תמר ושמעון, 2 פנסיונרים אשר נשבו בקסם המזרח. הילדים טוענים כי עד שלא ישלימו את החסר בטיולי אחרי צבא לא יירגעו. אבל באמת באמת אנו מטיילים בסגנון אחר. כמה שבועות בחו"ל וגיחה הביתה למילוי המצברים וחוזר חלילה. אנחנו נוהגים להתקשר עם סוכנות בחו"ל ולטייל עם רכב ונהג צמודים. לקראת כל טיול סורקים את אתר למטייל ודולים המלצות על סוכנות באתר היעד. הטיול מורכב מ-3 חלקים אשר לכל אחד מהם ערך מוסף משלו. התכנון מביא אותנו להתוודעות ראשונה עם המסלול, התרבות ההיסטוריה וכו`. הכל נראה כל כך זר ומורכב. הטיול עצמו מביא אותנו למפגש הפיזי הרגשי והחוויתי. כתיבת היומן וארגון התמונות מסכמים את הכול יחד. אז בואו תשתתפו אתנו ותהנו.
מומביי
18.1.05 יום 1 (שלישי בשבוע): הגענו למומביי בשעה 7.20 בבוקר בטיסת אתיופיין איר ליינס מאתיופיה, לאחר ביקור משפחתי של 4 ימים באדיס אבבה. הביקור היה מאוד חוויתי בשבילנו ובדרך שאלנו את עצמנו מהיכן ניקח משאבי נפש להתחיל עכשיו טיול בהודו. עם הנחיתה נשכח הכל. הגוף מתמלא אנרגיות לקראת המפגש עם נציגי מוקשהטורס.
בדרך משדה התעופה, משני צדי הכביש, בקתות הקש והפחונים הידועים לשמצה, הגורמים לנו לזעזוע כלכל תייר המגיע למומביי. עם הכניסה לעיר מתחלפים הפחונים בבתים מודרניים. נוסעים לאורך החוף. מימין לנו הים ומשמאלנו בתים בסגנון ויקטוריאני ששיני הזמן נגסו בהם. המלווה מסביר כי רק בגלל שעת הבוקר המוקדמת אנו יכולים לנוע בחופשיות. בעוד כשעה העיר תתפוצץ מעומס התחבורה.
עם הגיענו למלון אנו פוגשים, להפתעתנו, את Rajesh איתו ניהלנו את כל המו"מ על טיולנו. אנו מסכמים איתו כמה פרטים טכניים ומוזמנים על ידו לארוחת ערב כאשר נגיע לצ`נאי. מלון Ambassador Mumbai at Churchgate מקבל את פנינו עם חדר נחמד וארוחת בוקר. לאחר התארגנות יוצאים לסיור בבומבי בחברת המדריכה `נסיים`, בעברית צפרירה. המדריכה היא בחורה בת 30, בוגרת אוניברסיטה, לא נשואה. מחכה שאביה ימצא לה שידוך. לשאלתנו האם בעבודתה כמדריכת תיירים לא יתכן כי תתאהב, היא מספרת כי ניתבה את ההתאהבויות שלה לשחקני קולנוע וזה הרי לא ריאלי ועל כן גם לא מסוכן.
בדרכנו אנו חולפים על פני הפלורה פאונטיין, תחנת הרכבת היפה ויקטוריה סטישן, המרינה דייב. מטיילים בגנים התלויים ועורכים משם תצפית יפה על כל העיר, ובשכונת מאהליבר היל היפה. נכנסים לגיין טמפל, עוצרים ליד `גייט אוף אינדיה` ועורכים ביקור במלון הטאג` מאהל המפואר. משקיפים על המכבסה המפורסמת דובי גאט. עייפותנו והשפעות לא נעימות מהמסעדה ההודית באתיופיה מכריעים אותנו, ואנו מוותרים על ביקור במוזיאון ומסיימים את היום במלוננו.
מומביי - אורנגאבד - מערות אלורה
19.1.05 יום 2 (רביעי בשבוע): בשעה 7.15 בבוקר אנו עולים על טיסה של שעה לאורנגאבד. עם נציגי החברה אנו מגיעים למלון Ambassador Agenta, השוכן בשולי אורנגאבד. התארגנות ויציאה ברכב ומדריך לעבר מערות אלורה. נסיעה של כשעה (30 ק"מ) מביאה אותנו לאתר מרהיב. בתוך הרי בזלת, קומפלקס מערות עצום המכיל מקדשים, חצובים כולם בסלע (600 עד 1000 לספירה). אולמות ענקיים, פיתוחים יפהפיים. המערות בחלקן בודהיסטיות, חלקן ג`ייניות וחלקן הינדיות. והשיא - מקדש קאיליסה (שיווא) שנחצב כולו מתוך סלע אחד - המבנים, העמודים המעברים והפסלים. החציבה ארכה כ-150 שנה. בהמשך חציבות של מגורי נזירים.
אורנגאבד - מערות אגנטה
20.1.05 יום 3 (חמישי בשבוע): עם בוקר, נסיעה של שעתיים למערות אגנטה, מקדשים, אולמות וחדרי מגורים, החצובים גם הם בסלע, לאורך ערוץ נהר וואגהור, על קיר הערוץ. המערות הן מזמן קדום לאלורה (200 עד 600 לספירה), ברובן בודהיסטיות ויש בהן ציורי קיר עתיקים. המדריך מסב את תשומת לבנו לצבע הכחול המופיע בציורים - זה לראשונה בהודו. האמנים הגיעו בחלקם מפרס והביאו אתם את הפיגמנטים הכחולים. השפעות פרסיות נראות גם במוטיבים הציוריים. הבוסתן הקטן בתחתית הקניון מושך את לבנו ואנו יורדים להתאוורר ולתפוס קצת צל. למדריכנו זה יותר מדי והוא חוזר ומשאירנו לנפשנו. אך אל דאגה אנחנו לא לבד.. מוכרי החפציצים דואגים לנו לליווי של קבע. אנחנו קונים מהם בננות במחיר 1 רופי (10 אג`) לבננה. לאחר שתיה קלה בחברת זוג יהודים ממיאמי אנו חוזרים לאורנגבאד.
