קרנבל בפלוריאנפוליס
כנראה שהרעיון לבלות את הקרנבל בפלוריאנפוליס אינו מקורי במיוחד. תחנת האוטובוס המרכזית, ביום הראשון של הקרנבל, עמוסה בתיירים ומקומיים שהגיעו לאותה מטרה. אנחנו זוכים לקבלת פנים לא ידידותית במיוחד של פקידת ה- information אדישה, שמשיבה ב"לא יודעת" לכל שאלותינו תוך כדי לעיסת מסטיק. טוב, נסתדר לבד. מצוידים בתוכניה של הקרנבל אנחנו פורצים היישר למרכז העיר ההומה פעילות של רגע-לפני-תחילת-החגיגות. תודות ל- lonely planet הנאמן אנחנו מוצאים מקום לינה בקלות יחסית. מתמקמים ובערב יוצאים לחגוג עם שאר תושבי ברזיל.
אנחנו הולכים אחרי כולם ומגיעים לאזור הכיכר המרכזית המלא חוגגים. צעירים ומשפחות עם ילדים. כולם כאן. בולטת נוכחותם של השחורים שבמשך היום בקושי ראינו אותם ברחובות. לא ברור מאיפה הם צצו אבל זה נראה הגיוני יותר אחרי שאנחנו למדים שמסורת הקרנבל התחילה מהיום האחד בשנה שבו היתה לעבדים רשות לצאת ולהשתולל כרצונם. יש תחפושות, או לפחות תלבושות בסגנון איזוטרי, כמו איש שהמוני הצמות שלו קשורות בפותחנים של פחיות. אבל מה שהולך הכי טוב הוא גברים בבגדי נשים. ויש גם מוסיקה, על במה מרכזית מזמרת להקה מקומית שדווקא נשמעת לנו מוצלחת, ויש את המוסיקה מהמשאיות של ה-blocos, וגם ניסיונות פחות קונבנציונליים. כך אנחנו מצטרפים לחבורה שהולכת בעקבות כמה מתופפים כשאנחנו מכושפים מהקצב המהפנט. וכמובן שיש גם ריקודים. כל אזור הבמה המרכזית הפך לדיסקוטק אחד ענק וכל צעירי העיר מראים את יכולת הנענוע שלהם. הבירה זורמת כמים, והחגיגות נמשכות לתוך הלילה. אנחנו רואים ילדות בנות 5 שרוקדות בהתלהבות באמצע הלילה ותוהים מאיפה כל האנרגיות. בסוף אנחנו מתעייפים ופורשים לישון, ומשאירים אותם להמשיך בשלהם.
בלילה רוקדים וביום הולכים לים. זה סדר היום הקרנבלי המומלץ. בהתאם לכך אנחנו קמים ועולים על אוטובוס לאחד החופים (הרבים). מסתבר שהנסיעה מהמרכז לחוף שחשבנו שהיא קצרה וקלילה היא למעשה נסיעה של שעה, עם עליות וירידות, באוטובוס עמוס עד אפס מקום, ונהג מטורף (ארבעה ימים עשינו את הנסיעה הזאת הלוך וחזור ותמיד נפלנו על נהגים שנהגו כמו טייסים מתוסכלים). במשך הזמן אנחנו נעשים מיומנים. לומדים איך לתפוס מקום ישיבה באוטובוס, ומוצאים את החוף החביב עלינו (דווקא לא על חוף הים, אלא על חוף הלגונה, שם המים שקטים ואפשר לשחות ואפילו יש דשא על החוף).
מעבירים את הימים ברביצה בנעימים. ביום ראשון אנחנו מציצים בתוכנייה ומגלים שלא רק לריו, אלא גם לנו (לפלוריאנפוליס כלומר) יש מצעד של בתי ספר לסמבה. כמובן שמיד עולה על הפרק שאלת הכרטיסים. לאחר אי אילו התרוצצויות מסתבר שמכירת הכרטיסים לא רק שהחלה, אלא אף הסתיימה, מאחר שספסרים זריזים קנו את כולם מיד כשהמכירה התלה. שולחים אותנו לרחוב, אז לרחוב אנחנו יוצאים. כמובן שהספסרים לא מאחרים להופיע כשמחפשים אותם, ומעיזים בחוצפתם לדרוש עבור הכרטיס פי 5 ממחירו בקופה.
