טיולים בפוטוסי
עם החזרה מטרק הצ`ורו ללה פז קידמה את פני שביתת אוטובוסים. המצב החברתי הרגיש גם כך בבוליביה הוחרף לאחרונה בשל אי העמידה של הממשלה ביעדים הכלכליים שהובטחו. יש הרבה מירמור נגד ראש הממשלה Banzar suarez והרבה מקומיים מדברים על הצורך להחליפו באדם אמין יותר. כתוצאה מכך נערכו בשבועות האחרונים הרבה הפגנות בחוצות לה פז ורעש החזיזים הפך לרעש עירוני רגיל.
בחודש מאי ציפו למספר רב של שביתות אוטובוסים וחסימות כבישים אבל בשל המשא ומתן עם הפועלים השביתות נדחו לתחילת יוני. אף על פי כן, באותם ימים הסתובבה לה שמועה בקרב התיירים כי מומלץ לעזוב את בוליביה עד הראשון במאי, וכך בעקבות החשש משביתת האוטובוסים נטשתי את נועם ויעל בלה פאז והפלגתי לי בנסיעת לילה ארוכה אל פוטוסי.
לפוטוסי הגעתי בבוקר קפוא וצלול. העיר בת 100,000 תושבים שוכנת לצלו של Cerro Rico (ההר העשיר). כשהגיעו לכאן הספרדים במאה ה- 16 הם גילו מכרות כסף של האינקה בהר ודי מהר השתלטו על העניינים. הם הקימו לצד ההר את העיר פוטוסי שהייתה במאה ה- 16 העיר הכי גדולה בעולם (יותר מניו יורק ופריס!). במכרות הם העבידו בפרך את האינדיאנים שנאלצו לעבוד 6 שנים (מבלי לצאת מהמכרות!). אחרי התמותה ההמונית שחלה בקרב האינדיאנים (הערכה של 7 מליון לפי המדריך שלנו) היה ניסון להביא עבדים אפריקאים שלא הצליחו להסתגל לגובה (4,070 מטר ולא נתנו תפוקה מספקת. הכנסייה אז בלחץ מלך ספרד ביטלה את האיסור על צריכת הקוקה (שהוכרז כצמח "שטני") ואפשרה לאינדיאנים לצרוך קוקה תוך כדי העבודה במכרות. הקוקה שנלעס ומוחזק בצד הפה יחד עם אפר בננות (הקרוי ליפטה) מעביר את תחושת העייפות והרעב ומאפשר תפוקת עבודה גבוהה בהרבה.
אחרי הרכישה טיפסנו במונית במעלה ההר ממנו נשקף נוף מדברי מרשים של העיר והסביבה. נכנסנו בפתח פעור בהר (אחד מיני רבים) וכמובן שדבר ראשון הצלחתי לדפוק את גולגולתי העדינה בתקרה הנמוכה. שמתי את הקסדה על הראש ולאט לאט התחלנו להתקדם בתוך החשיכה. אחרי כדקה הליכה שמעתי צעקות קווידדו, קווידדו (זהירות) ורעש של גלגלים רצים. נצמדנו אני ודניאל לקיר ולפתע הגיחה מתוך החשיכה קרונית עמוסה באדמה שנדחפה על ידי שני כורים מכוסי אבק. הקרונית שוקלת כטון וזה נהיה מדהים לראות באיזה מהירות הם הצליחו לדחוף אותה (לא מסוג הדברים שהיית רוצה להתנגש בהם במחילה אפילה).אחרי מספר דקות של הליכה הגענו לבור אפל. דניאל כרך את החבל סביב ישבני הענוג ואני לא יודע למה הסכמתי אבל אחרי שניה מצאתי את עצמי מתנדנד באוויר. בדרך למטה. אחרי ירידה באפלה של כ- 25 מטרים הגעתי לקרקע מוצקה והשתחררתי מהחבל. לאור הנר היה ניתן לראות לפתע מחילות שונות כמו כוורת. אחרי שתי דקות ראיתי להבה מתקרבת מימין ודמות מאובקת עם לחי נפוחה מקוקה מאירה אלי ואומרת לי "בואנוס דיאס"- כאילו חלפנו זה לקראת זה ברחוב ולא בעומק 30 מ` בתוך איזה מכרה אפל- וחוץ מזה איך בכלל אפשר לדעת בוקר מערב בחושך הזה?!