טיסת בוקר למומבי ומשם לצ`נאי. את המזוודות הפקדנו באורנגאבד. בשדה התעופה במומבי חיכתה לנו ליד המטוס דיילת והעבירה אותנו באוטובוס "אישי" לטיסת ההמשך לצ`נאי. בשעה 12 נחתנו בצנאי וכעבור כחצי שעה פגשנו לראשונה את סילבהמוני - מוני בשבילנו - מי שיהיה נהגנו הכל יכול ב-20 הימים הבאים. מוני, גבר גבוה ומלא עם עיניים בורקות וחיוך של זהב, מדבר אנגלית טובה וברורה, נהג מעולה אשר בניגוד לנהגים ההודים כמעט ואינו מצפצף. אנו נשוחח איתו שעות רבות והוא יהווה בשבילנו את השער להבנה עמוקה יותר של התרבות, אורחות החיים ההודיים, ודרך חשיבתם.
מלון Ambassador Pallava מפתיע אותנו לטובה (בלונלי פלנט כתוב שהוא מרופט). ב-14.00 יוצאים לסיור בעיר עם מוני ועם המדריכה גיטה. רחובות צ`נאי רחבים עם הרבה ירק, בתים נמוכי קומה. זוהי עיר הבירה של טאמיל נאדו, בעלת אוכלוסיה של כ-6 מליון נפש. מבקרים בקתדרלת סנט תומאס העתיקה, בחלקים השונים של העיר ובחוף הים אשר עד לטלטלת הצונאמי היתה בו טיילת יפה ונמל דייגים גדול ושוקק. כיום החוף ריק ושומם ורק שלדי סירות דייגים זרוקים מעידים על החורבן שהתרחש כאן. גיטה מעידה כי המים הגיעו לקומה השנייה של הבתים בעלי 3 הקומות העומדים כ- 300 מטר מהחוף. טיול קצר בשוק מפגיש אותנו מחדש עם האננס והפאפיה, והשמחה רבה. שמעון נכנס לתפקיד (מוני יכנה זאת בהמשך שמעון in duty). את הסיור אנו מסיימים במקדש קאפאלישוואראר. לראשונה רואים את המגדל המפוסל והצבעוני אשר כה אופייני למקדשים בטאמיל נאדו. ערב רב של דמויות אשר מאחורי כל אחת מהן מסתתר סיפור מהמיתולוגיה ההודית. המקדש שוקק נשים הבאות לתפילת ערב ובאותה הזדמנות גם למפגש חברתי. תופסים פינה וצופים בהתרחשויות עד רדת החשיכה.
בהגיענו למלון מתברר כי יש 2 חתונות. האחת במלון והשנייה בבית שממול. רק עלינו לחדרנו וכבר אנו שומעים את רעש החוגגים וממהרים שלא להפסיד חלילה. כהרגלינו אנחנו שותפים פעילים. המצלמות נותנות את ה"כיסוי" ואנחנו חוגגים. התזמורת, החתן על הסוס, התהלוכה המרקדת, הכלה העדויה תכשיטי זהב - מתכונת המוכרת לנו מחתונות של השנה שעברה. חגיגה לעיניים ולמצלמה.
בערב - ארוחת ערב במסעדה היפה והטובה של מלוננו בהזמנתו של Rajesh. זוהי הזדמנות טובה לשמוע קצת יותר על חברת מוקשהטורס ועל הטיול המצפה לנו. באותה הזדמנות אנו גם שומעים כי זכינו לשדרוג בכמה מקומות (עדיין איננו מבינים את משמעות העניין). כאן אנו גם משלמים כמעט את כל סכום עלות הטיול (3000 $).
צ`נאי - טירופאטי
22.1.05 יום 5 (שבת): היום פנינו לבית הספר לריקוד בכפר האמנויות קאלאקשטרה. לאחר היציאה ממרכז העיר פונים לדרך העטויה בעצים עבותים. שער בית הספר סגור וגיטה מוצאת דרך כניסה צדדית. רואים שהיא בת בית במקום. מאחר ואנו מתעניינים בפסטיבלים ובחתונות, זו היתה הצעתה להחליף את הביקור במוזיאון בביקור בבית הספר, ואנחנו נענינו בשמחה. לאחר הליכה קצרה אנו מוצאים את התלמידות (וכמה תלמידים, או אולי מורים) מרוכזות תחת עץ בניאן ענק, לתפילת בוקר. התפילה מתחילה בנעימה אחידה משותפת כאשר אחת הנשים נותנת את הטון וכולן אחריה. הנעימה מכשפת. שלל צבעי הסארי והפנים המרוכזות גם הם מוסיפים לאווירה המיוחדת. התעלות הנפש.
עם גמר התפילה אנו פונים לאודיטוריום לראות חזרה של ריקוד. לצערנו, אין היום לימודי ריקוד בכיתות. גיטה מספרת לנו כי בית הספר הוקם במטרה לשרש את האווירה ששררה כאילו רקדניות המקדשים הן זונות ולתת להן מקום מכובד בחברה. הלימודים עולים כסף והבנות מתחייבות לגור בבית הספר ולהיות צמחוניות. החזרה מתחילה. המורה יושבת בקדמת הבמה, מדברת במקצב מיוחד הגובל בשירה ומכה בידיה. הבנות רוקדות לקול המקצב והריקוד עדין וחזק כאחד. הרבה תנועות עם הידיים והרגליים כתנועות הנשים המפוסלות במקדשים. העיניים משחקות באופן מודגש. גיטה דוחקת בנו לצאת כי התירו לנו להיות במקום 10 דקות, אבל אנחנו משחקים משחק של תחינה והיא מתרצה. לבסוף אנו נאלצים להיפרד ולקוות כי יום אחד נגיע לשם שנית.
בדרך נפרדים מגיטה (אותה נפגוש מחר שנית) וממשיכים לעבר טירופאטי, 200 ק"מ, שעתיים וחצי של נסיעה, חלקם הגדול בכפרים. עגלות עמוסות. ימי תום הקציר.
נשים מנפות את החיטה בשולי הכביש, חקלאות פרימיטיבית. חלקות קטנות. מוני מספר על המשפחות הנאלצות לחלק את הקרקע בין בניהן וכל פעם החלקה נעשית קטנה יותר. עם התקרבנו לטירופאטי מתחילים להופיע בצדי הדרך סלעי ענק בצורות שונות ומשונות. בדרך אנו נהנים, בשיתוף עם מוני, מהאננס והפאפיה אשר שמעון חתך יפה אמש. מנהג זה ילווה אותנו לכל אורך הטיול ויוסיף לאווירה הכיפית. מוני, נהג מנוסה עם תיירים, טען כי כאלה תיירים עוד לא היו לו. אנחנו נכנסים לתרגולת של קבע - מוני ושמעון יורדים מהמכונית, קונים בננות (שקל לק"ג), אננס, פאפיה (כ-2 ¤ ליחידה) ומים מינרלים - 2 בקבוקים לנו ובקבוק למוני. מדי פעם קונים גם עוגיות. עוברים ממדינת טמיל נאדו למדינת אנדרה פראדש, מה שמחייב את מוני בתשלום וברישום (יש מעקב המחייב להסביר את סיבת הנסיעה). בצהריים מגיעים לטירופאטי למלון Bliss. זהו המלון הכי נורמלי בעיר. זוהי עיר המאופיינת רק בתיירות הודית (עולי רגל) ומראש ידענו כי המלון כאן אינו מציאה גדולה, ואכן כך. המגבונים הלחים נכנסים לפעולה, כל פינה בחדר עוברת מירוק, בעיקר השירותים, ואז אנחנו מרגישים בבית ויכולים להמשיך בדרכנו לעבר טירומאלה - מטרת הגיענו לכאן.
