אוטובוס הלילה של חברת Movil, דמה יותר לטיסה במטוס מאשר לנסיעת כביש (כולל הסברים על "יציאות החירום") ומסיבה זאת, כשהגענו ל-Trujillo מ-Huaraz, הרגשתי שיש לי מספיק כוח כדי לצאת לסיור באותו היום, ישנתי טוב יחסית בלילה. התקשרתי, לאחר שהתמקמנו באיזושהי אכסנייה במרכז העיר ללאורה, "מדריכת הישראלים" בטרוחיו וקבעתי איתה ב-09:30. ברוך לא רצה לבוא כי הוא לא ראה טעם "לבזבז" כסף על סיור ארכיאולוגי. ככה יצא שללא עוד ישראלים בעיר, יצאתי לסיור - אחד על אחד - עם לאורה, באתרים שמקיפים את טרוחיו, שקועים בחול וערפל.
לאורה היא בחורה מקסימה ומדריכה מעולה. 8.5 שעות הסתובבתי איתה באתרים, זה התחיל ב-Huaca de Luana המשיך ל- Huaca de Arco Iris ונגמר ב-Chanchan עם בונוס של סיור קצר בעיר עצמה בסוף. האתרים הם של תרבויות ה-Moche וה-Chimu, מה שנקרא פרה-אינקה. האתרים עצמם לא מרשימים במיוחד במראה, הם בעיקר מזכירים ערמות חול עצומות עם ציורים פה ושם, אבל...וזה אבל גדול, הסיפורים מאחורי האתרים הם מדהימים, ובזכות ההדרכה המעולה של לאורה אני בהחלט יכול להגיד שזה היה היום הארכיאולוגי הכי מעניין ושממנו למדתי הכי הרבה עד כה בדרום אמריקה.
זה פשוט מדהים איך האינקה שהאימפריה שלהם החזיקה פחות ממאה שנה תפסו כזה מקום של כבוד כאן. ואם השמות Chavin, Nazca, Paracas, Huancas, Chancas, Moche, Chimu, Wari, Chachapoyas, ועוד, לא אומרים לכם כלום אז כדאי שתתעמקו קצת יותר בספרי ההדרכה שלכם לפני שאתם מגיעים לראות את מאצ`ו פיצ`ו שהיא "בירת הארכיאולוגיה" של פרו והיא, למי שלא יודע, בין 40% ל-80% משוחזרת (תלוי אם אתם שואלים מדריכים באתר עצמו או מחוץ אליו).
וככה אחרי יום שלם הדיונות של טרוחיו ועם סיפורים על קורבנות אדם ופולחני מין מוזרים עדין טריים בראשי נפרדתי מלאורה הנהדרת ומצאתי את ברוך המשועמם שישן רוב היום וגם הספיק לקנות כרטיסי נסיעה ליעדנו הבא: Chachapoyas.
טוב. פתחתי את הכתבה בסיפור שהותנו בטרוחיו אבל הכתבה הזאת היא לא על טרוחיו אלא על משהו אחר לחלוטין, טיול החוף לחוף הקטן שלנו. מאז תחילת הטיול חלק זה היה "החידה" הגדולה ביותר. איך מגיעים מהחוף של פרו לחלק הצפוני של ברזיל. הרבה זמן שקלנו אם להיענות לאתגר של שייט במורד האמזונס מפרו ועד ברזיל. נאמר לנו שמדובר בסיוט מפי כמה אנשים שפגשנו. וככה בין טיסה יקרה מאד מפרו לברזיל לבין שייט בגרסה קצת יותר מהירה מאשר שלושת השבועות שזה לוקח בגרסה האיטית יותר, החלטנו בסוף על השייט.
על אף כמות הישראלים ביבשת, האחוז מתוכם שעשה שייט כזה (או חלק ממנו) הוא מאוד נמוך, ולכן איסוף המידע התבסס בעיקר על מידע ממקומיים. לאחר יום שלם ששרפנו בטרוחיו יצאנו בנסיעה ישירה לעיר Chachapoyas. היינו בטוחים שזהו זה, מכאן לא נפגוש יותר ישראלים, לכן הופתענו מאד לפגוש את נטע-לי וידידה הקנדי מסימו על האוטובוס. וכך, כשהשמש התחילה לשקוע מעבר לדיונות במערב, מצאנו את עצמינו משנים מגמה מצפון לכיוון מזרח.
לפני שאני ממשיך - תשובה לכל התוהים. למה לא נסעתי לאקוודור ? אז זה מהסיבה הפשוטה ש:
א. אין לי זמן.
