מחשבות יפניות באפריקה
9.8.01 - לא חשבתי לשתף אתכם בחווית יוקו שלי אבל מה לעשות ואני לא יכול להתאפק (רץ לספר לחבר`ה?!). תמיד הייתה לי משיכה ליפן, לתרבותה ובעיקר לתושביה. למעשה, לפני שפגשתי את דניזי והתאהבתי בברזיל הייתי כבר רשום לקורס ללמוד יפנית בשגרירות יפן בארץ. במשך שלושת החודשים שלי ביפן צברתי אלפי שעות התבוננות בעם המעניין והמוזר הזה. מצד אחד הם מערביים ומודרניים לחלוטין, אולם מצד שני הם עדיין אסייתים בהתנהגותם והרגליהם. השילוב של המודרניות והאסייתיות יצרו קומבינציה שמבחינתי הייתה מאוד מצחיקה. הם עם מוזר, שונה ולא דומה לשום עם אחר שאני מכיר. בעיניי המערביות הם מתנהגים כאילו יש להם קצרים במוח.
כל ההקדמה הזאת למה? כל הזמן הזה שאני עם יוקו אני אומנם מטייל באפריקה אבל בו זמנית גם ביפן (זה גם הרבה יותר זול מלטייל בפועל ביפן). כל צחוק, הבעה ותנועה שלה הם בעיניי חידה. בהתחלה ממש לא הבנתי אותה. תגובותיה למתרחש סביבה ואליי היו ממש חידה. לא ידעתי אם היא צוחקת, צינית, כועסת, אומרת כן או לא וכו`. היום זה כבר קצת יותר קל. אני לא יכול לומר שפענחתי אותה לחלוטין אבל דברים בסיסיים אני כן מבין. יוקו פתחה לי חריץ הצצה לתוך התרבות היפנית שבתור gaijin (זר ביפנית) אין לי סיכוי לראות ולהבין לבד. אותה אני יכול לשאול הכול ובדרך כלל היא גם עונה תשובה שאני מבין. בשאר הזמן היא פשוט מצחקקת ואין לי מושג מה זה אומר. אוהב אותך יוקו. תודה לך על הכל! זכית במקום בלבי לנצח. תראו אותי. יושב באפריקה אבל כותב וחושב על יפן. מה יהיה איתי?
אפריקה - לקראת עזיבה
המאכל הכי נמכר פה ברחוב זה Meat pie. כששואלים את המוכר במה ממולא ה- Meat pie, שאלה מטומטמת לכאורה, התשובה תמיד היא... דג! אתה הבנת את זה ברוך? (אני לא)
6 בבוקר ויוקו ואני עושים ניסיון להיות רומנטיים ולקום לזריחה. אני רציתי לראות את השמש עולה ביומי האחרון באפריקה במי יודע כמה זמן. לא כל כך הלך לנו כי היה מעונן, אז חזרנו לישון. יום קשה מצפה לנו. שנינו יודעים שרגע הפרידה מתקרב ובא אבל מתנהגים כאילו הכל כרגיל. על המיניבוס שייקח אותה חזרה לאקרה ואותי יוריד בעוד כ- 20 ק"מ על הצומת עם הכביש שמוביל ללומה בירת טוגו, משם יוצאת הטיסה שלי חזרה ארצה היום בלילה. שנינו שותקים ורק מחזיקים ידיים חזק. הגענו לצומת, נשיקה אחרונה ואני מביט ביוקו מתרחקת לה לאיטה מחיי לתמיד... ( עדכון: אחרי כ 10 ימים בארץ טסתי לפריס כדי לפגוש אותה שם. שבוע בילינו ביחד בעיר באורות. הדבר היחיד שעוד נותר לי לומר הוא שהחיים יפים.)
אין לי זמן עכשיו להיות עצוב. בשביל זה יש טיסה ארוכה, כי אני ממהר לתפוס רכב לגבול שאמור להסגר בשעה 18:00. זו הנסיעה האחרונה שלי באפריקה, ואיזו נסיעה זו הייתה. יום שוק היום וברכב חוץ ממני עוד 17 מאמות עמוסות בסלסלאות עגבניות, שקי דגים, קני סוכר וכל הניתן להעלות על הדעת. והריח. כל ריחות השוק, כולם ביחד, איתי ברכב וזה לא כולל את ריח הזיעה של כולן. חוויה. לגבול הגעתי שתי דקות לפני השעה 18:00 ונאלצתי לעמוד בדום בטקס הורדת הדגל הגאייני.
שדה התעופה בלומה. על כל צעד מישהו מבקש ממך כסף. השומר בכניסה, עובד מכונת השיקוף, שוטרת הגבולות. כולם. ממני אף אחד לא קיבל. שאלתי היכן השירותים ואחד מעובדי השדה לקח אותי לשם, המתין עד שגמרתי לעשות את מה שעשיתי ואז ביקש ממני "מתנה". אמרתי לו בעברית צחה שילך לחפש מי ינענע אותו. אולי את המילים הוא לא הבין אבל הטון היה ברור לו לחלוטין. הדבר היחיד המעודד בכל הסיפור הוא שה"לבנים" לא מופלים לרעה וגם שחורים ממדינות אחרות עוברים את אותה ה- Via dela rosa
ושוב אני יושב בשדה התעופה של אדיס אבבה, ממתין לטיסה לת"א. המעגל שהחל לפני כחודש וחצי הושלם וניראה לי שזה זמן טוב לסיכום קצר. אז מה היה לנו? התלהבות המפגש המחודש עם mama Africa, ישבנים מזדקרים, אוכל נהדר שנאכל בידיים, שיחות מוזרות עם שלוש מוסלמיות, גוספל של ימי ראשון, ידידי Bright ומשפחתו החמה, כשני מיליון Pen pals פוטנציאליים להם נתתי את כתובתי, Jessica, ישו בכל פינה, מוסלמים "נורמליים", צחוק אפריקאי טבעי, אמיתי ומשכר, השוק המדהים ב- Gorom Gorom, התאהבות ב- Sherifa - ילדה בת 3, ידידי גבריאל מאוסטריה, הוכחה שאין עין הרע (לא קיבלתי מלריה), אניטה הזונה, תסרוקות אפריקאיות משוגעות, הרהורים ומחשבות, החולרות במדינות ה- Francofon (מדינות שהיו קולוניות צרפתיות), החזרה לגאנה וכמובן יוקו, הוי יוקו. רק שאלה אחת נותרה פתוחה: למה לעזאזל הם כל הזמן מסתכלים לי על הרגליים?
זהו, אוטוטו הטיסה לת"א יוצאת. Hasta la vista Africa. תם ולא נשלם. l`ll be back
"Never give up on a miracle"
Agent Molder, the X-files
