ולדיביה ואוסורנו
עליות וירידות:
כמו בכל טיול בו יש עליות וירידות בשטח, יש עליות וירידות ברמת העניין. לאחר העזיבה של פוקון התוססת לנחות בולדיביה (Valdivia) היה קצת שינוי לרעה. "Quirern Hospedaje?" (רוצים אכסניה?) שאלו המוני המקומיים שהתנפלו עלינו בתחנה המרכזית של העיר, תוך כדי שליפה של כל מיני פתקים בעברית שמטיילים ישראלים השאירו להם. הליכה בעקבות מתווך מקומי התבררה כלא מועילה במיוחד ורק הודות למדריך של lonely planet מצאנו מקום נחמד באזור התחנה המרכזית. אני חושב שמכל הדברים המעניינים בולדיביה Cerveza kuntzmann (בירת קונצמן) היא הדבר המעניין ביותר. מדובר במבשלת בירה קטנה ואיכותית בבעלות משפחה גרמנית שמשווקת את הבירה בעיקר באזור האגמים. בערב, מאוחר, יצאנו לפאב מקומי ועשינו טעימות. אני ממליץ במיוחד על הבירה שלהם שמשולבת עם דבש, טעם מעולה. צירפתי תמונה עם מדריך לכמה מהבירות שלהם.
מסתובבים בעיר:
בנוסף למשקאות אלכוהוליים, הולדיביאנים חזקים גם (ובעיקר) במאכלים- מסוג מאכלי ים. ובתור עיר שיושבת על מפגש של שני נהרות גדולים, תושבים רבים מתפרנסים מדיג, וכמובן (איך לא..) שברוך ורועי, כחלק מסדרת החינוך שהם עורכים לי בנושא, גררו אותי לשוק הדגים המקומי. מאות סוגי דגים ומאכלי ים מוזרים היו במקום ואני לא אלאה אתכם בתחושות שעברו לי בבטן באותם רגעים שראיתי איך המוכרים מנקים, הורגים, חותכים, מבתרים, מבשלים וכו` את הדגים, איכס !!! וזה עוד לפני צ`ילואה - אי הדייגים. צד יותר נחמד של העיר היה הקמפוס של ה-Universita Austral, שם הסתובבנו בגנים הבוטנים המקומיים ואפילו גילינו איך קוראים לאותו פרח יפה עליו דיברנו בכתבה הקודמת- Chilco. כפי שציינתי קודם, אין לי יותר מדי לספר על ואלדיביה, שמבחינתנו היתה מקום קצת משעמם ומיותר. עם זאת, לאחר כמה ימים קיבלנו אימייל מליאור ותמר שפגשנו בפוקון, שבו הם כתבו שהם גילו חופים נהדרים דרומית לעיר וזה גרם להם להישאר שם עוד יומיים, אולי זה יגרום גם לכם.
תקועים ב-Osorno:
Osorno היא עיר מעבר שאין בה שום דבר לעשות ואלוהים גרם לנו להבין את זה טוב טוב, על ידי זה שגרם לנו להישאר בה יום נוסף לפני שיצאנו לטרק Termas de Caulle ב-Parque Nacional Puyehue. זה היה היום הראשון עם מזג אויר ממש רע בטיול. בערב, כשהגענו מולדיביה, כבר היו קצת עננים בשמיים, אבל למחרת בבוקר כבר היתה ממש סופה. אז מה בעצם עושים ביום כזה שצפוי להיות, למראית עין, משעמם מאוד? דבר ראשון- ישנו המון. אם אתם חושבים שלטייל זה דבר קל, אז זה לא, ובמיוחד כמו שאנחנו עושים את זה, עם הרבה טרקים ופעילות גופנית. חוץ מזה הלכנו פעם ראשונה לחנות שעושה כביסה. למרות שאנחנו עושים כביסה, כשממהרים והדברים לא ממש מתייבשים כמו שצריך, אפילו אם הבגד נקי הוא קצת (ולעיתים הרבה) מסריח. היה קצת יקר אבל זה תענוג ללבוש סוף סוף בגדים באמת נקיים. הדבר השלישי היה קצת לפרוק מתחים.