ב. אני רוצה לבקר באקוודור כשיהיה לי מספיק כסף לבקר גם בגלפגוס. אני משער שאני אשלב את זה גם עם וונצואלה בטיול למרכז אמריקה מתישהו.
וחזרה לסיפורנו.. נטע-לי היתה בחורה נהריינית די נחמדה. ידידה הקנדי מסימו היה לטעמנו די מעיק. האוטובוס, לאחר עצירה קצרה ב-Chiclayo המשיך ל-Chachapoyas, לשם היינו אמורים להגיע בשמונה בבוקר. כיוון שזאת, נורא הופתענו למצוא את עצמנו בארבע וחצי לפנות בוקר בתחנת אוטובוס נדחת בקצה העולם, דהינו Chachapoyas. רק בזכות נהג מונית חביב מצאנו מלון זול וטוב בשעה הזאת והדבר הראשון שעשינו היה להתרסק לישון לכמה שעות אחרי נסיעה די לא נוחה.
לאחר כמה שעות התעוררנו למציאות אפורה- על אף שחזרנו לאנדים, היינו עתה על המדרונות המזרחיים ומזג האוויר היה לא טוב. את כל היום שרפנו וחוץ מאינטרנט גם עשינו סיבוב בסוכנויות כדי לראות כמה הן רוצות עבור נסיעה מודרכת למבצר Kuelap, האתר הארכיאולוגי העיקרי באזור. אבל במהלך חיפוש זה, גיליתי שלאזור יש המון להציע בתחום ארכיאולוגיה וטרקים. אני יכול להגדיר את אותו, כאזור הכי טוב שהיינו בו, שהישראלים עוד לא גילו בהמוניהם- וזה קצת מפתיע. ניתן לבלות כאן שבועיים בקלות. הבעיה היחידה- קצת יותר יקר. לקראת ערב סגרנו עם סוכנות על סיור ל-Kuelap וזה בערך מה שעשינו באותו יום- כלום.
עתיקות Chachapoyas
אזור העיר Chachapoyas היה האזור בו חיה תרבות שנושאת אותו שם. כמו כל תרבות הם השאירו מאחוריהם חורבות. ההבדל בין חורבות אלה לחורבות של האינקה, לדוגמא, הוא שהן בקושי נחקרו עד כה, ורובן ממוקמות עמוק ביער ענן, במקומות שאליהם קשה להגיע. מי שרוצה לבקר בעיר אבודה אמיתית, הגיע למקום הנכון. ל- Gran Patajina תצטרכו להקדיש 15 יום! ל-Gran Viyala, ארבע ימים, ל-Laguna de los Condors- שלושה ימים (עם ביקור באתר המומיות במקום) ול-Kuelap ושאר האתרים- יום אחד. זה גם הזמן שהיה לנו להקדיש וכך בדרך לא דרך התחלנו בשמונה בבוקר את הדרך היפהפייה ל-Kuelap.
אנחנו, נטע לי ומסימו ואיזה זוג סקנדינבים היטלטלנו במשך 3.5 שעות (לכל כיוון) במיני ואן, שבו נהג לנדין המדריך. נסיעה זאת נתנה לנו, בפעם הראשונה, הזדמנות להתרשם מהסביבה, שהיתה די שונה משאר אזורי האנדים בהם היינו עד כה. היא גם היתה די מוזרה, כל הנהרות וגדותיהם מכוסים בצמחייה טרופית למדי וכל מה שמעליהם הוא או מדבר מכוסה קקטוסים, או חלקות חקלאיות או יער ענן פה ושם וכל זה ביחד מעורבב. באותו מבט, זה מראה די מוזר. אני ערב לכך.
בדרך עצרנו למספר דקות מעל נהר Uctubamba לתצפית על האתר Makro של אותה תרבות שמאופיינת בבתי אבן עגולים בנויים על צוק. בצוק, לטענת לנגין, יש מנהרה באורך כמה מאות מטרים שמובילה מצידו האחד של ההר לכפר אחר בצידו השני. Kuelap, הינו אחד ממבני האבן הגדולים ביבשת, אורכו 600 מטר ורוחבו 200 מטר. הוא ממוקם על שלוחה צרה מעל נהר ה-Uctubamba ונראה כבר מאוד מרחוק, בדרך אליו. לא הרבה ידוע על האתר ולא נערכו בו יותר מדי חפירות במקום.
