קונה כמה חטיפים הודיים אותנטיים והולך לחדר. איבדת את הארנק אמנם, אך אחרי הכל, ב-7 וחצי בבוקר אתה עולה על רכבת ונוסע מפה, אם אפשר לתמיד. טוב שיש לך כרטיס מסומן לרכבת. וטוב שהחבאת את הכרטיס טוב טוב בכיס הסודי.
רגע לפני שהוא עולה על אוטובוס בדרכו ליעד הבא, איציק גונן סופג עוד תרבות מקומית בקראלה, מאזין לקונצרט לסיטאר וטאבלה ושט בתעלות המים שמסביבן עצי קוקוס המהווים מקור לתעשייה משגשגת ובקרקעיתן חול המשמש את תושבי המקום לבנייה.
באנגלור היא הכרך השני בגודלו בדרום הודי ובהחלט אחת הערים המובילות ברמת הפיתוח והקידמה. כתבינו מסיירים בשווקים הומי אדם, במוזיאונים, ``תופסים קצת אמריקה`` וממשיכים לוורקאלה, גן עדן טרופי עם חוף צוקי מרהיב עטור עצי קוקוס. את ביקורם באזור הם מסיימים בקוצ'ין.
משפחת פלג מגיעה למדינת קרלה לאחר מסע מייגע אבל מסתבר שהיה שווה כל מאמץ. קרלה היא מדינה טרופית יפהפיה, ירוקה ומלאת חופים ומים. האנשים אדיבים וחביבים, האוכל מתובל היטב והאוירה של נופש אמיתי. שווה להגיע לקרלה כבר אמרנו?!
את התקופה ב-Varkala נזכור עוד הרבה זמן. עוד יום הולדת במשפחה, קצת יוגה קצת מדיטציה והרבה ים ואנשים נהדרים. איך עברו להם שלושה שבועות בלי שנרגיש.
המשפחה הקטנה ממשיכה במסעותיה: פנטזיית תה אנגלית במונאר וגשם אנגלי בקומילי, האשראם המוזר של אמה - ``האם המחבקת``, והישיבה מתחת לגפן ולתאנה (ולשמשיה) בחוף ורקאלה, לקינוח - פרידה וסיכום.
תמר ושמעון יוצאים לטיול בן שלושה וחצי שבועות בדרום הודו - עם הנהג המסור מוני. טיול שאפשר לסכמו במלים: ``היה טיול חוויתי ומרגש - מ ש ג ע - כזה עוד לא היה לנו``! לפניכם חלקו הראשון של המסע.
בקוזקוד היה איחוד מרגש. אמא, אבא ואני המשכנו ביחד אל מטעי הקוקוס, תעלות המים והחופים הלבנים, משם בריקשה, אוטובוס מקומי ובמחלקה השניה של הרכבת עד לקוצ`ין. קפה קר, מחסני תבלינים ובית כנסת, קצת אנגינה ואני רואה ארבע עיניים שרואות הכל בפעם הראשונה.
בהתחלה שרים שירים שכיחים למדי של שלמה ארצי וחבריו, אבל מתישהו המלאי אוזל, ומתחילים לגלות שאת רוב מילות השיר אנחנו לא ממש מכירים ואז, בשלב זה, אחרי שמסיימים את כל השירים מתחילים לחפש שירים בבוידעם, במחסנים האפלים.
עוד שבועיים יוצאים, יש המון הכנות, דברים טכניים שצריך לסיים, ציוד שצריך לקנות, תפקידים להשאיר לבני המשפחה, תכנון טיול לפחות כללי, ביטוחים, כרטיסים, אבל העיקר, יוצאים להגשים חלום!
מבקרים בואשישט, מעיינות חמים ומפל, פוגשים קופים ומנסים קורס בישול ושיעור ביוגה. ומה עוד עשינו במקלוד? קשה להזכר, הכל מתערבב לרצף של גשם, ארוחות בוקר, שיעורי יוגה, ארוחות ערב, שיטוטים בעיר וארוחות צהריים.
בהאמפי שברתי שיא אישי בהתקעויות. שלושה שבועות באותו מקום (בוודאי יש מי שצוחק עליי עכשיו, אבל בשבילי זה די הרבה), מול אותה השקיעה, באותה הפינה של גינת הגסט-האוס, כשהחיים נוחים ושולים, והנוף מסביב לא דומה לנוף בשום מקום אחר, קל להישען אחורה ולתת לימים ולעוף
מי שמגיע לשמורת הטבע קורבט עשוי לגלות שמחירו של דרגש לינה במעונות הוא כמחירו של חדר להשכרה בעיר. למרות זאת, זה מקום טוב להתמזג בו בהנאה עם הטבע, לצפות בבעלי חיים ממרומי מגדל תצפית ולצאת לג`יפ ספארי ועל גבה של פילה.
הדרך מדלהי לפושקר התחילה ביום צילומים לסרט בוליוודי בהשתתפות כוכב מפורסם (וגם בהשתתפותי), עברה דרך הטאג` מאהאל ונמשכה בשוד בחסות החשיכה ומפגש עגום עם המשטרה ההודית, נשנשתי שוקולד פרה ברחובה הראשי של ג`איפור, ובסוף הגעתי.
אחרי קוצ`ין וחוות התבלינים אפשר להמשיך להרים, להגיע למונאר המוקפת מטעי תה מדהימים, ללמוד כיצד מכינים תה, לשוט בתעלות הטבעיות של קרלה ולנוח כמו שצריך בחוף ורקלה המקסים.