הר הגעש פוייהואה (Puyehue)
בטיול כזה שאתה נמצא אחד עם השני 24 שעות מסביב לשעון במשך הרבה ימים, נוצרים לעתים גם מתחים בין אנשי הקבוצה. ובגלל זה וסתם כי היה די משעמם, מצאנו לעצמנו מועדון פול (pool) ועשינו כמה משחקים. אבל גם מזה די נמאס לנו אחרי זמן מה ובסופו של יום מצאנו את עצמנו ישנים עוד ועם קוצים בתחת ומלאי אנרגיה בלתי נדלה לצאת כבר החוצה מהערים חזרה לתוך האנדים המדהימים, טרק מספר 3 עמד להתחיל... :1070האמריקאי, דניס, ירד לפנינו מהאוטובוס באמצע שום מקום. אנחנו המשכנו עוד שני ק"מ לאחר הנקודה, שהיתה למעשה חוות Fondo de Caulle ששטחים רבים של פארק Puyehue שייכים לה. לאחר הרשמה קצרה אצל שומר הפארק הבנו את הטעות וחזרנו את אותם 2 ק"מ לכיוון Lago Puyehue היפהפה. מזג האוויר היה יחסית מעונן כשהפסגות הגבוהות משני צדי העמק הירוק טבלו בערפל והיו בלתי נראות. הסתכלנו על הרכס הצפוני הרבה, כי ידענו שבקרוב הרגליים שלנו הולכות להתאמץ מאוד על מורדותיו, שהיו למעשה הבסיס המיוער של Volcan Puyehue.
איך אפשר להכין את עצמך מנטלית ופיזית ליום שאתה יודע ש-100 אחוז ממנו (כ-4 שעות הליכה - האוטובוס מגיע לנקודת ההתחלה מאוחר) הוא בעלייה. ולא סתם עלייה, אלא עלייה של 1070 מטר שנגמרת אי שם בעננים? והתשובה היא שאין שום דרך, פשוט התחלנו לצעוד וקיווינו לטוב. ואכן במשך ארבע שעות (עם הפסקה אחת למנוחה) שמענו בעיקר את הנשימות הכבדות שלנו ואת הלב דופק בעוצמה ברקות. את היער מסביבנו ראינו חצי במטושטש ורק לעיתים עצרנו כדי לקבל רושם מהנוף עוצר הנשימה של העמק הירוק מתחתינו ושל הרכסים המעוננים מעלינו. רק השביל הבוצי עמד לפנינו. צעד, עוד צעד, מדי פעם - נשימה. ואז חצינו את קו העננים לתוך יער תלול וקצת יותר עבה. המראה היה מסתורי משהו, עם ערפילים שמשייטים להם בין העצים. עוד קצת טיפוס והגענו לקצה קו העצים ולקצה העלייה ליום א`, קצת אחרי זה התגלה ה-Refugio (מחסה).
הבקתה:
3 ישראלים, 3 צ`יליאנים, 2 סקוטים ואמריקאי אחד תקועים בבקתת עץ נטושה אי שם באנדים, על הר געש שהתפרץ לאחרונה ב-1960 ובאזור שממוצע המשקעים שלו הוא 4000 מ"מ בשנה, נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא ממש. זה בדיוק היה המצב בלילה ההוא בבקתה על ההר. כמובן שחוץ משלושתנו היו עוד שני ישראלים שהגיעו לשם כל אחד בנפרד (אם תשאלו את דעתי, חוסר אחריות לטרק לבד!) יונתן ויאיר. ישראלים בכל מקום..יונתן היה בחור לקראת סוף הטיול לאחר 6 חודשים ויאיר, יאיר היה סיפור מיוחד על בן אדם שממש, אבל ממש, רצה בכל מחיר לעשות את הטרק וכשאנחנו הגענו זה כבר היה יומו השלישי בבקתה והוא פשוט חיכה שמזג האוויר ישתפר. העברנו את הערב די בכיף כשמדי פעם מישהו יוצא החוצה עם הגרזן המקומי לכרות ענפים מתים כדי להחזיק את האש בתנור שמותקן במקום. יאיר המסכן, שלא רק שחיכה בבקתה שלושה ימים, קיבל הלם במהלך שיחה על הלימודים האקדמיים, כשגילה שההרשמה לאוקטובר היא מוקדמת, באזור ינואר-פברואר, ונכנס לדילמות רציניות באמצע השום מקום לגבי עתידו. גם ככבר החשיך, העננים לא נעלמו ואנחנו הלכנו לישון מלאי תקווה שעד הבוקר מצב העניינים ישתפר.