ההר הקדוש טירומאלה הוא אחד ממרכזי העלייה לרגל החשובים להודים, כמו מכה למוסלמים. קיים ארגון מיוחד המחזיק את ההר ואת מקדש ונקאטשווארה הנמצא עליו. ארגון זה חולש על ההר והוא הקים מערכת שלמה של מגורים (רובם באולמות ענקיים אשר בהם שרועות משפחות משפחות ולעשירים חדרים נפרדים), חנויות, אוטובוסים מיוחדים וכו`. תעשיה שלמה המשאירה רווח רב לארגון המשתמש בכסף למטרות צדקה.
ונקאטשווארה הוא אחד הגלגולים של וישנו ויש לו היכולת להגשים משאלות. רבים מעולי הרגל מגלחים את ראשם לפני הכניסה למקדש ובכך עוסקים עשרות ספרים במקום המיועד לכך (שלא נדע איך שהוא נראה - אולם ענק, המתגלח והגלב יושבים על הרצפה הרטובה). במקדש עובדים אלפי אנשים. התור לכניסה למקדש הינו באורך של שניים וחצי ק"מ ויש לחכות בתור לפחות 12 שעות. בעלי הממון נכנסים בתור מקוצר מיוחד שארכו כ-3 שעות. כל זאת בכדי להיכנס למקדש ל-15 דקות. בכדי לעלות לגבעה יש לעבור ביקורת קפדנית ולשם בדיקת המכוניות הוקצו 8-10 מסלולים וגם כך מחכים בתור. אנחנו הגענו למקום בכדי לחזות בתופעה (איננו יכולים להיכנס למקדש). הדרך המתפתלת למעלה יפהפיה. הנוף נפלא, צדי הדרך מטופחים והמראה מעורר כבוד עד... שמגיעים למעלה ורואים את אלפי האנשים הזרוקים בכל מקום, מתים מעייפות, ואת התור הנמשך במין מבנה המזכיר כלוב ארוך. אם לא רואים לא מאמינים. בערב נסענו למבצר צאנדאריגי לראות מופע אור קולי. לאחר שהבנו את העיקרון אמרנו שלום וחזרנו למלוננו. הלילה היה סוער ביותר. המשפחות בחדרים מסביב קמו בשעות שונות ומשונות (לפי תורן הנקוב להיכנס למקדש - הם הרי עשירים) והמקום המה כל הלילה.
טירופאטי - קאנציפוראם - מהאבליפוראם
23.1.05 יום 6 (ראשון בשבוע): בבוקר כמעט נאלצנו להעיר את הטבחים בכדי לזכות בארוחת בוקר. נסיעה של 3.5 שעות לעבר קאנציפוראם. הדרך הארוכה מאפשרת לנו לעשות היכרות יותר עמוקה עם מוני נהגנו. לשאלתנו הוא מספר כי הוא גר עם ההורים ועומד להתחתן ב-13.3.05. אנחנו מבקשים רשות לשאול שאלות אישיות ומוני שמח לאפשרות לענות ולשתף אותנו אפילו בדברים שאינו יכול לספר לאף אחד אחר. כנראה שזוהי אפשרות טובה בשבילו לפרוק את המתח שהוא שרוי בו לפני הלא נודע (חתונת שידוכין). הוא מבקש שהדברים שייאמרו יישארו בינינו והשיחות תערכנה רק כאשר נימצא לבד במכונית (ללא מדריך).
למשל הוא מספר לנו כי הוא וציטרה, אשתו לעתיד, משוחחים בחשאי בפלאפון. השיחות נשזרו במהלך כל הטיול ואפשרו לנו להציץ לזווית אישית אשר לא היינו נחשפים אליה בשום דרך אחרת. סיפורו יופיע כפרק נפרד ביומן.
העיר קאנציפוראם, אליה מועדות פנינו (ומדינת טאמיל נאדו בכלל), היא עיר של מקדשים. כהכנה לקראת ביקורי המקדשים מנסה מוני לעשות לנו קצת סדר בין דמויות האלים השונות המככבות בהם:
בהודו יש מקדשים נפרדים לוישנו ולשיווה אבל אין מקדשים נפרדים לברהאמה.
רמה - הבורא (קריאטר) של החיים, אחראי על יצירת החיים.
וישנו - המשמר או המקיים, מגן על כל הטוב בעולם, מתואר בדרך כלל כבעל 4 זרועות האוחזות בפרח לוטוס, קונכייה, דיסקוס ואלה. כלי רכבו - גארודה (חצי בהמה חצי נשר).
אשתו של וישנו - לאקשאמי - אחראית על מתן כסף ועושר לאנשים. יושבת תמיד על פרח לוטוס. מחזיקה יד אחת פתוחה כלפי מעלה ממנה יוצאות כל הברכות.
אשתו של ברהאמה - סאראסוואטי - אחראית על חינוך ומוזיקה. מחזיקה תמיד כלי פריטה בידה האחת וספר בידה השניה.
שיווה - ההורס והמחריב, מסיים את החיים. מופיע ב-5 צורות: אש, שמיים, אדמה, מים, אוויר.. סמלו הוא הלינגה. אין מקדש שיווה ללא לינגה במרכזו. מסמלים אותו גם העין השלישית והנחשים והשור שלו הוא הנאנדי.
אשתו - פאראוואטי. אחראית על מתן כוח, אומץ לחיות חיים טובים.
רמאן - עוזרו של שיווה, הוא המחשב מתי כל אחד ילך לעולמו.
לשיווא 2 בנים: גאנאשא (עם חדק של פיל) ומורגא. הם מביאים את האנשים לעשות מעשים טובים.
הרכב של גאנאשה - עכבר. הרכב של מורגא - טווס (פיקוק).