למעשה, נכון להיום, אסור לבצע חפירות בכל המחוז בגלל חוסר הגנה משודדי קברים, תוצאה של האימפוטנציה של הממשלה הפרואנית. רוב האתר מכוסה צמחייה הזויה שמשלבת עצים עם מעין צמח טפיל ואדום שגדל עליהם, הנוף מסביב מדהים. לצערנו, רוב האתר נמצא כיום תחת הליכי שחזור ושימור וככה לחלק גדול מהמקומות החשובים שלו לא היה ניתן להכנס. לדעתי זה מאד חבל, ושחזור הוא בעיני פשע.
הסתובבנו כשעתיים בין הבתים וחומות האבן העצומות (עד 12 מטר) שלו, ואני די בטוח, כפי שגם המקומיים בטוחים, שבעוד 10, אולי 20 שנה, במקום הזה יהיה "המאצ`ו פיצ`ו הבא" ובדיוק מסיבה זאת אני ממליץ לכם להגיע לשם כמה שיותר מהר - לפני שייגמר ויהיה 40% משוחזר.
ביום המחרת רצינו לבקר באתר Karajia אבל בירור קצר העלה שהיחס מחיר-רצון ביקור, הוא גרוע ולכן החלטנו לפסוח עליו.מאותה סיבה בדיוק, ומהסיבה שכבר היינו שבוע בג`ונגלים בבוליביה, החלטנו לפסוח על ביקור בשמורת Pacaya-Samiria, זאת לאחר שהתברר שהעסק ייתן ביס גדול בתקציב שלנו. יום שלם שרפנו בחוסר מעש, עד שבע בערב, זמן יציאת האוטובוס שלנו לעיירה קטנה בשם Pedro Ruiz משם יש קישורים ליליים בלבד ל-Tarapoto.
איך שעלינו על האוטובוס, מזג האוויר האפרורי של הימים האחרונים התחיל לפרוק את זעמו בצורת מבול נוראי. שעתיים אחר כך ב-Pedro Ruiz בגשם שוטף מצאנו את עצמנו יורדים מהאוטובוס ובריצה קליליה מגיעים רטובים לאחד ממשרדי האוטובוסים שעל כביש Chiclayo-Tarapoto. בגלל שכל האוטובוסים הטובים כבר עברו, מצאנו את עצמנו עולים כעבור שעה וחצי המתנה במשרד קטנטן, על אוטובוס סיוטי שטיפטף כל הלילה עד לטרפוטו.
הלילה היה מוזר - אורו של הירח כמעט מלא, הוקרן מבעד לשכבת העננים ויצר עולם שחור - לבן שבו ניתן היה לזהות הרים גבוהים מכוסי עננים נמוכים. לפחות זה מה שראיתי בזמן הרב שהייתי ער בלילה זה. למזלנו האוטובוס איחר בשעתיים והגיע לטרפוטו בשש בבוקר במקום בארבע. היינו בקצה קצה קצה האנדים וכל הצמחייה מסביב היתה כבר טרופית לחלוטין. מוטוטקסי נתן לנו סיור ממונע בעיר עם הסברים בדרך לנקודה ממנה יוצאת מוניות ואיתן נוסעים, לעיר הראשונה שלנו במורד האמזונס - Yurimaguas.
הספקנו לאכול ארוחת בוקר לפני שהגיעה המונית שלנו שכללה אותנו, את הנהג, משפחה פרואנית בת שלוש נפשות ואפרוח אחד של תרנגולת. מתוך 4 ומשהו שעות נסיעה שלקח לנו להגיע לעיירה אני יכול לציין את השעתיים הראשונות היפהפיות - הן עברו על השוליים של שולי האנדים- הרים מכוסי ג`ונגל, ערפילים משייטים בין העצים, נחלים זורמים ועמקים מלאי עננים רחוק רחוק למטה. ממש יפה. אחרי עוד שעתיים ומשהו של נסיעה הגענו לקבוצת בתי קש ואוסף נאה של מוניות ומוטוטקסי שהסתירו מאחוריהם כפר די גדול ונהר - הגענו ל-Yurimaguas, סוף שלב א` של מסע החוף לחוף.