מדובר כאן במלחמת עצבים, ובערב, כשהספסרים נואשים להיפטר מהכרטיסים שבידם, אנחנו מצליחים להשיג כרטיס בפחות מכפול ממחירו בקופה...
אחרי שהסאגה הזאת נגמרת, מגיע סוף-סוף הזמן למצעד עצמו. עוד לפני שנכנסים לאצטדיון (או מעין אצטדיון מוארך שמתאים במיוחד למצעדים כגון אלו) כבר אפשר לקבל רמזים ראשונים למה שעומד לקרות: התפאורות הניידות הענקיות כבר עומדות בהיכון מאז שעות הצהריים (להנאת התיירים העוברים באזור) ועכשיו אנחנו רואים איך מעמיסים עליהן במנופים נשים חינניות וערומות למחצה (שחלקן משקיפות מגובה המבנה המאולתר בחשש מה). המשתתפים ה"רגליים" גם מתחילים כבר להתכונן, ואנחנו רואים אותם מסודרים חבורות חבורות של בעלי תלבושות-צעקניות זהות. כך עומדת לה חבורה גדולה של אינדיאנים עטורי נוצות, מאחוריהם חבורת מלאכים לבנים ועוד חבורות בתלבושות שונות ומשונות שאת רובן איננו יודעים אפילו להגדיר במילים, אבל אין ספק שמסתתרת מאחוריהם הרבה משמעות... אנחנו מנצלים את הבלגן ששורר בינתיים כדי להתערבב בשורות, לצלם ולהצטלם. היתרונות בקרנבל קטן ואינטימי...
לבסוף נכנסים ליציע שלנו. כאן כבר מחכים כמה מאות אנשים, והשמחה והבלגן בשיאם. הציפייה מתארכת והקהל משעשע את עצמו בדרכים מגוונות - תיפוף ספונטני מהשורות האחוריות זוכה לקריאות עידוד נלהבות. מקדימה יושבת חבורה שעוסקת בניפוח בלוני-קונדומים ואז זורקת אותם לקהל שמעיף אותם באוויר. לבסוף מתחילים, כלומר יש כמה נאומים, כמה זיקוקים ואז באמת מתחילים. הרמקולים מתחילים להרעים בשיר ולמרבה הפלא כל הקהל שולף דף עם המילים ומתחיל לשיר גם. רגע! זה לא פייר! לא אמרו לנו שיש שעורי-בית!
ואז מגיע גם המצעד. הוא מורכב מהמבנים המתנייעים שראינו, שמפוסלים בהם נושאים שונים ומגוונים, אבל כולם בצבעים עזים. על המבנים עומדות הבחורות החינניות שהוזכרו, ומנפנפות בחינניות לקהל כשהן זזות, פחות או יותר, לקצב המוזיקה. בין המבנים צועדות החבורות המחופשות שהוזכרו גם הן. הם שרים יחד עם הקהל ומתנועעים במסורבלות משהו בתוך התלבושות המסובכות. ומדי פעם יש גם רקדנים של ממש. כלומר בעיקר רקדניות, שמזיזות את איבריהן הלא-מוצנעים-כלל במהירות מדהימה ובלי ספק לוקחות את ההצגה. הקהל מתלהב, שרים ורוקדים יחד עם הצועדים, וזורקים אליהם פיסות נייר צבעוני. כך זה נמשך כשעה, עוד ועוד תחפושות ורקדנים, ואנחנו מצלמים ומצלמים ואז נגמר.
זהו? היה קצר משציפינו. ובכלל שונה משציפינו - בגלל שמדובר במצעד של בתי ספר לסמבה, חשבנו שזה מצעד של רקדנים, אבל רק מעטים רקדו ממש, הרוב פשוט צעדו בסך. וגם המוסיקה הפתיעה, כלומר הפתיעה בדלותה. כלומר למעשה אותו השיר שכולם יודעים התנגן שוב ושוב במשך כל המצעד... בכלל, העושר הססגוני של התלבושות והתפאורות הוא מדהים למדי, אנחנו מסכמים לעצמנו, ובערך באותה נקודה אנחנו שמים לב שבעצם אף אחד לא קם ללכת. להיפך, כולם שולפים סנדוויצ`ים, יושבים, כלומר הפסקה... רק כאן אנחנו תופסים שכל זה היה רק בית הספר הראשון מבין המתחרים. ואכן מצפה עוד לילה ארוך. כל בית ספר מקבל את השעה שלו לצעוד בסך לצלילי אותו השיר שמתנגן כל הזמן ברקע (עד סוף הלילה. השיר הזה כבר הופך להיות לא חביב עלינו במיוחד...). במשך הזמן אפילו התלבושות המושקעות כבר נעשות לנו מונוטוניות משהו, ורק הרקדנים האמיתיים מצליחים לעורר התלהבות כל פעם מחדש (בנוסף לכמה הפתעות קטנות, כמו ריקוד מהיר בסגנון רוסי, ו"מבנה" אחד שעליו רוכבים גברים-נשים פרובוקטיביים בצורה מפתיעה). לבסוף, בשלב כלשהו לפנות בוקר, העייפות גוברת עלינו, ואנחנו משאירים את הקהל שעדיין נלהב, להמשיך לצפות בעוד כמה בתי-ספר...