האלים מופיעים בצורות שונות ויש להם גם שמות שונים. התרבות והמיתולוגיה ההודית מבוססת על 2 מוטיבים מרכזיים: סיפורי המהאברטה והראמאינה. המאהאברטה מספר על המאבק של קרישנה (גלגול של וישנו) בשדים ונצחונו עליהם. הראמאינה מספר על ראמה (שגם הוא גלגול של וישנו), בנו של המלך ושל סיטה, אשר נאבק בשדים בעזרת האנומן (אל הקוף) וזוכה בממלכה.
בקאנציפוראם מחכה לנו המדריכה גיטה. רגלה כואבת ושמעון מטפל בה. מרגע זה היא שפוטה שלו. מבקרים במקדש Ekambareshwar הגדול. יש בו עץ מנגו עתיק ומכאן שמו. מקדש Kailasanthar הוא מקדש יפה עם שרידי ציורי קיר המעידים עד כמה היה יפה בעבר.
מקדש Kamakashi Amman הוא מקדש יפהפה עם אולם עמודים מפוסלים יפים ששימש כאולם חתונות. הסארי הצבעוני של הנשים המסתובבות במקדשים כמרחפות גורם לנו לתחושה מכשפת. שמעון מנסה לחקות את עמידתן של הרקדניות המפוסלות, גיטה מדריכה אותו ותמר כמובן מצלמת. שילוב מופלא. גיטה מסבירה לנו את המשמעות העממית של היד המוחזקת עם שלוש אצבעות מורמות ואגודל ואצבע כפופות לעיגול (חמש אצבעות הידיים בתנוחת מדיטציה):
- זרת (מורמת) - כסף
קמיצה (מורמת) - כח
אמה (מורמת) - פרסום
אצבע (כפופה) - נשמה
אגודל (כפופה) - אלוהים
משמע: אני רוצה כסף, כוח, פרסום.
אלוהים אומר: לא, הנשמה שלי, בואי אלי.
(שמעון אומר: המעניין הוא שבשעת רגיעה של הגוף, כמו במסג`, האצבע והאגודל נמשכות זו לזו).
איננו נענים להצעתה של גיטה להיכנס "רק לראות" איך אורגים בדי משי של קאנציפוראם (למדנו לעמוד על שלנו ולעשות רק מה שאנחנו רוצים). לעומת זאת עוצרים לקנות פאפיה ואננס למחר. גיטה מנצלת את ההזדמנות ו"עושה שוק", שמעון מתנדב לשלם (גיבור על כסף קטן). לפנינו שעת נסיעה (65 ק"מ) ואנחנו במאהבליפוראם. זוהי עיירת חוף תיירותית מאוד אשר נפגעה קשה מאוד מהצונאמי. כ-4000 דייגים נספו ונזק רב נגרם לביתנים ולבתי המלון הצמודים לחוף. בית המלון שאנחנו שוכנים בו, Sterling Beach Resort, לא נפגע אך המים הגיעו לשולי הביתנים. בית המלון ריק מתיירים וזוהי המכה השניה הפוגעת בטאמיל נאדו. קודם הצונאמי ועכשיו העדרם של התיירים.
הגענו לעיירה בעיצומו של פסטיבל המחול ובעזרתה של גיטה מצטיידים קודם כל בכרטיסים למופע המתקיים הערב. מתחילים את הסיור בעיירה ב-Five Rathas - חמשת מקדשי הראתה המעוצבים בצורה של מרכבות (במקדשי טאמיל נאדו מתקיימים הרבה פסטיבלים של מרכבות ובכל מקדש המכבד את עצמו יש מרכבה מעץ עם פיתוחים יפהפיים המחכה ומצפה לבוא הפסטיבל). גיטה מספרת כי המקדשים היפהפיים היו קבורים בחול ונתגלו לפני כ-200 שנה על ידי הבריטים. גל הצונאמי הציף שוב את סביבתם בחול רב וכעת עוסקות נשים בפינוי החול, סארי צבעוני, מגשים קעורים על ראשן והמקדשים ברקע. מראה הלקוח מסרט. רק האמפתיה לנשים העובדות עבודה סיזיפית כל כך קשה מעכירה את רוחנו.
Shore Temple שוכן ממש על חוף הים. במקדש פיתוחים יפהפיים ועמידתו על רקע הים מוסיפה נופך ליופיו. הוא ניצל מהצונאמי רק בזכות חומת סלע ענקית אשר הוקמה בכדי להגן עליו מפגעי הגלים והרוח. כל הסביבה מימינו ומשמאלו נשטפה ומרבית ההרוגים היו בסביבתו. קבוצות קבוצות של עולי רגל הודים עומדות על החוף, פניהן אל הים המסתורי אשר הביא איתו כל כך הרבה הרס והרג.
Arjuna Penance - סיגופיו של ארגונה - סלע ענק ועליו תבליטים של דמויות, פילים, קופים וכו`. אתר זה ישמש הערב כרקע לפסטיבל הריקודים והתכונה במקום רבה. לצדו מדשאה גדולה אשר בקצה סלע עגול ענק הנותן אשליה כאילו הוא עומד כל רגע ליפול. סלע זה מהווה את הסמל המסחרי של העיירה. סיורנו עם גיטה מסתיים בשיטוט בין מאות הפסלים המפסלים באבן בביתנים ברחובות העיר. גיטה מורה על ערימת פסלים ומציינת כי זו מזבלת השאריות. לולא מגבלות המרחק היינו מוכנים לאמץ אותה אלינו.
מנוחה קלה במלון ואנו מתייצבים באתר הפסטיבל (מרחק הליכה מהמלון). צפינו שיהיו המוני אנשים ורצינו לתפוס מקום טוב. מקומנו אמנם הובטח בשורה הראשונה אך התיירים בוששו לבוא. הריקודים הם בסגנון בהאראטיה נאטיאם - סגנון הריקוד של טאמיל נאדו (אותו הסגנון שבו חזינו בבית הספר לריקוד). 3 שעות של הנאה צרופה. עדינות תנועות הידיים, משחק העיניים, גמישות הגוף, המקצב של הרקדנים ושל המוזיקה אשר בחלקה הגדול הינה קולית, ספק שירה ספק דיבור. הפליאו לרקוד גם 2 ילדות קטנות אשר עוררו את התפעלותנו. בדיעבד ערב זה היה אחד משיאי טיולנו (אבל היו הרבה כאלה).