הבריחה מהסערה:
7:30, השעון המעורר מצלצל, מציצים מהחלון, במילה אחת- אכזבה. כל האחו בחוץ מכוסה בערפל, כבד יותר מאתמול, וגשם קל יורד בחוץ. קור אימים. ישר חזרנו לשק"ש לעוד שעה וחצי. ב-9:00 יונתן התארגן מהר ויצא לדרך במשקל קל לכיוון ה-Termas של הטרק עם כוונה מסוימת לחזור גם בחיים. אנחנו התארגנו לאט, ובערך ב-11:00 יצאנו לדרך עם יאיר שנכנע והסכים לפנות את הבקתה, והתחלנו לטפס במעלה הר הגעש. הנוף כאן היה שונה (ממה שראינו) - חשוף וולקני. אחרי שהתרחקנו בערך ק"מ מהבקתה ועלינו כ-200 מטרים, ראינו שהרוחות והגשם רק הולכים ומתחזקים. יאיר היה הראשון "שנשבר": "נראה לי שאני חוזר לבקתה, אפשר להמשיך אבל זה לא יהיה כיף, אז למה?". ניסינו לשכנע אותו שיהיה בסדר וגם הצלחנו, אבל זה החזיק לעוד בערך 500 מטר, ואז אנחנו בעצמנו, בהתחשב ברוח, הערפל והגשם שהתחזקו מרגע לרגע, החלטנו שאין טעם ואפילו קצת מסוכן להמשיך (דרך אגב, אל תקנו חליפות גשם שלא נושמות, ראינו טוב טוב את ההבדל בין מעילי הגורטקס למכנסיים הפשוטות שכל הזיעה הצטברה עליהם מבפנים והרטיבה לנו את המכנסים).
בדרך למטה פגשנו את הסקוטים והאמריקאי שהתחילו לעלות. ניסינו להסביר להם שאין טעם להמשיך אבל הם החליטו כנגד. כשהגענו לבקתה התחממנו במרק חם והחלטנו שלנו זה הספיק ויורדים למטה. לא נראה לנו שעומד להיות שינוי במזג האוויר בזמן הקרוב. יאיר התלבט והחליט להישאר עוד יום אחד וכך קיבל את הכינוי "יאיר של הבקתה", ומונה כעובד מהמניין ב-Fondo de Caulle. האמריקאי שהתפרץ בסערה לתוך הבקתה תוך כדי הארוחה אמר שהסקוטים החליטו להמשיך אבל הוא נכנע. התחלנו לרדת. לרדת 1070 מטר זה לא הרבה יותר קל מלעלות אותם, אם כי יותר מהר. שילמנו בכאבי ברכיים די חזקים בסוף. לקראת סוף הירידה פגשנו לפתע 3 ישראלים שפגשנו בפוקון בדרכם למעלה - 2 בחורים ובחורה. ניסינו לשכנע אותם שאין טעם לעלות, שהם הולכים לעלות 1070 מטר לשווא, אבל הם היו בשלהם (לאחר שגם האמריקאי הזהיר אותם) והמשיכו הלאה, שיהיה להם לבריאות, עקשנים! הגענו למטה בריאים ושלמים והסתכלנו על העננים הכבדים מעלינו. היינו די חסרי אמונה לגבי סיכויו של יאיר להמשיך וגם די בספק שיונתן וחבריו הסקוטים שהמשיכו, תוך חוסר אחריות מוחלט לדעתי, בחיים בכלל. ולהלן מסקנותי העיקריות מהטרק הזה: הטבע וההרים חזקים מאיתנו, אל תתגרו במזלכם...