ולסיכום, בלי ספק חוויה חביבה, ובכל זאת אנחנו מקווים שמצעד המנצחות בריו (שאנחנו אמורים לצפות גם בו) יהיה מקצועני קצת יותר.
שיא החגיגה בריו
הלילה שאחרי הוא בשבילנו ליל הקרנבל האחרון (למעשה יש עוד לילה, אבל אנחנו נבלה אותו באוטובוס לריו). הפעם אנחנו יוצאים לרחובות מאוחר יותר, על מנת לגלות שבשעות הקטנות ההילולה רק הולכת ומתגברת. נראה שיש יותר אנשים, מוסיקה יותר חזקה, יותר ריקודים, יותר שיכורים שנופלים ברחוב ויותר דוכנים קטנים למכירת שיפודי-בשר-על-האש בכל פינה (קונים שיפוד בודד ואוכלים אותו כחטיף). אנחנו בתחושה של "הזדמנות אחרונה" ומנסים לראות הכל, לשמוע הכל, לטעום הכל. נכנסים לאווירה בעזרת קוקטייל וודקה בשם קפירינה הנלגם מתוך כוס עשויה אננס שרוקן מתוכנו, והולכים לרקוד. ולמחרת נפרדים מפלוריאנפוליס, נפרדים מהקרנבל. זהו, צריך לחזור לשגרת החיים. או לשגרת הטיול, במקרה שלנו. אך לא לזמן רב. שבוע אחרון בריו, ומשם הביתה, אחרי עשרה חודשים.
ריו. עיר ענקית. למרבה המזל היא מצוידת ברכבת תחתית יעילה. המרכז נראה כמו שוק ענק אחד ואנחנו חורשים אותו לצרכי קניות אחרונות (מתנות! מתנות!). גם שווקי "עבודות יד" לא חסרים וכמובן שאנחנו לא פוסחים גם עליהם. בין היתר, הקניות שלנו כוללות גם קנית כרטיסים למצעד המנצחות (מה שדווקא מתברר כפשוט וזול משחשבנו). אנחנו אפילו מקבלים הפתעה קטנה בצורת ביקור במפעל תכשיטים. זה מתחיל כשאנחנו נכנסים לתומנו לסניף של חברת התכשיטים שטרן כדי להצר טבעת אחת. ואז מתברר שבעצם הסניף המרכזי שלהם בעולם והיחיד שבו התכשיטים מיוצרים, נמצא בברזיל. ברזיל, זהב, אבנים יקרות. בדיעבד זה נשמע מתאים. ומסתבר שהם שמחים להזמין אנשים לסיור מודרך בבית הייצור שלהם, מתוך תקווה שיתפתו לקנות משהו, מן הסתם. התקווה הזאת, מן הסתם, מתבדה לגבינו (למרות שהם מציגים לנו ארון של תכשיטים בפחות מ-500 דולר, אם אנחנו רוצים להביא מתנה למישהו...), אבל בכל זאת אנחנו זוכים לסיור מעניין ולומדים קצת על השיטות לעיבוד יהלומים ועל האופנות החדשות (והמוזרות משהו) בעיצוב.