מהאבאליפוראם - פונדיצ`רי
24.1.2005 יום 7 (שני בשבוע): אתמול בערב הרגשנו כי לא מיצינו את העיירה ועל כן סיכמנו עם מוני על מפגש בשעה 10. אנחנו משכימים ובשעה 6 בבוקר פנינו לסיור בעיירה. עוברים שוב על פני אתר סיגופיו של ארגונה, מטפסים על הסלעים שמעליו, מקום המאפשר לנו תצפית יפה על כל העיירה. משוטטים למעלה בין המקדשים וסלעי הענק שאותם לא ראינו אתמול. ממשיכים שוב לעבר סדנאות הפיסול ומסיימים בחוף הים.
ארוחת בוקר ואנו בשלים לנסיעה בת שעתיים דרומה, לאורך החוף, אל פונדיצ`רי (120 ק"מ). בדרך שטחים גדולים של אגמים מלוחים אשר מהם כורים מלח. לפתע אנו רואים תמונה שלא תאמן. גבעה ענקית של מלח ונשים יחפות (בסארי צבעוני) מעמיסות, בעזרת מגשים קעורים על ראשן, את הלבן לבן הזה על משאית. שילוב הצבעים מהמם אבל הלב נחמץ.
מוני בוחר בכביש חדש ומצוין אשר עדיין לא מופיע במפות ומביאנו במהירות לפאתי פונדיצ`רי. אבל חוקי התיירות מחייבים אותו להירשם בכניסה לעיר ותחנת ההרשמה נמצאת בכביש הישן. לשם כך אנו נוסעים בדרכי עפר המוכרות רק לנהגים ומאפשרות לנו לראות את החלקים האחוריים של העיר. בפונדיצ`רי מקבל אותנו יפה מלון Anandha Inn. לאחר התארגנות ומנוחה קצרה פוגשים את מדריכנו להיום - מואיז. זוהי עיר מיוחדת במינה אשר היתה עד שנות ה-50 מושבה צרפתית ויש לה גם היום אוטונומיה ומעמד מדיני נפרד (לא שייכת לטאמיל נאדו). אך הגדיל לעשות מדריכנו בהשוותו את רחובותיה לרחובות פאריס ואת הרחוב הראשי לשאנז אליזה. שאלנו אותו האם היה בפאריס והוא השיב בשלילה. המשכנו ושאלנו מה אומרים התיירים הצרפתים על ההשוואה, והוא השיב- צוחקים. קיבלנו את הלגיטימציה לצחוק בקול גדול ואת שאנז אליזה לא שכחנו במהלך כל הטיול.
עם מואיז אנחנו מבקרים באורוויל - התישבות אלטרנטיבית ניסויית שהוקמה על ידי האם (Mother), צרפתייה שהתגוררה באשראם שרי אורובינדו בפונדיצ`רי. תושביה מקווים לשנות את העולם על ידי מתן דוגמא של חיים למען הקהילה שלהם ותרומה לחברה, עבודה ללא תמורה אישית (כולם מקבלים סכום שווה למחיה), חינוך לכולם, התייחסות אקולוגית לסביבה והירתמות לעזרה לחברה ההודית. יותר ממחצית התושבים הם זרים שהגיעו מכל העולם. מואיז מספר כי הודות לאורווויל, התפתחה הסביבה, אשר היתה שוממה לגמרי, והיום כולה פורחת בירוק (יערות עבותים וגידולים אחרים).
ביקרנו במרכז המבקרים וצפינו לעבר המרכז הרוחני - Matrimandir - מבנה ענק עגול, מצופה זהב, עם פתח עליון ומראות מתכווננות ממוחשבות. המראות לוכדות את קרני האור לעבר זכוכית בדולח המפיצה את האור בתוך המבנה, אשר מצופה בפנים לבן, ובו עושים החברים מדיטציה. עלות המרכז הזה היתה עשרות מיליוני דולרים. שם אנו פוגשים את אחד מחברי ההתיישבות אשר תפקידו לספק לנו הסברים על המקום. התרשמותנו היא כי החברים הם כנראה אנשים ששבעו עושר ומחפשים מטרה בחיים, כאשר הביטחון הכלכלי כבר מונח בכיסם (הבנו כי למשל אדם חולה צריך לדאוג לעצמו מאמצעיו).
חוזרים לפונדיצ`רי ומבקרים באשראם שרי אורובינדו. במרכז הקבר שלו ושל האם. עשרות מאמינים באים להתפלל על הקבר. אוירה גדושה רוחניות במקום. שקט והדרת כבוד. פרחים פרחים פרחים.
בערב, בעוד אנו מתכוננים לרדת לאכול, הפתיע אותנו מר מורלי - מנהלה הראשי של חברת מוקשה טורס. הפגישה איתו היתה נחמדה מאוד. קיבלנו את ההרגשה שיש מי שעוקב ודואג לנו.
פונדיצ`רי- צ`ידאמבראם- דאראשוראם- גאנגאיקודאצ`ולפוראם-טאנג`ור
25.1.05 יום 8 (שלישי בשבוע): עם בוקר אנו מקבלים מדריך חדש - סורש. נהגנו מוני לא היה מרוצה מהמדריך הקודם וביקש להחליפו. שמחנו לשינוי. פונים מזרחה מהחוף ולאחר נסיעה של כחצי שעה חולפים על פני נהר רחב. סורש מדריכנו מסביר כי זהו אינו נהר, אלא באקינגהאם כנאל - תעלה מלאכותית שנחפרה לאורך 700 ק"מ, מתחילה במדינת אנדרה פראדש ועוברת לאורך מדינת טאמיל נאדו. התעלה שימשה ככלי תחבורה ראשי לפני הקמת הרכבת. הדרך יפה, הרבה אגמים ומים. שדות אורז וחיטה.
צ`ידאמבראם היתה בירת ממלכת צ`ולה והיא בנויה כולה סביב מקדש נאטראג`ה (שיווה הרוקד) הגדול והיפה - ארבעה מגדלים גדולים בעלי מוטיבים פיסוליים יפים יפים. כאן אנחנו חוזים לראשונה במראה המדהים של הפילים החכמים. נותנים להם רופי והם מברכים בעזרת החדק את ראשו של הנותן. אם תיתן להם חצי רופי - הם ייקחו, אך לא יברכו.