פוארטו מונט וצ'ילואה
ממשיכים דרומה:
למחרת, כשעה וחצי נסיעה דרומה מאוסורנו, בפוארטו מונט (Puerto Montt), השמש זרחה והציפורים צייצו. אני לא יודע מה היה המצב צפונה אלינו אבל יש לי הרגשה שהמזל שיחק ליאיר של הבקתה. אחרי ששמנו את התיקים הגדולים בשמירת חפצים, יצאנו לתור את העיר, שהתבררה כעוד עיר צ`ילאנית טיפוסית ומשמימה. עם זאת, הגענו שוב לים. למעשה הגענו לקצה אזור האגמים ולתחילת האזור של מרכז פטגוניה. מכאן ודרומה צ`ילה נעשית צרה מאוד, בנויה מרכסי האנדים האדירים שנופלים כמעט ישירות לחוף מלא באיים ופיורדים. היה מאוד מרשים לעמוד בקצה ולראות מצד אחד את הרי האנדים המושלגים נעלמים דרומה ומהצד השני את האי הגדול של צ`ילואה (Chiloe) שחוסם את המפרץ ממערב. זה קצת עשה לי פרפרים בבטן לקראת ההמשך שנראה כאזור יפה מאוד.
אולי בכל זאת לא מה שחשבנו:
אני חושב שבפוארטו מונט קצת שברו לי את התדמית שבניתי בשלושת השבועות האחרונים על צ`ילה. עד כה קיבלתי את הרושם שהצ`יליאנים חיים חיים שלי נראו משמימים למדי. כל עיר או עיירה נראות פחות או יותר כמו השניה, עם אזור של El Centro (המרכז) ובו ה-Plaza de Armas (הכיכר המרכזית), וכל זאת פרי עיצוב הכיבוש הספרדי. הצ`יליאנים עצמם הם אנשים שקטים , חביבים ומסבירי פנים לרוב. הצ`יליאנים הם ברובם נוצרים אדוקים ושמרנים, שרבים מהם פיתחו איתי שיחה על האם האלוהים שלי טוב אלי. בגלל זה מאוד הופתעתי למצוא את עצמי עומד באמצע ה-Plaza de Armas של פוארטו מונט, מביט בתערוכה של המוני פוסטרים של צילום ערום אמנותי, סתם באמצע הרחוב. אולי טעיתי בהערכתם?
החצייה לצ`ילואה (Chiloe):
Tranquilo, היתה התחושה שלי בזמן שהאוטובוס שלקח אותנו ל- Ancud בצפון צ`ילואה הגיע, לקצה הכביש (שנגמר במים) ועלה על מעבורת ישנה. לאחר כמה שעות כשראינו שאין למה להישאר בפוארטו מונט, המשכנו ישר לכיוון האי הגדול בצ`ילה (180 ק"מ), כשהחרוט האדיר והמושלם של הר הגעש Osorno מתנשא מאחורינו. החצייה לצ`ילואה הינה אירוע כיפי. יוצאים מהאוטובוס שנמצא על המעבורת המתנודדת יחד עם עוד כמה אוטובוסים, משאיות ומכוניות. המוני סוגים של ציפורי מים עפות מסביבך ומדי פעם חוצה כלב ים, מוציא את הראש מתוך המים הצלולים.
Ancud הייתה שונה לדעתי מכל הערים שהיינו בהן עד כה בצ`ילה. כל כך רגועה ושקטה. ניצלנו את שעות האור הנותרות לטייל לאורך החוף המקומי בין מקומיים שבאו לאסוף סרטנים וצדפות ובין דייגים שחזרו עם השלל היומי מהים. אני שונא דגים מתים, אבל האווירה בצ`ילואה כמעט גרמה לי לרצות לקפוץ על איזו סירת דיג ולצאת לים. בערב, כשאכלנו, באופן יוצא דופן במסעדה יקרה (25 ¤ לבן אדם!!) אפילו טעמתי קצת סלמון מברוך, והפעם לא מקופסת שימורים אלא ישר מהתנור. עוד שלב בדרך להצלחה. כשחזרנו ל-Hospedaje Austral המצויין על יד התחנה המרכזית המקומית, קיבלנו הוראות מדויקות איך להגיע ל-P.N Chiloe- Sector Chepu (החלק הצפוני, והנידח יותר של פארק לאומי צ`ילואה) ולמחרת בבוקר יצאנו לנסות למלא אחר ההוראות...