התמקמנו באכסניה ולפני ארוחת הצהריים קפצנו למשרדי "מעבורות אדוארדו" (נודע לנו שהן הכי טובות), שבעיר לקבלת מידע מתי יש מעבורת לאיקיטוס. הם טענו שלמחרת ושניסע לנמל לדבר עם הקפיטן. וכך עשינו מיד אחרי שאכלנו. הנמל היה משטח חול עם כמה חנויות, הרבה משאיות סחורה והרבה הרבה אנשים שפרקו והעמיסו מספר ספינות משא. נאמר לנו לחפש את הקפטן של "אדוארדו 6", וכך עשינו. הוא עשה לנו סיור בספינה, מכר לנו כרטיסים וציין את הפרט הזעום והלא חשוב שהסירות לא יוצאת למחרת בבוקר אלא תוך 4 שעות - בשש בערב.
באותו רגע התחיל השעון לתקתק, היינו צריכים לקנות כמה דברים לפני שנוכל לנסוע והם: ערסל, כילה (לא קנינו בסוף בעצת המקומיים), צ`ופרים, מים, דוחה יתושים ועוד כמה דברים קטנים. במשך שעה וחצי הסתובבנו בעיר כדי ללקט את הדברים (הדבר שהכי קשה היה למצוא...מים מינרלים). עוד דבר קטן אך חשוב במצב זה היה להיכנס לאינטרנט ולשלוח מייל שאנחנו בחיים. בתיבת הדואר שלי חיכה מייל מאבא שלי שאמר בפשטות "רועי, התקבלת, מזל טוב!" .
לא ממש עיכלתי עד שנכנסתי לאתר של אוניברסיטת ת"א, התקבלתי לאוניברסיטה שרציתי, לחוג שרציתי - הנדסת חשמל ואלקטרוניקה עם מדעי המחשב! חודשיים שאני כבר מחכה לתשובה מהאוניברסיטה הזאת. לבן גוריון התקבלתי כבר לפני חודשיים וגם קיבלתי מלגה פוטנציאלית. אבל אני פשוט מעדיף את ת"א מסיבות השמורות לי (יש פשוט הרבה אנשים שלא מבינים למה להעדיף את ת"א על בן גוריון).
עכשיו אני יכול להגיד לכם מה אני הולך לעשות עוד חודשיים וחצי כשהטיול ייגמר - להיות סטודנט. וככה, עם מצב רוח טוב במיוחד ועם הרבה ציוד חדש התייצבתי עם ברוך ב-Puerto la Boca מוכן לצאת לשייט במורד האמזונס.
שייט במורד האמזונס.
זה שהייתי מאוד מוכן ומזומן לצאת לשייט לא עזר במיוחד. עלינו לספינה, תלינו את הערסלים והיינו מוכנים לשש בערב - שעת יציאת הסירה. לצערנו כחצי שעה לאחר שעה זאת כשעדיין פרקו והעמיסו דברים לספינה (כמו חזירים צורחים לאחר שהרימו אותם דרך הזנב והאוזניים) נאמר לנו שהקפטן החליט לשוט ללא נוסעים בלילה (הספינה גם ככה היתה אמורה להעביר לילה בכפר קטן סוטה ריטה, ולחכות לסירה אחרת שתביא נוסעים מיורימגואס למחרת). ולכן העבירו אותנו ל"אדוארדו 2". לא היה לנו כבר כוח לחזור למלון בעיר אז פשוט תלינו את הערסלים עם כמה מקומיים בסירה ההיא והלכנו לישון תחת ירח כמעט מלא.
זה היה הקור שהעיר אותי בפעם הראשונה באמצע הלילה וגרם לי להוציא שק"ש ורעש העובדים שהעיר אותי בפעם השנייה בשש בבוקר, או אולי זה היה בן אדם מבוגר שאמר לי שאנחנו שוב צריכים לעבור ספינה. הפעם זאת היתה ה-Morena שזכתה לשרת אותנו. ספינה קטנטנה עם קומה אחת. לאט לאט היא התמלאה וחצי שעה לפני הזמן הנקוב, ב-9:30, יצאה לדרך. ראינו את צריח הכנסייה של העיר סוף-סוף מתרחק עד שנעלם מעבר לעיקול הנהר, יצאנו לדרך ! על הספינה איתנו היו עוד שתי בחורות ספרדיות: מריה ופטרישיה, שבאו להתנדב באזור כמה שבועות, בכפרים אינדיאנים וחשפו אותי לאתרים במעבה הג`ונגל שרגל גרינגו בקושי דרכה בהם ולכפרים שבה הספרדית היא לא השפה המדוברת.