ממשיכים בנסיעה דרך הדלתא של נהר הקאוורי - סם החיים של דרום הודו (קאראנטאקה וטמיל נאדו). בדאראשוראם וגאנגאיקודאצ`ולפוראם מקדשים עתיקים הנמצאים בשחזור. אין סוף לאמנות הפיסול ובכל מקום האגדות המיתולוגיות המאפיינות את פסליו. המים אשר מהווים עילה למלחמות רבות בין מדינת קארנטאקה (מקור נהר הקאוורי) לבין מדינת טאמיל נאדו ובין הערים בטאמיל נאדו עצמה, וכדרכה של הודו מהווים גם מקור להרבה אגדות מיתולוגיות, זורמים כאן בשפע. הכבישים הצרים עוברים בתוך הכפרים. לעתים מזומנות אנחנו יורדים מהמכונית ומטיילים בין בתי הכפרים. נכנסים לבית ספר, מחלקים לילדים עטים, וכמובן מצלמים.
אחר הצהריים מגיעים לטאנג`ור. מקדש Brihadeeshwara הוא גדול ויפה. עם כניסתנו למתחם שומעים קולות שירה. כדרכנו בקודש ממהרים למקום. מדריכנו סורש מסביר כי המקדש הוא מקום של חיים פעילים. היום יש כאן טקס לכבוד נערה אשר הגיעה לשלב מסוים בלימודי השירה המסורתית שלה. המשפחה ומקורביה מתכנסים, יושבים על שטיחים והנערה שרה לפניהם ולפני באי המקדש. סורש אומר כי רמת שירתה גבוהה והוא צופה לה עתיד מזהיר. בצמוד למקום הטקס מחלקים מזון. מדי פעם משפחה אמידה אחרת לוקחת על עצמה לחלק מזון לכל דכפין. האנשים יושבים בשורות, עלי בננות נפרסים לפניהם ועליהם מוגשים אורז ומאכלים אחרים. בגלריית הברונזה בארמון טאנג`ור פסלים עתיקים יפהפיים המשקפים את עבודות הברונזה היפות המפוסלות באזור החל מהמאה ה-19.
עם ערב מגיעים למלון Oriental Towers. בחדר אין מקרר לאפסן את פירותינו. בתמימות אנחנו שואלים האם יש חדר עם מקרר ומיד מגיע לחדרנו מקרר. ברם, כאשר מוציאים את המפתח (המדליק גם את האורות בחדר) גם המקרר מפסיק לעבוד. איש האחזקה מלמד אותנו איך לעבוד על המערכת ולהשאיר את האור דלוק גם עם הוצאת המפתח. אנחנו מנסים לצאת מהמלון בכדי להסתובב קצת בעיר, אבל כל כך חשוך מסביב שאנו מסתפקים בארוחת ערב במלון (not spicy at all לתמר).
טאנג`ור - טריצ`י
26.1.05 יום 9 (רביעי בשבוע): קימה בשעת בוקר מוקדמת. אתמול ביקשנו יפה להספיק להגיע מוקדם בבוקר לטריצ`י (30 ק"מ - שעה נסיעה) בכדי לראות את הריטואל היומי על גדת נהר הקאוורי ב-Amma Mandapan. טקסים אלה מתקיימים רק בשעות הבוקר המוקדמות ומי אנחנו שנפסיד טקסים. מדריכנו סורש גר בטריצ`י ואנחנו פוגשים אותו שם, על גדת הנהר. כאן מתקיימים כל בוקר טקסי אזכרת נשמות של בני משפחה שנפטרו. קודם רוחצים ומיטהרים בנהר ואחר כך עורכים את הטקס בעזרת סימוני מרובעים צבעוניים על האדמה, פירות, עלים ואש.
התכונה מסביב רבה. הרבה משפחות. אסטרולוגים וכהני דת. תפילות וטקסים (להודים אין קבר לעלות אליו והטקסים מהווים תחליף). העיר טריצ`י היתה בעבר כולה בתוך מקדש Sriranganathaswamy אשר לו 7 חומות. במהלך הזמן העיר התרחבה גם מחוץ לחומות. אבל המאפיין אותה הוא שעד היום חלק גדול מתושביה גרים בתוך חומות המקדש (גם מדריכנו סורש). למקדש יש 21 מגדלים. לזרים שאינם הינדים מותר להגיע רק עד החומה החמישית. בפתח החומה השישית אנחנו פוגשים במרכבת עץ ענקית מפוסלת להפליא. שלשום היה כאן פסטיבל המרכבות. מטפסים על גגות הבתים ורואים את המגדלים היפים והגבוהים.
בעת סיורנו במקדש מצביע מדריכנו לעבר איש הודי לבוש בדוטי (לונגי לבן), חלק גופו העליון ערום, מצחו צבוע בלבן וצהוב, ואומר כי איש זה היה גנרל בצבא הבריטי ועם יציאתו לפנסיה חזר לעירו. בהמשך הוא מצביע על איש נוסף, חצי עירום. הנ"ל היה ראש מדינת טמיל נאדו. אצל ההודים המסורת כה חזקה שגם אם יגיעו לרמות הגבוהות ביותר, בפנים, בתוך הנשמה, הם הודים מסורתיים ומאמינים. (בטאמיל נאדו הלונגי הלבן - דוטי - הוא סמל של קדושה או של חג והלונגי הצבעוני - מונדו - מיועד ליום-יום. מדובר בפיסת בד הנכרכת סביב המותן ובדרום מקפלים אותה כלפי מעלה ואז היא נראית כמו חצאית קצרה. הגברים "משחקים" אתה כל הזמן, פותחים וקושרים מחדש). נפרדים מטריצי ומסורש ואנו שוב לבדנו במכונית עם מוני נהגנו. הרגשה של אינטימיות. השיחות ממשיכות לזרום, ובעיקר, כמובן, סביב נושא החתונה. לאורך כל הטיול אנחנו שמים לב שמוני אינו מדבר בטלפון. בניגוד למדריכים, אשר עונים ארוכות לכל צלצול הוא מסתכל על הצג ועונה רק כאשר מדובר בשיחה המגיעה מנציגי מוקשה טורס וגם אז הוא מתנצל ומסביר בדיוק על מה נסובה השיחה. היום, לשם שינוי, הגיעה שיחה ומוני ענה. מתברר כי היתה זו ציטרה, אשתו לעתיד, שצלצלה. הוא מספר כי היא מאוד דאגה, כיוון שמזה כמה ימים לא נוצר קשר ביניהם. לתמיהתנו מדוע לא צלצל, הוא אומר כי השיחות מחזירות אותו הביתה וגורמות לו למצב רוח רע (חודש לפני החתונה והוא במרחקים). שמעון עושה לו הרגל ללטף את גבו של מוני ולהחמיא לו "שבש" - פיקח - וזה תמיד מעלה על שפתיו חיוך רחב. הנסיעה למדוראי נמשכת כ-4 שעות, עדיין בכבישים צרים ובין הכפרים.
