכל היער. פרדי גם לימד אותנו לזהות צרחות של תוכים וקריאות של טוקנים. בסוף הצלחנו להתגנב מספיק קרוב אל הקופים כדי לראות אותם. התוצאות לפניכם. פרדי עצר ושאל אותנו "איפה המחנה" כדי להדגים לנו את קשיי ההתמצאות ביער, תשובות שהצביעו פחות או יותר על כל כיוון אפשרי הבהירו טוב את הנקודה. חזרנו למחנה ובדרך חיכתה לנו הפתעה נחמדה. שורש ארוך של עץ שהשתלשל והפך לנדנדה עשויה 100% של עץ חי ונושם. בלילה הג`ונגל סגר עלינו בחומה שחורה של עצים והנעים את שנתינו בשיר ערש של מיליוני חרקים.
בבוקר שוב יצאנו לסיבוב בג`ונגל, הפעם בכיוון אחר. התחלנו בקן טרמיטים ענק שהיה תלוי על עץ בגובה שניים וחצי מטרים. על גזע העץ יש חרוטים קוצניים בולטים שמונעים מאויבים טבעיים של הטרמיטים להגיע לקן. הטרמיטים בונים את הקן מענפים ומעלים שעל הרצפה, אותם הם לועסים ומדביקים בעזרת הרוק. הם גם בונים חיפוי לשביל בו הם הולכים על הגזע להגנה. הפתעות נוספות שזימן לנו היער היו: עץ ענק שמהקליפה שלו עושים "גבס" לעצמות שבורות. העץ מגיע ל- 50 מטרים וגילו 150 שנה, והוא יכול להגיע אפילו ל- 500 שנה. העץ הענק הזה מתחיל בתור מטפס קטן ללא גזע. עוד עץ, קרוב משפחה של הקודם, יותר גדול ויותר זקן שמהקליפה שלו מפיקים חומר נגד טפילי מעיים וחומר נגד עצירות. אגוזי קוקוס קטנים שמהפרי שלהם עושים שמן לשער ומתולעת לבנה ושמנה שאוכלת את הפרי מבפנים עושים חומר לבעיות נשימה וראות. צמח קטן שלעיסה שלו גורמת לטעם חמוץ בפה ומרדימה את הלשון , החניכיים והשפתיים ומשתמשים בו לכאבי שיניים. פתח של קן דבורים, מעין צינור חלול ש"תקוע" בניצב לגזע מהווה כניסה. הקן עצמו נמצא בתוך הגזע.
עץ שמהשרף שלו מפיקים חומר שהופך חלב לגבינה קשה...ועוד שלל חיות וחרקים אחרים, גדולים וקטנים. חזרנו למחנה דרך סבך היער ולא על השביל. פרדי ביקש לשמור מרחק בטיחות מאחריו , כדי שהוא לא יפגע בנו בטעות עם המאנצ`טה (סכין ג`ונגל). אכלנו ארוחת צהרים ושטנו בקאנו אל "ההר". "ההר" זהו צוק שמתנשא לגובה של 150-200 מטר מעל לעמק של נהר הטואיצ`י. הטיפוס אליו מאוד תלול ולכן נעזרנו בחבלים עשויים שורשי צמחים. למעלה חש מרפסת תצפית נפרדת על כל העמק והג`ונגל שלמטה. עמדנו וצפינו כשכמה חגבים בצבעי כחול אדום עפו ממש מולנו. לאכזבתנו לא הספקנו לצלם אותם וכך פספסתם תמונה של אחת החיות היפות בג`ונגל... ירדנו בחזרה למטה ולקינוח של השבוע שחינו בנהר. בנקודה שבה שחינו הזרימה חלשה, אבל בכל זאת אי אפשר היה להישאר באותו מקום ללא השקעת מאמץ ניכר.
חזרנו לרורנבקה ושם התמזל מזלנו להגיע ליום פתיחת תערוכה של שי גינות, צלמת ישראלית שהגיעה לעיר בסיוע השגרירות. כששאלתי את ארלן אפיה בית העירה, שם מוצגת התערוכה הוא לקח אותי לשם על הטוסטוס שלו. אחת התמונות היתה של ירושלים והראיתי לארלן אותה והסברתי לו שזו ירושלים- העיר של ישו. הראתי לו איפה בערך אני גר והוא התלהב. ביום שישי בצהרים חזרנו בטיסה ללה פז, בדיוק בזמן לשבת.