כך אנחנו זוכים להזדמנות לסייר קצת ברובע Ipanema, אחד הרובעים היותר יוקרתיים של העיר, שמשום מה נעדרים ממנו הקבצנים וחסרי הבית שרואים ברחובות במקומות אחרים. אבל בעיקר אנחנו חורשים את העיר במרדף אחרי ערסלים. בטיול הזה למדנו להעריך את הערסל- כמה הוא נוח לרביצה, ואף לשינה במקרה הצורך, וראינו אנשים שחיים על ערסלים, בעיקר באזור האמזנוס והחופים של קולומביה. אנחנו עצמנו בילינו בערסל את לילות הג`ונגל שלנו ליד מנאוס ואת לילות הטרק בעיר האבודה בקולומביה. בקיצור, כבר מזמן החלטנו שאי אפשר לסיים את הטיול בלי להצטייד בערסל או שניים. ככה, שיהיה בבית. אבל מסתבר שריו אינה מנאוס והערסלים כאן אינם צומחים על העצים.
אנחנו רואים ערסלים, אבל רק אצל רוכלי תיירים ברחוב, שנותנים מבט אחד בפנינו ומיד מציעים מחיר משולש ומרובע. כך אנחנו מוצאים את עצמנו במרדף בלשי אחרי חנות ערסלים. החיפוש נדון לכישלון, אך בכל זאת הוא מעניין ומביא אותנו לחלקים הפחות תיירותיים של העיר ולמפגש עם כמה טיפוסים מעניינים. זה מתחיל באישה שעוברת ורואה אותנו מתמקחים בעוז עם רוכלת וזורקת לנו שם של שכונה, ממשיך באותה שכונה אצל מוכר פחיות שמזעיק מאיפשהו מורה לאנגלית כדי שיוכל לעזור לנו "בשפה שלכם", ועוד היתקלויות, כגון זה. אולי זו הדרך הנכונה לראות עיר. למצוא מטרה מוזרה, ולבלוש אחריה... (הסיפור מסתיים בכך שאנחנו מוצאים רוכל אחד שנכנע לעקשנותנו ויורד למחיר סביר).
כך עוברים להם כמה ימים, עד שהערב הגדול מגיע, מצעד המנצחות! כבר במטרו בדרך ל-Sambodromo מורגשת השמחה והמהומה. איתנו לקרון עולה חבורה של ברווזים נוצצים והם עורכים תחרות שירה עם חבורת טבחים וטבחיות שבקרון ליד. המצעד עצמו, האמת, דומה למדי למה שראינו בפלוריאנפוליס, אלא שהכל יותר גדול, יותר מפואר, יותר מושקע. האצטדיון ענק, ומעולם לא ראינו כל כך הרבה אנשים שמרוכזים במקום אחד.
התפאורות והתחפושות מאד מרשימות, חלק מצחיקות, חלק מצוידות בשכלולים, שונים, כמו דרקון שיורה אש, וחלק סתם מדהימות בעיצובן. ועדיין, רקדנים אמיתיים הם נדירים, והרוב הגדול הוא פשוט, מצעד. לפחות השיר מתחלף בין בית ספר אחד לשני (כלומר פעם בשעה...). תחילה אנחנו מופתעים מכמות הישראלים שיושבים סביבנו עד שמתברר שבמקרה הגענו לאזור שיש בו עניין מיוחד לישראלים - אנחנו בבלוק הישיבה האחרון, היכן שהצועדים מסיימים וזורקים חלקים מהתחפושות שלהם. והישראלים מוכנים כדי לתפוס. בהדרגה נאגר השלל בין המושבים. ראש-של-קרנף נח ליד כובע-בצורת-שמש. גם אנחנו זוכים בכובע-שקוף-עם-קרניים-מוזרות, אבל נפרדים ממנו בצער רב כשאנחנו מבינים שאין לנו סיכוי לדחוף גם אותו לתיקים הגדושים לעייפה.
לפחות האיומים על גשם וסערת ברקים, מסתיימים בכמה טיפות בודדות, שגם הו מספיקות כדי שמתחת לאדמה יצוצו לפתע המוני מוכרי שכמיות כמו מוכרי שכמיות לפני הגשם. קהל ענק כמו שמרוכז כאן מושך המוני רוכלים זעירים שמנסים לחזות כל צורך אפשרי שיתעורר. גם הפעם אנחנו פורשים איפשהו לפנות בוקר וחוזרים הביתה ברכבת בחברת כמה לוחמים רומאים עייפים.