בדרך, בין הכפרים, מקדש קטן אשר כל הדרך אליו זרועה בסוסי טרקוטה, כ-1000 סוסים, חלקם מתפוררים וחלקם במצב טוב. מוני מספר על תחרות פיסול סוסי טרקוטה שהיתה נערכת במסגרת פסטיבל שנתי של כפרי הסביבה. עד שהתחולל ריב בין הכפרים אצל מי תיערך התחרות, דבר שכרגע נמצא בדיון משפטי. בינתיים הופסקו התחרויות והפסלים מתפוררים.
עוד כשעה נסיעה ואנחנו בכפר צ`טיאנדו. בני השבט צ`טינאדו היו סוחרים עשירים אשר בנו אחוזות יפהפיות. במהלך הזמן ירדו מנכסיהם ובתי האחוזה מתפוררים. כיום חלה התעוררות לחידוש הבתים. ביקרנו בביתו של אדם שמשפץ את ביתו לזכר אביו. מוני ספר כי משפחתו שייכת לשבט זה.
אחר הצהריים מגיעים למדוראי וכאן מחכה לנו ההפתעה הראשונה. מוקשה טורס שידרגו אותנו והעבירונו לטאג` גארדן. זהו מלון השייך לרשת הטאג`, ממוקם במעלה הר, חדריו מפוזרים במדרונות.
רבקה וחנניה היו במלון זה וכתבו שאין בו ייחוד, אבל אנחנו מוצאים שהוא מאוד לטעמנו. במיוחד שהערב מתקיימת בו חתונה וכרגע עוסקים עשרות פועלים בהרכבת נורות קטנות, מדרך הכניסה במעלה ההר ועל כל עץ אפשרי בסביבה (ויש יער שלם). תכניתנו היא להתארגן, לאכול ארוחת ערב ולצאת למקדש Meenakshi amman.
מסעדת המלון ממוקמת כך שכל העיר נפרשת לפניה. בולט בשטח המקדש על מגדליו.
לקראת היציאה למקדש פוגשים את שיווה - מדריכנו להערב ולמחר. להפתעתנו גם מר רג`אש מחברת מוקשה טורס מגיע לדרוש בשלומנו.
מדי ערב נערך במקדש טקס, בו מובלת מינאקשי (גלגול של האלה פרוואטי), בליווי תופים וכלי נשיפה והמון רב, אל חדרו של שיווה אהובה כדי שיוכלו להתייחד. לאחר הטקס מוחזרת מינאקשי אל מקומה ואנחנו חוזרים למלוננו, אשר הפך בינתיים, בעזרת הנורות הצבעוניות, לעולם של אגדה. קשה להתיק את העיניים מהיופי והקסם.
מדוראי- ראמאסווארם - מדוראי
27.1.05 יום 10 (חמישי בשבוע): קימה מוקדמת ובשעה 3.30 אנו בדרכנו, בחברת מוני ושיווה, לראמאסווארם (170 ק"מ). חושך בחוץ אך הכבישים מלאים חקלאים הפורשים את תבואתם על הכביש. מאוד מסוכן. מוני מצפצף, אך הם בשלהם. לעתים הוא ממש משחק מעבר מכשולים ומזפזף עם המכונית ביניהם. באינטרנט הגדירו את המקום כ"זיף סורר שברח מקצה היבשת, כמו מכחול שנמשך בטעות והשאיר אחריו שובל של איים, טיפות דיו לכיוון הטיפה הגדולה סרי לנקה". סרי לנקה הגנה בגופה על המקום מפני הצונאמי. ראמאסווארם נחשבת כווראנסי של הדרום ועולי הרגל שואפים להגיע אליה לפחות פעם בחיים. מדי בוקר, עם הזריחה עורכים עולי הרגל טכס אזכרה לנשמות קרוביהם.
מגיעים בשעה 6, בדיוק עם אור ראשון וחוזים בטקסים הנערכים. בים, עם הפנים לשמש, עומדות ויושבות במים קבוצות קבוצות ונושאות תפילה. על החוף נעזרות המשפחות בכהני דת העורכים עבורן את הטקסים. קר להם והם רועדים מקור וכנראה גם מעצמת המעמד. המונים ממשיכים להגיע בקבוצות. עולי הרגל מהצפון מאופיינים בכך שקצה הסארי של הנשים (הפאלו) מונח על הכתף הימנית ואילו אצל נשות הדרום הוא מונח על הכתף השמאלית. גם מבנה הפנים וצבע העור שונה. אנשי הדרום מתייחסים לצפוניים בזלזול רב.
במרחק לא רב נראה נמל דייגים. לבקשתנו נוסעים לנמל. במושגים שלנו זהו נמל דייגים גדול ושוקק. שיווה ומוני אומרים כי הוא פצפון לעומת הנמל שהיה בצ`נאי ואיננו עוד. מכאן אנחנו מבינים בצורה מוחשית את הרס הצונאמי. בדרך חזרה עולים לתצפית יפה על הסביבה ונכנסים לארמון עם ציורים יפהפיים, אך לצערנו לא שמורים. על העצים, לצדי הדרך, מבחינים בגופים תלויים. שיווה מסביר כי אלה שליות של בעלי חיים. השליה היא קדושה. לא זורקים אותה בכדי שחס וחלילה לא תאכל על ידי בעלי חיים ולכן תולים אותה בתוך שקית מיוחדת.
לקראת צהריים חוזרים למלוננו. התרעננות קלה ואנחנו בדרכנו לארמון טירומאלי נאיאק היפה הבנוי בסגנון מעורב - הינדי מוסלמי. בדיוק שוטפים את האולם המרכזי הענק ואתה לא מאמין. בעזרת צינור ממלאים מים את כל האולם ואישה זקנה עם מקל זרדים בידה מנסה להוציא את המים. ברור לנו כי בחיים היא לא תצליח. שוב מומחש הפער התרבותי הגדול.
חוזרים למקדש סרי מינאקשי. זהו מקדש פעיל ותוסס. שיווה מספר כי בכדי לשמור על פעילותו של המקדש הכניסו את השוק לתוך המקדש. בכך נחזה בערב, לאחר פסטיבל המנורות אליו מועדות עכשיו פנינו. באולמות המקדש עמודים מגולפים להפליא. לקראת חשיכה פנינו לפסטיבל. זהו פסטיבל נשים. 5800 נשים יביאו את מנורות השמן שלהן מהבית וידליקו אותן במשותף בתפילה. לאט לאט מתקבצות הנשים ומתיישבות בשורות, גב אל גב. צבעי הסארי משובבים נפש. הטקס מתחיל והנשים פועלות לפי ההוראות, מכינות את המנורות להדלקה. מתחילה התפילה והמנורות נדלקות באחת. צבעי הסארי מתערבבים עם אור המנורות.