כשעה אחרי שיצאנו לדרך וכבר התרגלנו לנהר הגדול (רוחב של 200 מטר) ולג`ונגלים לצידו, תפס את הסירה מאתוס, בחור סלובקי שחשב שהסירה יוצאת בעשר. טעות שעלתה לו כ-40 סול תשלום לטקסי- נהר. זה לקח שעתיים של שייט עד שפגשנו את "אדוארדו 6" בשנית... וכמובן... היינו צריכים לעבור סירה עוד פעם. במשך 4 שעות לאחר מכן, העובדים היו עסוקים בהעברת סחורה (שוב...חזירים צורחים), ואנחנו בעיקר היינו עסוקים בלהתנדנד על הערסל ולהתאמן על האמנות שבה צריכים לשלוט כדי לעבור את הסיוט הזה... לא לעשות כלום !!! עזבו את זה שפיספסנו איכשהו ארוחת צהריים (השלמנו בקרקרים) אבל כשהגיעה ארוחת ערב, גילינו שאנחנו בבעיה קשה: יש מרק! רק מרק ! ולנו יש צלחות שטוחות.
מהר אילתרנו- ברוך השתמש בסיר הבישול של הטרקים שלנו ואני חתכתי לעצמי חצי בקבוק של מים. מאתוס היה במצב בעייתי- לא היה לו כלום! הלילה לאט ירד. השקיעה כראוי לג`ונגלים היתה מדהימה וקצת אחריה עלו בין עננים רבים בשמיים ירח מלא. מריה ופטריסיה ירדו בכפר בשם Cocamilla (יש המון כפרים קטנים לאורך הנהר הזה) ונפרדנו לדרכנו. הלילה היה די קר ובאופן מפתיע לא היו יתושים לאורך כל השייט, המשכנו להתנדנד, מכוסים בשק"שים.
בוקר. קול חזק של כף מכה על סיר. הטבח של הספינה מודיע שארוחת בוקר מוכנה. עם חצי בקבוק התייצבתי וקיבלתי מנה של דייסה ושלושה לחמים. בסיפון העליון, אחרי 24 שעות, כולם כבר חברים ואנחנו אוכלים ביחד. נוסעת - טבחית שביום לפני נתנה לנו לטעום מספר מאכלים מקומיים שהיא בישלה, פינקה אותנו בממתקים עשויים מבוטנים וקנה סוכר. הכל מסביב - ערפל. ועם השעות שחולפות הקור מתחלף בחום והערפל מתפזר.
מצאנו את עצמנו, כעבור שעתיים של שייט, בכפר האינדיאני Mapiuco. הספינה עצרה לזמן מה בכפר (הראשון עם חשמל שעברנו) כדי לפרוק סחורות ומאתוס ירד לקנות לעצמו כלי בשביל האוכל, בזמן זה אנחנו סעדנו את ליבנו על מנה מקומית של אורז ועוף מבושל בתוך עלה גדול של צמח בג`ונגל מקומי, השאר אכלו דגים מבושלים באותה צורה. ואז ברוך אמר שהוא יורד לקנות לנו כלים נורמלים ולקנות לעצמו דג ופירות. זרקתי הערה לחלל האוויר: "רק תשאל מתי הם יוצאים!".
ברוך ירד וראיתי אותו מתקדם לחנות המקומית ומתחיל לקנות כשלפתע המנועים של הספינה התניעו והספינה התחילה להתרחק מהחוף. מעין סיטואציית Think fast, ישר רצתי לקצה הקומה וצעקתי "ברוווווך!". בינתיים גם המוכר בחנות הבחין במצב ואמר לברוך "tu lancha, tu lancha" ("המעבורת שלך!"). ברוך הסתובב מופתע כדי לקלוט שהוא בעוד שניה עומד להתחיל "חוויה אותנטית"- דהיינו שהייה ממושכת בכפר אינדיאני. הוא זרק למוכר את הכסף ורץ לחוף. אני בנתיים רצתי למטה ואז למעלה לתא הקפטן. את המקומיים (וגם אותי למען האמת) זה די שיעשע. הצוות שלח סירת מנוע לאסוף את ברוך המסכן מהחוף ולהביא אותו לספינה. כשהוא חזר הוא נשבע שהוא שאל מישהו שאמר לו שהספינה יוצאת עוד שעה. שעה, דקה, מה זה משנה. את הדגים הוא לא הספיק לקנות, אבל לפחות עתה היו לנו כלים נורמלים לאכול איתם!