דמיינו לעצמכם מבצר עתיק שחולש על עיר שבתיה צבועים בגוונים שונים של כחול, דמיינו שמש מדברית ששוקעת מאחורי אגם שפעם ביקר בו סופר אנגלי חשוב, וארמון שעל קירותיו מצויירות בחורות שיוצאות לצייד, לבושות בחצאיות שקופות. ברוכים הבאים לבונדי.
במאונט אבו אתה יכול לשוט באגם בסירות ברבור ולשבת לצפות בשקיעה רומנטית בהוני מון פוינט.. להיגעל מהתיירותיות ושימאס לך, או להסתובב במקדשים ובאוניברסיטאות ולהסתכל איך אתה יכול להשתנות כשאתה מחליט. רג`סטן - הסוף.
מדיו המשכתי לבדי למומביי (מדינת מהארשטרה) שבה ביליתי 16 שעות אורבניות (פיצה, מוניות, כספומט) ומשם לגוקארנה ול-Om Beach (מדינת קרנאטקה) מקום אורבני קצת פחות (חול, ים, רוח)
רקדנו ומסביבנו פרות וסוסים שהסתובבו חסרי מעש סביבנו. השתוללות כזו מזמן לא נראתה ברחבי הודו. והיותר מעניין הוא שלא היו שם סמים! בכלל בכלל, ולא היה שם אלכוהול. רק אנשים יפים, עם מצב רוח לחגיגה, אנרגיות טובות, וכמובן, הברנ-ג`ה.
עמדתי ליד הנהר, אחרי הקפיצה, מסתכלת למעלה, בקושי מבינה מה עבר עלי, אבל כולי מלאה באנרגיות, אדרנלין, ואז עמית מסתכל לי בעיניים ושואל: ``עוד אחת?``. רגע, רגע, אני עוצרת לרגע כדי להסביר משהו. אתם חייבים להבין אותי, לא יכולתי לסרב. פשוט לא יכולתי.
דרמקוט זה מקום מקסים מקסים, כפר קטן, שכל בתיו מפוזרים בצורה א-סימטרית, בין ההרים. כדי ללכת מבית אחד לשני צריך ממש לעשות טרק. וכדי ללכת לאכול משהו בכלל סרט (טרק רציני יותר).
בבתי הסירות בקשמיר אפשר להעביר את היום בישיבה אינסופית על המרפסת ובעשיית ``כלום``. כשנמאסת הישיבה אפשר לצאת לטרק בהרים הקשמירים ולחזות בנופים המדהימים.
כי בכל סיפור יש עניין מעשי מחיי היום יום. רוגע, שמחה, אהבה, שלמות, פיוס, ללא קנאה, ללא כעס, ללא עצבים, ללא מסכות... וכן, כנראה שאנשים מתחברים למסרים הללו. אחרי הסיפורים מתחילים לנגן, יש גיטרות, חלילים, ואנשים טובים שיושבים על הרצפה, בפשטות, בגובה העיניים, שרים ומנגנים, עוצמים עיניים, ואולי אף מתפללים. מתפללים לשלום ואהבה לא רק פה בהודו, אלא בכל מקום, גם בארץ.
צ`נאי או בשמה הקודם מדרס, העיר הרביעית בגודלה בהודו, היא עיר ללא תיירים. הפרצופים המערביים היחידים שאפשר לראות פה הם או של אנשים המתגוררים כאן לרגל עבודתם, או של אנשי עסקים שבאו לתקופה קצרה.
זאת עדיין אותה ארץ אבל מדינות חדשות, אנשים חדשים, שפות שונות, אוכל שונה וכמעט כמעט טיול שונה מאשר בצפון הודו, מזל שהרכבת היא אותה הרכבת ובכל מקום יש צ`אי.
הכירו את משפחת גור בן שטרית: רפי (43), ורדה (41), נעם (8) ומיקה (5), שיוצאים לטיול בן שנה במזרח. מתחילים בהודו, וממשיכים לפי המזג.. אתם מוזמנים ללוות אותם במסע הגדול - מתחילים!
זו לא סתם כותרת, באמת ראיתי באודאיפור את המחזה השייקספירי, ועוד בארמון של המהרג`ה! היו אנשים טובים, טיולי אופניים, ערבי תרבות ומסיבת אירוסין.
אין ספק שאחת הדרכים הטובות ביותר לטייל בהודו היא על גבי אופנוע, אבל החוויה מומלצת רק למטיילים שרכיבה על אופנוע אינה חדשה להם. ההודים נוהגים כמו מטורפים ובנתיב השמאלי של הכביש ויש עוד דברים שכדאי לדעת לפני שיוצאים לדרך...
מטרתנו המוצהרת בכתיבת שורות אלו היא לאפשר לכם לממש את החלום אם הוא קיים מלכתחילה.
כל המקומות מחוץ לעיר היו מיוערים ויפהפיים, ואפשר היה להבין מה הביא את הבריטים לכאן בימים עברו. לבסוף הגענו למקדש בתוך העיר, שהיה מתחם שלם עם מספר מקדשים קטנים, מוקדשים לאלים שונים. זה היה בעצם מפגש ראשון עם תרבות הצבע ההינדית, מאחר ועד עתה היינו רק במקדשים בודהיסטים.