מראה מופלא, משכר. שוב הרגשה של התעלות הנפש. יכולנו לעמוד כך שעות, אבל חבל לנו על מדריכנו שיווה ונהגנו מוני שנמצאים איתנו משעה 3.30 לפנות בוקר. ניתקים מהמקום וממשיכים לעבר השוק הממוקם במקדש. המראה בלתי יאמן. בתוך מתחם העמודים והקירות המגולפים ומפוסלים שוק של ממש. דוכנים דוכנים של מוכרים. בדים, חייטים, ביגוד, כלי נחושת, חרוזים, תכשיטים, משחקים, מזוודות - הכל מכל. יצאנו בהרגשה שלא מיצינו את המקום הנפלא הזה. חזרנו למלון בשעה 9.30, לארוחת ערב נוספת במסעדה הטובה שמשקיפה על העיר.
מדוראי - קומילי - קומרקום
28.1.05 יום 11 (ששי בשבוע): עזבנו את מדוראי בהרגשה שבהחלט יכולנו לבלות בה עוד כמה שעות. אבל היום מחכה לנו נסיעה ארוכה (240 ק"מ - 6 שעות) ועוד ביקשנו ממוני להיכנס לקומילי ולערוך סיור בגן תבלינים. על כן בשעה 7.30 אנחנו כבר בדרך. מצוידים כמובן בפירות (בננות, אננס, פאפאיה), קפה ועוד מיני מתיקה. הדרך יפה, השיחות קולחות (ראו פרק חתונה). לאט לאט מתחילים לטפס בהרים. שמעון טוען כי בגלל שיחותינו אנחנו מפסידים את הנוף ההררי והיפה אבל אנחנו משתדלים למצות את הכול. גבעות הרריות של שיחי תה. מראה ציורי מאין כמוהו. עצי קוקוס ועצים אחרים. עברנו למדינת קארלה העשירה, נרשמנו בתחנת המעבר ואנחנו בקומילי.
הסיור מפגיש אותנו לראשונה עם גני התבלינים בהם צומחים בכפיפה פלפל שחור עם ונילה, קרדמון, הל, ציפורן, אניס, סנדלווד, קוקוס, קפה מ-2 סוגים, יסמין, עצי גומי, ועוד ועוד תבלינים לסוגיהם השונים. האחד משמש משענת או בית גידול למשנהו. הריחות משכרים והמראה הכללי כלקוח מגן העדן. מקנחים את הביקור בקניית תבלינים ושמנים.
בכדי להגיע לקומרקום חוצים את ההרים. כאן אנו פוגשים לראשונה בתים מסגנון אחר. הכל יותר עשיר וגם הבתים מצביעים על תושבים הנהנים מרווחה כלכלית. מוני מספר כי במשפחות קארלה יש לפחות בן אחד העובד בחו"ל ומביא איתו כסף הביתה. הרבה עצי קוקוס ואחרים, תעלות מים רחבות. לקראת 4 מגיעים לקומרקום, למעגן סירות. הפתעה - למלון שלנו היום, Coconut Lagoon, אפשר להגיע רק בסירה. סירת המלון מגיעה, חפצינו מועמסים איתנו ואנחנו שטים ב-Backwaters לעבר המלון. קבלת פנים מפנקת עם מיץ אגוז קוקוס (שלא היה לנו טעים במיוחד) ואנו מובלים לבונגלו שלנו הנמצא על שפת האגם עם ערסל פרטי מקדימה ובריכה פרטית מאחור. כוס קפה ועוגיות ביד, ואנו מוצאים עצמנו מתרווחים בצוותא על הערסל, צופים ברדת הלילה על האגם. החיים הטובים בהתגלמותם. לפתע מגיח עורב, חוטף לשמעון את העוגיות ונס לדרכו. שמעון רודף אחריו, אך ללא הצלחה. זה ביתו וכאן הוא השליט.
קומארקום - אלפי - קוצ`ין
29.1.05 יום 12 (שבת): עם בוקר האגם עוטה ערפילים. מהצד השני השמש עולה על פני ביצת ענק הגובלת במלון. צמחי מים וציפורים. המלון בנוי ביתנים ביתנים. הכול יפה ומושקע, נעים לטייל בשביליו. הבוקר יוצאים לשייט של 3 שעות ברחבי הבקווטרס בואך אלפי. זוהי רשת עצומה של לגונות, אגמים נהרות ותעלות. רשת של נתיבי מים. במיוחד מרשימות התעלות, מעשי ידי אדם, הפרושות על מאות קילומטרים. לנו זכורות התעלות של ויאטנם, שהן יותר צרות ושוקקות חיים, אבל אי אפשר שלא להתפעל ממראה ציורי זה ומהעבודה הרבה שהושקעה בהקמת המערכת ומושקעת בשימורה.
באלפי פוגשים את מוני ותוך זמן קצר מגיעים לקוצ`ין למלון Fort Heritage הממוקם במאטנצ`רי באזור מבצר קוצ`ין. המלון הוקם במאה ה-17 והיה ארמון הולנדי. ב-1945 הוסב למלון. יש בו 10 חדרי אירוח, רהיטים הולנדיים יפים, כולל נדנדה גדולה מעץ ששמעון נהנה מחברתה, מה עוד שהודית נחמדה התנדבה לנדנד אותו. חצר פנימית גדולה משמשת כמסעדה. במקום אוירה משפחתית ואנו נהנים מכל רגע.
בשעה 5 אחר הצהריים מתייצבים בקארלה קאתאקאלי סנטר לחזות בשלב האיפור לקראת מופע הקאתאקלי. זהו מופע המשלב ריקוד פנטומימה ומוזיקה. הנושאים לקוחים מהמיתולוגיה ולכל תנועה משמעות סמלית. הרבה משחק עם הבעות הפנים ובעיקר עם העיניים.האיפור מודגש מאד ונראה כמסכה. למעלה משעה לוקח לשחקנים להתאפר והם עושים זאת לעיני הקהל, תוך כדי הכנת הצבעים מאבקות שונות. שלב האיפור מעניין לא פחות מהמופע עצמו. ארוחת הערב בחצר המלון נהדרת.