הספינה היא מקום הזוי לחלוטין. לקראת צהריים החום תפס אותנו ומצבנו עוד היה טוב לעומת האנשים שנדחסו כמו חזירים בקומה הראשונה. גם החזירים נדחסו כמו חזירים, עד שנמאס להם ושלושה מהם החליטו לקפוץ לנהר. זה התחיל בצעקות והסירה המהירה שיצאה להביא אותם חזרה ונגמר בשלושה חזירים רטובים וצורחים שהועברו על ידי הזנב והאוזניים לסירה. ואני לא ידעתי בכלל שחזירים יודעים לשחות...
זמן מה אחרי זה, החום עילף אותי לאיזה שלוש שעות שאחריהן התעוררתי סמוך מאו לאיזה כפר יחסית גדול. סירת מנוע הובילה ממנו קבוצת אנשים וגם את שני השפמנונים הכי גדולים שראיתי בחיי. היה מדובר בזוג דגי Dorado באורך מטר וחצי, אחד הדגים הטעימים, כך טוענים, של האמזונס.
ויהי ערב ויהי בוקר, הבוקר יום שבת, ה-23/7, היום ה 200 (!!!) שלנו בדרום אמריקה. סמוך לשמונה בבוקר, נתגלתה במלוא הדרה, Iquitos. סוף סוף הגענו!
באמצע שומקום, בלב הג`ונגלים, יש עיר ענקית. אני לא יודע מה אתכם, אבל לי זה היה די מוזר, להגיע משייט שקט לעיר סואנת מלאה באלפי מוטו-טקסי רועשים, היה מוזר מאוד. מהר מאד גילינו שיש לנו שלושה ימים לשרוף בעיר הזאת, רק אז יש סירה מהירה למשולש הגבולות של פרו-קולומביה-ברזיל. לי העיר היתה די משעממת ויקרה, רוב מי שבא לכאן, בא בשביל לצאת לסיור בג`ונגלים ובשביל זה היא מצויינת, אבל סתם בתור עיר אין בה יותר מדי עניין. יוצא דופן בכך הוא השוק העצום של העיר שהוא מהמעניינים שהסתובבתי בהם בדרום אמריקה ומיועד לבעלי קיבה חזקה בלבד. כל מה שרציתם, לא רציתם וגם מה שלא ידעתם שקיים יש בשוק הזה. מעמדות למכירת תרופות אינדיאניות ועד דוכנים עליהם פזור בשר צבים טרי למכירה.
יום וחצי מאז שהגענו היה חום אימים ואחרי פרק זמן זה המזג אויר השתנה בקיצוניות לסופה טרופית עצבנית. חלק גדול מהזמן הזה פשוט שכבתי על המיטה ובהיתי על התקרה של החדר חושב על כל מיני דברים. בעיקר על כמה הייתי כבר רוצה להמשיך במורד הנהר...
באחת מהפעמים שהייתי באינטרנט באותם שלושה ימים חברה שלי שברה אותי: כבר חודש אני יודע סופית את תאריך החזרה שלי לישראל, ה-30 בספטמבר, אבל לא סיפרתי לה. היא חיה בעולם אחר שבו הטיסה לא סגורה ולא ידוע מתי אני חוזר, אולי רק באמצע אוקטובר. וזה היה קשה לה. מה ששבר אותי סופית היה כשהיא אמרה לי שעכשיו כשהתקבלתי לאוניברסיטה, היא יכולה לישון חצי לילה וכשאני אסגור את הטיסה חזור היא תישן לילה שלם. התכנון המקורי היה לספר לה חודש לפני החזרה אבל אני לא יכול לראות אותה סובלת - אז הפתעתי אותה. מזל שיש דבר כזה מצלמת וידיאו למחשב, ככה שיכולתי לראות את המבט המאושר על הפנים שלה אחר כך.
ב-26/7, כמעט חודשיים אחרי שדרכה כף רגלנו מוכת המאורעות הבוליביאנים בכפר הגבול Yunguyo, הגיע הזמן לעזוב את המדינה המטורפת הזאת (ובכלל את המדינות האנדיות) לטובת אנשים אחרים, קו חוף ארוך, אוכל קצת יותר נורמלי או במילה אחת - ברזיל.