חופים:
ב-6:15 יצאנו עייפים לרחוב הקפוא כדי לתפוס אוטובוס ל-Chepu. האוטובוס חצה בדהרה את ארץ הגבעות הירוקות במקום שבו מיקום השמיים לא ברור לאור העובדה שרוב העננים מילאו את העמקים מתחתינו. התחנה שלנו היתה על שפת Rio Chepu, בנקודה ממנה אמורות לצאת סירות שחוצות את הנהר לתוך הפארק שנמצא דרומית לו. השילוב של הנהר, היער והערפל השוו לנקודה מראה קסום. לצערנו, בעל הסירות היה פחות קסום, ואמר שהוא לא עובד באותו יום. עמדו בפנינו שתי אפשרויות: לחצות נהר באורך 100 מטר מגדה לגדה בשחיה עם ציוד, או להמשיך לאורך דרך העפר עד Chepu ומשם לחוף בתקווה שנמצא סירה. To make a long story short... לאחר 6-7 ק"מ של הליכה לאורך דרך העפר במורד הגבעות והרבה אחרי הבית האחרון של Chepu המפוזרת לאורך דרך העפר, מצאנו את עצמנו עומדים על שפת הים בנקודת המפגש עם הנהר. החוף היה משגע, הגבעות היו מאחורינו ושני ק"מ של דיונות הפרידו בינינו. עשרות סוגים של ציפורי מים עפו בשמיים וכמה ק"מ צפונה קבוצה של איים מצוקיים קישטה את האופק.
ברוך ורועי הסתובבו כמו זוג תיירים יפניים, בנסיון לתפוס תמונות של ציפורים מקרוב (ציפורי מים שלא השתוו ביופיין ללהקה ענקית של תוכים ירוקים-אדומים שפגשנו בדרך לשם - דבר שנראה לי מוזר, נדיר ולא קשור לאזור לחלוטין). בצד השני של הנהר שני דייגים עמדו על הסלעים, כאילו צוחקים על אי יכולתנו לחצות. לאחר הפסקת תה ועוגיות התחלנו ללכת צפונה. קשה לתאר את המקום אבל הוא היה נידח לחלוטין ויפהפה. לאחר שחצינו נהר נוסף בדרך צפונה (ניתן לעבור בנקודת החיבור עם הים), נעלמו העקבות האחרונות של האנשים ורק עקבות של ציפורים נראו בין עשרות החסילונים והסרטנים הקטנים שקיפצו לנו בין הרגליים. הגענו כמעט עד לנקודה בה הים פוגש צוקים ענקיים שנופלים מהגבעות המיוערות לתוך הים. מלבד מספר זבובי Tabanus (המשך יבוא) דבר לא הפריע את שלוותנו. Muy Tranquilo (רגוע מאוד)- אלו הן שתי המילים שתיארו את החוף, את צ`ילואה ואת הרגשתנו במקום בצורה מושלמת.
מותקפים:
כעבור שתי דקות, מרגע שסיימנו את ארוחת הצהריים ויצאנו מצל הצוקים, הותקפנו. הזמן עשה את שלו, החום עלה והזחלילים יצאו מחוריהם, עשרות, אם לא מאות, Tabanos תקפו אותנו, וכשמאה זבובים מוצצי דם בגודל של פרק אצבע שלך כל אחד תוקפים אותך, זה לא נעים. ניסינו להעיף אותם מעלינו בהתחלה, רצנו במורד דיונה ענקית במהירות אדירה בניסיון לאבד אותם, כשלנו בשיטת הוישר עם הכובע (הכי יעיל) אבל בסופו של דבר שום דבר לא עזר. כשהיינו במרחק של עשרות מטרים אחד מהשני נראינו כמו כדור שחור ורוטט עם רגליים. הרגשתי כל כך מלוכלך, כמו אדם שלהקה של יבחושים עוקבת אחריו לכל מקום. התקווה היחידה שנותרה לנו היתה להגיע לגבעות ולעלות גבוה יותר (או כך קיווינו לפחות). ניסינו לשמור על השפיות עם הזמזום הבלתי פוסק והעקיצות הבעיתיות, אבל כשהגענו לקו הגבעות וחזרנו לדרך העפר נמאס לנו סופית !!!