אחרי מספר דקות של תהייה בחשכה הגיע דניאל והציל אותי מאבדון. המשכנו ללכת במורד אחת המחילות עד שפגשנו את דון פיליפה. דון פיליפה הוא כורה חביב שנטפלנו אליו והתחלתי להטריד אותו עם שאלותיי המציקות. הוא עובד במכרה מאז גיל 15 (הוא בן 36). יום עבודה מתחיל ב- 7:00 בבוקר ומסתיים ב- 23:00 והמשכורת החודשית שלו היא קצת פחות מ- 80 דולר. דון פליפה הראה לנו איך מוציאים עורק של מינרלים ואיך מפוצצים אותו בעזרת מקל דינמיט. כשדניאל העמיס עליו חופן עלי קוקה הוא בירך אותנו בקצ`ואה. נפרדנו בלחיצות ידיים חמות סוורטה, סוורטה (שיהיה במזל) והמשכנו הלאה במעבה האדמה.אחרי עוד הליכה של כ- 10 דקות במורד מחילה נמוכה ספוגת בוץ הגענו לחדר קטן מאבן שבתוכו שכן "tio" . טיו זה פסל של מעין שטן עם קרני שור שמסמל את האל השומר של המכרה. לכל אחד מאלפי המכרות על ההר יש אל כזה מולו. המקור הוא מתקופת הספרדים אז היה שומר ספרדי אחראי על המכרה וכך יש לפסל זקן שמסמל את הספרדים, קרניים שמסמלות את השטן ואיבר מין ענק שמסמל את פוריות המכרה. לאל נותנים מתנות וכך יש לו בפה סיגריה דלוקה ומידי יום שופכים אלכוהול לבעליו. אחרי שדניאל הקפיד לשפוך אלכוהול ולהדליק סיגריה חדשה בפיו של טיו המשכנו בדרכינו במורד המחילות. פגשנו עוד מספר כורים ביניהם שני ילדים בני 15 ש"עוזרים" לאבא במקום ללמוד בבית הספר.
אחרי שעתיים סיבוב יצאנו חזרה אל האור ואל האוויר החופשי. אני עדיין מתקשה להבין איך אנשים מסוגלים לעבוד בעבודה שכזו וזה עצוב לראות הן את התנאים בהם הם עובדים והן את התמורה הלא הולמת לעמלם. אחה"צ נסעתי עם עוד כמה חבר`ה מדרום אפריקה ואנגליה לאתר מעיינות חמים בשם Tavapaya הנמצא מצפון לפוטוסי. מדובר בבריכה בקוטר של כ- 20 מ` בנוף מדברי קסום. לצערי טמפרטורת המים מזכירה יותר בריכה של ילדים קטנים (עם שתן) מאשר מעיינות חמים אבל בסיוע בוץ מינרלי משובח המצב השתפר במהירות. שמרתי על מצב רוח מרומם גם כאשר גיליתי כי מכנסיי היבשות נפלו למים ונרטבו ועצביי החלו להתערער רק כאשר גיליתי שגם מחברת הציורים שלי נרטבה אף היא.
עוד באותו ערב, מבלי לישון בפוטוסי ואחרי פרידה שוברת לב מדניאל (כולל החלפת מתנות, אני קיבלתי אוסף מינרלים שונים) עליתי על אוטובוס לילה לאויוני. הנסיעה החלה בשינה נפלאה של כשעתיים כאשר בסיומה התעוררתי לקור נוראי. כשהתעוררתי היינו במדבר קפוא בגובה 4,000 מ` והטמפרטורות בלילה יורדות מתחת לאפס. אחרי כשעה של נקישות שיניים החלטתי לעשות מעשה, הוצאתי את הגעטקס שלי מהמוצ`ילה והתחלתי ללבוש אותו במקום בתרגיל הנדסי מתוחכם אשר במהלכו כמעט והוצאתי ת`עין לצ`ולה שישבה לצידי. לבסוף עטוף ומחומם כמו שצריך הצלחתי להירדם רק כדי להתעורר באויוני כעבור 10 דקות.
סלאר דה אויוני
עיר מדברית קטנה וחיננית ששוכנת בצמוד למדבר המלח הגדול- סלאר דה אויוני. הגעתי אליה בשעה 2:00 בלילה בקור מקפיא של מינוס 4 מעלות. הרחובות היו שוממים לחלוטין ואני התחלתי לעבור ממלון למלון ולדפוק על הדלת בתקווה נואשת שמישהו יכניס אותי.אחרי חמישה מלונות עם דלתות סגורות מצאתי את הדלת של מלון אירופה פתוחה (בטעות כפי שהתברר בהמשך) וכך נכנסתי ללובי חשוך לחלוטין. אחרי מספר דקות כשהתרגלתי לחשכה זיהיתי אדם ישן על הספה, אחרי מספר ניסיונות להעיר אותו הוא לבסוף זינק בבהלה וכמעט הוריד לי אגרוף בפנים. אחרי שהרגעתי אותו הצגתי את עצמי והוא חזר לעצמו והסכים לשכן אותי על הספה שליד עד בוא הבוקר.הבוקר למחרת עבר עלי בהפשרת איברים בשמש הקיצית שבכיכר העיר. אחרי ארוחת צהרים דשנה מצאתי לי סוכנות נסיעות דרכה הזמנתי טור של ארבעה ימים לסאלאר. אחרי התלבטות קשה החלטתי להצטרף לגל הבורחים מבוליביה ולסיים את הטור בעיר סאן פדרו דה אטקמה אשר בצ`ילה.למחרת בבוקר יצאנו לדרך. היינו שישה ישראלים, טבחית בשם אבה ונהג מקסים בשם נלסון. אחרי כחצי שעה נסיעה בלנדרובר שלנו הגענו לכפר קטן בשם קולצ`אני. זהו כפר בוץ שתושביו מתפרנסים מכריית מלח. מרחוק הבחנתי במעין אגם לבן ענק- הסלאר.