בחמש לפנות בוקר התייצבנו בנמל עם עוד תיירים ומקומיים כדי לתפוס את הסירה המהירה למשולש הגבולות. במשך 9 שעות, לאחר שעת איחור ביציאה, סירת המנוע חתכה את הים. הנהר כבר הגיע לרחוב של כק"מ ונראה יותר כמו אגם מנוקד איים. זה היה יותר כמו נסיעת אוטובוס ארוכה מאשר שייט שבסופה, בשעת שקיעה, מול נהר האמזונס הרחב והאדום, הגענו לעיירה Santa Rosa, שבצד הפרואני של הגבול. מולנו, בצידו השני של הנהר, סוף כל סוף, השתרעו Tabatinga- ברזיל ו-Leticia- קולומביה. לאחר החתמת דרכונים, כל שנותר לנו היה לתפוס את אחת ממוניות הקאנו ולהיכנס לברזיל...
השיבה לברזיל והשיט למנאוס
כבר לפני כמה חודשים היינו קצת בברזיל ולכן ידענו מראש לאיזה סוג של הלם תרבות לצפות פחות או יותר. ברגע שסירת הקאנו, שלקחה אותנו מסנטה רוזה שבפרו, נגעה בגדה השניה של נהר Tabatinga, כל עולמנו השתנה בן רגע, עשרות בעלי קטנועים התנפלו עלינו. המושג מוטו-טקסי מקבל משמעות קצת שונה בברזיל (לעומת התלת אופן הממונע של פרו). הרעיון של לעלות על קטנוע עם שתי מוצ`ילות ששוקלות 30 קילו לא קסם לנו ולכן הלכנו לכיוון שלט HOTEL בהמשך הרחוב שהתברר כבחירה סבירה בהחלט.
לאחר שהתמקמנו, יצאנו קצת לשוטט בעיירה. משרדי ההגירה היו כבר סגורים ולכן כל מה שנותר היה להחליף כסף. הלכנו עד הגבול הקולמביאני- יותר נכון, האין גבול. אותו רחוב, באמצע שני דגלים של שתי המדינות, צד אחד פורטוגזית וצד אחד ספרדית ו...זהו! עוד סימן שחזרנו לברזיל, היתה ארוחת הערב הטיפוסית שלי, סלט, ספגטי, אורז, בשר והרבה שעועית וכמובן שהכל בכמויות נדיבות. קיוויתי שאחרי שלושה חודשים במדינות האנדיות הקיבה שלי תדע להתמודד עם הדבר המוזר הזה שקוראים לו אוכל...
למחרת בבוקר היינו צריכים לסגור את כל הארגונים לקראת השייט ל- Manaus שהיה אמור לצאת בצהריים שכללו החתמת דרכונים ובשבת צ`ופרים ומים מינרלים. במשרדי ההגירה, לראשונה בכל הטיול, אחרי שראו באיזו מדינות היינו, ביקשו מאיתנו להציג פנקסי חיסונים. למזלנו היינו חכמים והבאנו אותם איתנו. הפקידה-שוטרת החתימה לנו את הדרכונים ועתה רשמית נכנסנו למדינה האחרונה של הטיול הנוכחי. היה לי קצת עצוב לדעת שמדובר על ההתחלה של הסוף (למרות שנשארו לנו עוד חודשיים פלוס לטיול). סך הכל לקח לנו כשעתיים מהרגע שבו התעוררנו ועד הרגע שהמונית הורידה אותנו בנמל של טבטינגה, השייט למנאוס עמד להתחיל.
תמונות משייט למנאוס:
תמונה א`- "אלוהים כמה ערסלים!", אמרתי לברוך בזמן שעוד מקומי תלה את הערסל שלו ממש מול זה של ברוך. "אני יודע... זה הולך להיות רע...", הוא ענה בחוסר שלווה, בזמן שהצל של הערסל מכסה את פניו - בא והולך עם הנדנודים.
תמונה ב`- יום ראשון של השייט, שתיים לפנות בוקר. חיפוש משטרתי. "אבל למה לקלל"? חשבתי לעצמי בזמן שהשוטר העיר אותי ואמר משהו לא ברור בפורטוגזית, למזלי הוא גם ידע אנגלית. כמו לכל האנשים בספינה, גם לי עשו חיפוש לילי במוצ`ילה. איזה כיף!
תמונה ג`- "רק שיפסיק לבכות! רק שיפסיק לבכות!" אני אומר לברוך שבנתיים מתאמן עם החבל של הערסל על קשרים. במיוחד על קשר תלייה. תמונה כללית למדי. להביא לכאן תינוקות? איזה שטות!
תמונה ד`- יום שני של ההפלגה, צהריים, עם פחית קולה קרה ביד מהקיוסק שבסיפון העליון, אני נהנה מהנוף שכולל מים, פס דק של ירוק ושמים. שום דבר לא השתנה בנוף הזה מאז יורימגואס.