למחרת - כדורגל! ניסינו לברר מבעוד מעוד מתי יש משחק שנחשב למעורר עניין בקהל, כי אנחנו הרי באים בעיקר כדי לצפות באוהדים, ולא במשחק עצמו. כרגיל, אפשר לחוש ברוח העיר עוד ברכבת התחתית. ככל שאנחנו מתקרבים לתחנה של המגרש, הרכבת מתמלאת בהמוני אוהדים לבושי שחור-לבן ונלהבים. נראה שבחרנו משחק טוב. יורדים מהרכבת יחד עם כל הזרם וקונים לנו כרטיסים (זולים באופן מפתיע) ביציע אקראי.
איצטדיון Maracana הענק מלא כמעט לגמרי. מלא באנשים, ודחוס ברגשות. כשמסתכלים באוהדים מקרוב, רואים עד כמה הם ממש חיים את המשחק, קורנים מאושר וצורחים משמחה כשקורה משהו טוב, וכאשר קורה משהו רע הם טומנים את הראש בין הידיים ורוקעים על הרצפה מרוב תסכול. כשמסתכלים מרחוק ביציע אחר, הוא נראה כמו יצור ענקי בעל רגשות משלו. משמיע נהמות בוז עמוקות ומהדהדות, ורעד של התרגשות עובר בו כשהכדור מתקרב לאחד השערים. אצלנו אנחנו רואים איך זה גם נראה מקרוב: רואים איך כולם נעמדים על הרגלים ומביטים במתח כשהעניינים מתחממים, וכשהמצב נרגע, מתיישבים חזרה. בין השורות אנחנו גם רואים מיני תופעות אנתרופולוגיות מעניינות כמו אוהד שיורק מהאף, ואבא שכמעט מרביץ לבנו הקטן כשהוא מתיישב על דגל הקבוצה. וגם תופעה של אנשים שמצלמים את הקהל במקום להסתכל במשחק... והכדורגל עצמו? נחמד, אבל האמת שלדעתנו רואים יותר טוב בטלוויזיה, עם התקריבים והשידורים החוזרים והכל... אה, והפסדנו בסוף, ולכן אנחנו לא זוכים לראות את החגיגות שאחרי.
אבל ריו זה קודם כל חופים. כשמסתובבים בעיר תמיד נראה שחצי מהאנשים בדיוק בדרך לים או בדיוק חוזרים מהים. יש את החוף השקט יותר שליד הבית שלנו, ב-Cutete, ויש את החוף האופנתי וההומה יותר, קופקבנה. אבל שניהם יפהפיים, עם איים עגולים של ג`ונגל ירוק שנשקפים ברקע. תרבות החוף כאן כוללת הרבה ספורט, בעיקר בדמות משחקי כדורגל וכדורעף בכל שעות היום, והרבה הפגנת גוף בדמות בחורות בחוטיני וגברים שרירים שמסתובבים בתרנגוליות, אבל גם ארמונות בחול. בניית הארמונות הפכה כאן לאמנות של ממש. אנשים מבוגרים עובדים עליהם שעות ומשקיעים בפרטים הקטנים ויוצרים עבודות פיסול יפהפיות. כמובן שאף אחד לא ישקיע בפרויקט כזה בלי תמורה. המצלם - משלם. ויש גם את הקוקוסים הירוקים הבלתי נמנעים, המשקה הלאומי, ובמיוחד על החוף (אפילו בארוחות מקדונלדס בריו ראינו שהוסיפו מי קוקוס לתפריט...).
בלילה אפילו החוף בקופקבנה שומם למדי, אבל בסיור מקיף לאורך הטיילת אנחנו מגלים בסופה מעין צוק שבתוכו נבנה שביל שמשקיף לים הסוער ועליו עומדים עשרות דייגים עם חכות ארוכות, ומפטפטים בעליזות. לפי התצפיות שביצענו, נראה שהם באים יותר בשביל לפגוש את החברה מאשר כדי לתפוס דגים...והרושם האחרון שמשאירה עלינו העיר היא התצפית מראש מראש הר-הסוכר. בעצם לא ממש הר אלא מעין סלע ענק המתנשא מעל העיר ועולים אליו בעזרת שני רכבלים. רק מפה אנחנו מגלים שהעיר בעצם בנויה בעמקים שבין גבעות ירוקות ורואים כמה היא יפה. גם המבט מלמעלה על קו החוף המעניין ועל כל רבי הקומות הוא מרשים. מחליפים מבטים עם פסל ישו על פסגה אחרת שממשיך לפרוש את ידיו בציפייה.