הסלאר הוא למעשה שאריות של אגם קדמון שהתייבש והשאיר אחריו משקע של מלח ומינרלים. בעונה הזו הוא מוצף בשכבה דקה של מים ולמעשה מהווה שלולית ענק. המראות הם מדהימים. מישור לבן עם עננים שמשתקפים במים והרי געש מושלגים בעד קצה האופק. בהתחלה היו שורות של ערמות מלח בולטות על רקע המשטח. הערמות ממתינות למשאיות שיבואו לאסוף אותם. המחיר: דולר ל- 50 ק"ג מלח גס. הסלאר הוא גן עדן לצילום וכמעט לכל מקום בו תזרוק את העדשה תקבל תמונה מדהימה. התחלתי בסדרת תמונות עירום האומנותיות ("חובה" לכל מבקר בסאלאר...) ודי מהר נזכרתי בתכונות השורפות של המלח כמזכרת מים המלח.
המשכנו בנסיעה איטית בתוך השלולית עד אשר הגענו לאוסף מבנים קטן באמצע הלבן. היה זה hotel de sal מלון הבנוי כולו ממלח (כולל מיטות, כסאות, שולחנות וכו`) מלבד הגג וחלונות הזכוכית. מקום נחמד, מלבד העובדה המעיקה שעל מנת לצלם שם דורשים שתקנה משהו בקיוסק. המשך הנסיעה היה מדהים, כמו ספינה שחוצה ים. הפלגנו עוד כשלוש שעות עד אשר הגענו לאי. האי המיושב על צמחי קקטוס ענקיים בגובה של 10 מטרים קרוי בשם isla pescado שפירושו אי הדג על שם צורת הדג שהוא יוצר מרחוק. על האי ישנם מספר בתי אבן שעל רצפתם העברנו לילה חמים ונעים. השקיעה באי הייתה מדהימה והזכירה מרכבות אש שיורדות לתוך האופק (קצת מליצי אבל מה לעשות?!)
למחרת השכמנו לזריחה שהייתה נחמדה אבל לא עוצרת נשימה. התארגנו לתזוזה ואחרי ארוחת בוקר זריזה על בסיס ריבת חלב יצאנו לדרך. רק שהפעם אחת המוצ`ילות ירדה מגב הג`יפ לתוך הרכב ואני תפסתי את מקומה על הגג. התעטפתי בכל שכבות הלבוש שהצלחתי למצוא, עטפתי ת`פרצוף במעיל והפלגתי לתוך חלום מוזר. בחלום אני יושב על תורן של ספינה המפליגה בתוך ים לבן אינסופי. מאחורינו היה שובל דק של קצף ובאופק נצנצו הרים עטופי שלג. אני חושב שמאז הבר-מצווה שלי לא חשתי חוויה רוחנית כה חזקה וכעבור 5 שעות כשירדתי מהגג עם ההגעה לקרקע מוצקה הרגשתי כאדם חדש (פחות אף קפוא אחד). אם יש חוויה אחת שאני לא אשכח בטיול זו אותה הפלגה לתוך חלום סוריאליסטי לבן על ים המלח הבוליביאני.בהמשך הדרך דרומה עצרנו לארוחת צהריים באויוני ו"התחרדנו" בשמש במשך חצי שעה. ההבדל בין יום ללילה במדבר היה מדהים ובזמן שבצוהרי היום יש חום של כ- 20 מעלות, בלילה יש קור מקפיא של 5 מעלות. קפצנו לביקור קטן בבית קברות לרכבות באויוני שבעבר שמשה צומת רכבות חשוב בדרך לחוף האוקיינוס השקט. המשכנו בנסיעה דרך נוף מדברי הדומה לנגב עד שהגענו עם חשכה לכפר קטן ונטול חשמל בשם villa alota שם העברנו את הלילה בבקתות חימר ה"דומות" לחדרים.