בילוי יום בקסטרו
משיבים מלחמה:
הייתי מוכן לשלם מאות דולרים תמורת חומר שהורג את היצורים הנוראים האלה, ובאותם רגעים בקצה הגבעה, השנאה ביעבעה בדם והנקמה בערה בעיניים. עצרנו, הורדנו את התיקים, והתחלנו בתהליך הכחדה שיטתי של הענן השחור. בחצי שעה חיסלנו להערכתי כ- 150 (וקשה להרוג אותם). בשלב מסוים, כשראינו שה-Tabanos צוברים עוד כוחות, החלטנו שניצחנו בקרב אבל הפסדנו במלחמה וכל מה שנותר באותו מקום היו חלקי גופות של Tabanos ועקבות של שלוש זוגות נעליים שפתחו בריצה לכיוון הגבעות. רק הצל של חורשת עצים בראש הגבעה הצליח להבריח אותם סופית. הצל. ברגע שיצאנו שוב לשמש הם חזרו. בחזרה, ליד הנקודה בה הוריד אותנו האוטובוס, פעלנו בשיטת האיטום - ראש בתוך מעיל הפליז, וכובע בשביל הסגירה העליונה. הם לא מצליחים לחדור עובי של פליז ובד קשה של דגמ"ח. כל מה שנותר לי להציע הוא: החוף מדהים. אל תגיעו בינואר-פברואר כשיש Tabanos ואם כן, בכל זאת, תהיו מוכנים להילחם וחזק! למרות הכל, היה שווה את זה.
מבחן אומץ 2:
לאחר אותו יום הרגשנו די גמורים. העלייה הענקית ב-Puyehue ויותר מ-20 ק"מ שהלכנו ב-Chepu הורגשו טוב טוב ברגליים, והחלטנו שעושים יום רגוע (רגוע = 5 ק"מ הליכה, במקום 20. וכך נפרדנו מאוחר ממירטה, בעלת הבית הנחמדה של Hospedaje Austral ונסענו דרומה ל-Castro. Castro, עיר הבירה של Chiloe, יושבת על ה-Rio Gamboa והינה עוד עיר צ`ילאנית טיפוסית וקצת תיירותית, עם כנסיות עתיקות, שוק אבנים ובעיקר מסעדות דגים, המון המון מסעדות דגים. ובסוף של היום שהוקדש לקצת סיור בעיר, קמצוץ של אינטרנט וטיפה לתכנון קדימה של המסע, מצאתי את עצמי יושב במסעדת דגים מאחורי שוק האבנים (המסעדות הכי זולות שם) ומולי צלחת עם כחצי קילו פילה סלמון. ברוך ורועי כמעט פצחו בקריאות eat! eat! eat!, אבל אני, גם ללא קריאות העידוד, יודע לעמוד בהבטחות, ואם הבטחתי לעצמי שבצ`ילואה אני אוכל דג, אז אני מקיים. על אף שהיו רגעים ששפריצים של טעם חזק כמעט גרמו לרועי שישב מולי להתמלא בקיא, בסך הכל היה בסדר, והנה אני כאן, עומד, חי ועם כמות דג בבטן שהיא בערך פי 1000000 ממה שעבר שם ב-15 השנה האחרונות.