הברזילאי המזדמן והממוצע שוב זורק את פחית הבירה הריקה שלו לנהר. אני אחסוך ממכם את מחשבותיי בנוגע למקומיים ויחסם לנהר והג`ונגלים בכלל. אני חושב שלשני התוכים והקוף שהיו קשורים במשך כל ההפלגה לעמוד היה מה להגיד בנושא גם.
תמונה ה`- הדיונים על כמה משעמם, כמה עוד נשאר לנו והאם הערסל יחזיק מעמד עד הסוף, נראים די בנאליים בבוקר השלישי של השייט. גם התקרה של הספינה, כתומה מחגורות הצלה, כבר לא מה שהייתה פעם. אפילו לדבר לתוכי כבר לא עוזר. הוא לפחות מבין אותנו יותר מאשר אוכלוסיית דוברי הפורטוגזית שעושים "פוינג - פוינג" עם צלילי האפיף המעצבנים של השפה. יאללה! שנגיע כבר!
תמונה ו`- ערב יום שבת, היום הרביעי של ההפלגה, לאחר שנודע לנו שהספינה תאחר בכמה שעות (אנחנו לא מופתעים) אני מתייעץ עם עצמי ומחליט סופית שאני אכן חי בתוך סיוט שט... אבל זה לא סיוט טוטאלי - אני מנצל את הזמן הפנוי להרבה דברים שונים שתכננתי מראש לראות וקשורים בעיקר למחשבה על נושאים שונים.
תמונה ז`- אח... אם רק הייתי מקבל שקל על כל יתוש שהעכבישים על המנורה מעל המיטה שלי תפסו במהלך השייט... הייתי כבר מזמן מממן טיסה!
כשירדתי מהסירה אחרי 96 שעות בדיוק על רציף הנמל של מנאוש הרגשתי צורך עז לנשק את האדמה כמו מעפיל שנחת על אדמת ארץ ישראל. אומנם לא עשיתי את זה בסוף כי היא היתה מטונפת אבל הייתי מאוד מאושר. צעדנו דרך רחובות העיר הריקים (יום ראשון) לאכסניה. עד שהגעתי אליה הספיקו להתאדות ממני הרבה מים - היה מאוד חם. מאוד מאוד מאוד חם. מספיק חם כדי שאת הלילה, שהעברנו בחדר עם מאוורר, בילינו ברובו ערים עם קפיצות קצרות למקלחת קרה. בבוקר נכנענו ועברנו מלון לחדר עם מזגן.
את יומנו הראשון במנאוס בילינו בעיקר בארגונים שכללו בין השאר השגת כרטיסי טיסה לבליי (Belem) ליום המחרת, את הערב בילינו באחד מהקניונים המערביים של העיר העצומה הזאת וראינו גם סרט בקולנוע. רק ביום המחרת הצלחנו להזיז את עצמנו בחום המעיק ולנסוע לצפות ב-Encontro das Aguas. נקודה זו, מספר קילומטרים ממרכז העיר, היא זו שבה נפגשים שני הנהרות: Negro ו-Solimoes. הראשון בעל הצבע השחור והשני בעל צבע הנס-קפה. שני הנהרות נפגשים אך לא מתערבבים. זה נחמד ומעניין. לקחנו סירה לכפר בשם Careiro בצד השני של הנהר. חצי מהשייט המים היו בצבע א` וחצי בצבע ב` והמעבר - חד מאוד.
את שארית היום בילינו בעיר עצמה - בשווקים, בית האופרה, אזור הדאון טאון ובניסוי דברים חדשים כמו חלב קוקוס ישר מהאגוז ואסאי (Acai) מעין ברד סגול עשוי מפרי בעל אותו שם, אני אישית לא כל כך התלהבתי אבל הרבה מחשיבים אותו כפרי הכי טעים של ברזיל. בערב, בין מאות אנשים שחזרו מהעבודה, לקחנו בשנית את האוטובוס לשדה התעופה. זה לא היה כזה פשוט לאתר את הקו, בהתחשב בכמויות האוטובוסים הבלתי רגילות שיש בעיר הזאת, אבל בסוף הצלחנו. בקושי הצלחנו לישון כמה שעות כשחיכינו בשדה עד הטיסה שיצאה ב-3:30.
מעל ים ירוק עם ורידים חומים ומול זריחה אדומה במיוחד המטוס התקדם לכיוון Belem וחוף האוקיינוס האטלנטי. סוף הנהר. אבל על כך, פעם הבאה...