לגונות במדבר
למחרת יצאנו בנסיעה איטית לעבר לגונה קולורדה. הנוף המדברי השתלב יפה בהרי האנדים המושלגים. עברנו בדרך מספר לגונות מלאות בפלמנגו. מסביב הנוף צחיח לחלוטין מלבד מספר שיחים מדבריים פה ושם. עברנו בדרך ב- valle de la roca, עמק האבנים שהיה מלא בסלעי ענק שהרוח פיסלה בהם צורות שונות. עם קצת דמיון זיהיתי את מוישה אופניק מרחוב סומסום ואת נילס אולגרסון רוכב על אווז....אחה"צ הגענו ללגונה קולורדה שכשמה כן היא צבועה בצבע אדום וזה בזכות אצות אדומות שנמצאות במים ובזמן צאת השמש הן הופכות את הים לאדומים ואילו בערב ובבוקר המים הם בצבע כחול רגיל. התמקמנו במחנה כורים לשנת לילה. בוליביה גדושה במכרות למיניהם וכמות האוצרות שהטבע חנן אותה בהם היא אינסופית.
הבעיה היחידה של הבוליביאנים היא ההוצאה מהכוח אל הפועל והפיכת העושר הטבעי הזה לעושר ממוסד.במחנה פגשתי את סטיב ומדי, זוג אוסטרלים ממלבורן בני 35 שלקחו שנה חופש ונסעו עם אופנוע מסן פרנסיסקו דרומה. הם היו עתה בדרכם חזרה מדרום צ`ילה ולמרות היותם מאובקים ומלוכלכים נראו לי מאושרים מאוד. זה מעניין שלא פוגשים כמעט ישראלים שמטיילים מעל גיל 30 לעומת כמות האירופאים הגדולה שמטיילת בכל הגילאים. אין ספק שזה נותן תקווה לעתיד...אחרי שנת לילה קפואה השכמנו קום ב- 5:00 בדרך לגייזרים הקרויים Sol de manana , למעשה מדובר בלוע של הר געש כבוי אשר מקרקעיתו יוצאים סילוני קיטור ובריכות גופרית מבעבעות. המקום נמצא בגובה 5000 מטרים ובתוספת טמפרטורה של 10 מעלות זו הייתה חוויה מעניינת למדי.
משם המשכנו ללגונה בלנקה- הלגונה אשר מאחד מחופיה בוקע לו מעיין חם. השתכשכנו במים בטמפרטורה של 38 מעלות כאשר בחוץ קור אימים. היציאה מהמים הייתה כהתאבדות אבל זה היה שווה את זה.בהמשך עברנו בעמק סלעי הקרוי סלבדור דאלי. מדובר במשטח גדול וחלק שלאורכו נמצאים סלעים מעוצבים בצורות שונות וכל המראה כולו מזכיר ציור של דאלי (למרות שאני בספק אם הוא היה מודע לקיומו של המקום) . הנסיעה המשיכה בדרך לא דרך (זוג קוליסים באמצע מדבר שטוח) כאשר מידי פעם הבחנו בעדרים קטנים של vicunas, קרובם הרחוק והפראי של הלאמה והאלפקה. אלו הן חיות נדירות, אסורות לציד שמתקיימות בקושי באזורים הנידחים של הרי האנדים. נלסון הנהג שלנו היה מקצוען אמיתי ולכל שאלה הייתה לו תשובה בדוקה. מידי פעם היינו מטרידים אותו בשאלות כמו באיזה גובה אנחנו נוסיעים, או מה שם ההר הזה. הוא תמיד ידע את התשובה בפרטי פרטים ואף הוסיף עליה עוד מידע.אחרי יומיים נסיעה ואחרי שטחנו את כל הקסטות שהיו לנו הוא פתאום שאל אם אנחנו אוהבים את משינה. לא הבנו על מה הוא מדבר ולפתע הוא שולף מהתיק את קסטת הפרידה המקורית של משינה (שחבורת ישראלים השאירה לו) ושם בטייפ.
אז אם אתה קורא כתבה זו , שיחקת אותה נלסון!סיימנו את הטור המדהים הזה בלגונה ורדה, הלגונה הירוקה שצבעה נובע מהרכב המינרלים המצוי בה ובשל כך גם יש מצבורי קצף מוזרים על גדותיה, הובלנו אחר כבוד לביתן קטן באמצע השממה עם דגל בוליביה מנייר תקוע על גבו. זו הייתה נקודת הפרידה שלי מבוליביה. באופק כבר נצוץ לו כביש האספלט המסודר של צ`ילה. עצוב, אבל עוד אחזור אלייך בוליביה.