הפרטים הקטנים שעושים את ההבדל:
במהלך אותו היום היו בינינו חילוקי דעות - אני הייתי בעד לעבור במעבורת ל-Chaiten על ה-Carraterra Austral, אבל רועי וברוך טענו שיהיה יותר זול לנסוע לשם באוטובוס, וגם בעלת האכסניה בה ישנו לילה לפני טענה שזה זול יותר. וכך תכננו את יום המחרת: נסיעה לביקור קצר לחלק הדרומי של Parque Nacional Chiloe ליד העיירה Cacau, לחזור בצהריים, לנסוע לפוארטו מונט ומשם לקחת את האוטובוס המיוחל ל-Chaiten, אם יתאפשר, בלילה. למחרת ביקרנו ב-Sector Chanquin של הפארק, שלטעמי היה די מיותר, בעיקר לאחר הביקור המדהים באזור הצפוני שהיה הרבה הרבה יותר יפה. כמה שבילים קצרים לחוף, ליער, לא יותר מזה, אלא אם כן אתם מתכננים טרק של כמה ימים בפארק ועל כך אין לי הערכות. חוץ מזה שנראה לי שעדיף כבר לנצל את הזמן לטרק בחלק הצפוני. הבעיות התחילו בפוארטו מונט, כמה שעות נסיעה מאוחר יותר, לקראת ערב. "a Chaiten? No hay bus" (ל-"Chaiten? אין אוטובוס"), הוא המשפט בו נתקלנו בכל חברות האוטובוסים. רציתי לדפוק את הראש בקיר. ברור קצר ויותר מעמיק בספרים גילה לנו את הפרט הקטן והחסר - הקרטרה אוסטרל, על אף שממשיכה דרומה, לא מחוברת לשאר צ`ילה, וחייבים להגיע לתחילתה במעבורת או דרך ארגנטינה. וכך מצאנו את עצמנו תקועים בפוארטו מונט ב-Hospedaje מגעילה מול Casa Gladys שוברים את הראש מה לעשות.
מסתבכים וכמעט נפרדים:
על הבוקר התפצלנו לכמה כיוונים בעיר, בחיפוש אחר מעבורת. מצטערים, אין עד תחילת פברואר (התאריך, יום שישי ה-25 בינואר) הכל תפוס. בוחנים אופציות אחרות: היעד Futaleufu, עיירה נידחת צמודה לאחד הנהרות הטובים בדרום אמריקה לראפטינג וקאייקים:
- דרך ארגנטינה: Puerto Montt - Bariloche -Esquel - Futalefu. חסרונות: מיעוט אוטובוסים לברילוצ`ה ועוד פחות אוטובוסים בין Esquel ל-Futalefu (פעמיים בשבוע).
- דרך צ`ילה: Puerto Montt - Hornopiren - Caleta Gonzalo - Chaiten - Futalefu. חסרונות: אוטובוס - מעבורות - אוטובוס שלא משתלבים ממש בלו"ז הכללי.
בסוף החלטנו שיש סיכוי טוב יותר לנסיעה דרך צ`ילה, וכבר הייתי בקופה, כשרועי שלף שהוא לא יודע ונראה לו שהוא יברר על ברילוצ`ה. הסיבה: לרועי יש איזה חיידק בראש, חלום, לעשות שם קורס טיפוס. לא ממש ניסינו לשכנע אותו להישאר איתנו, אבל לקח לו 5 דקות של חיפושים להבין שאין לו ממש תוכנית ושעדיף לו להמשיך איתנו. שיהיה... קיבלנו אותו בחזרה בחום.
עד עכשיו הכל היה פשוט ופתאום נתקלנו ב"בום" בחומה בלתי נראית שחתרה נגד רצוננו להגיע לקרטרה אוסטרל. השכרת רכב לא באה בחשבון מבחינתנו, בגלל הרצון לעשות באזור טרקים. רכב במקרה הזה מונע ממך כל גמישות ומעניק רק רצון לרוץ הלאה עקב המחירים היקרים. אני מעדיף לשרוף עוד כמה ימים בהמתנה לטמרפים ואוטובוסים, להיות תקוע במקום כל כך יפה... ממש "איום ונורא"... וכך עלינו על האוטובוס ל-Hornopiren ויצאנו אל הבלתי נודע של Carraterra Austral...
