אם גן העדן הוא מקום בכדור הארץ, אז בוודאי גליישר עונה לתואר .

אין הרבה מקומות בארצות הברית ובעולם כולו, מרשימים ויפים כמו הפארק הזה שממוקם לו הרחק בהרי הרוקיז' על הגבול הקנדי.

גורג' גריינל, אחד האמריקאים הראשונים שביקר כאן כינה את המקום "כתר היבשת".

כתר זה דבר נחמד, אבל זה לשון המעטה, זהו היהלום שבכתר.

זה אולי נשמע כהגזמה פרועה אבל איך אפשר לכנות מקום בו קרחונים ממוקמים על מורדות הרי גרניט עם פסגות מחודדות, מפלים אדירים נופלים מגובה רב, אגמי טורקיז מנקדים את העמקים התחומים בצוקי ענק ויערות ירוקים ממשיכים עד קצה האופק?

גן עדן!

הצד הטרגי של גליישר הוא שהפארק חי על זמן שאול.

כאן אפשר לחזות בצורה המוחשית ביותר בהתחממות הגלובלית וכיצד היא משנה את הנוף.

בשנת 1850 היו כאן כמאה וחמישים קרחונים, היום נותרו עשרים וחמש בלבד, וגם הם מתכווצים בקצב מפחיד.

לדברי המדענים לא יישארו קרחונים בפארק הלאומי הנקרא על שמם, בעוד 15 שנים בלבד.

סיבה מספיק טובה לעזוב הכל ולהגיע לכאן עכשיו.

בסוף המאה ה-19 נחנכה בסמוך לגליישר מסילת ברזל שחצתה את קו פרשת המים של היבשת האמריקאית והמשיכה מערבה.

על מנת לעודד נסיעת אנשים ברכבת שווק המקום כחלק מהחוויה הנופית שהנוסעים יעברו בדרכם.

אינטרסים מסחריים של חברת רכבות ואינטרסים של חובבי שמירת הטבע התמזגו ללחץ על הממשל האמריקאי להכריז על גליישר כפארק לאומי, וכך קרה לבסוף בשנת 1910.

מלונות נבנו, שבילים נסללו, התושבים הילדים פונו ואלו שנותרו שימשו בעצמם כאטרקציה תיירותית וקמפיין ענק פורסם בערי המזרח תחת הכותרת 'קודם תראו את אמריקה'.

מאז ועד היום מיליוני תיירים בשנה מגיעים רחוק עד צפון מערב מדינת מונטנה לחזות בנפלאות הבריאה ולצלוח את הכביש היפה ביותר בצפון אמריקה, Going- To- The- Sun שנחנך בשנת 1933 לאחר שנים של עבודת כפיים וחצה את הפארק ואת קו פרשת המים בנקודה היפה ביותר שלה.

מספקת נופים שמחסירים פעימה.

בראשית שנות השלושים גם הוקם 'פארק השלום'.

יוזמה אמריקאית-קנדית ראשונה מסוגה של פארק משותף שיסמל את הידידות והאחווה בין שתי המדינות.

שמו של הפארק הקנדי הקטן בהרבה הוא Waterton Lakes National Park וגם הוא מדהים כמו גליישר.

הפארק הלאומי גליישר הוא מבחינתי מקום מיוחד.

לפני חמש שנים לערך ראיתי במגזין טיולים תמונה מדהימה של הרים ואגמים ששבתה את ליבי.

מחקר קצר העלה שהתמונה צולמה כאן, בפארק הלאומי גליישר שבמונטנה.

נפעם מהמראות שריצדו על צג המחשב ומסוקרן מכל מה שהפארק מציע הכתה בי ההבנה שעשרים שנים הם כל מה שנותר עד שהקרחונים של גליישר ישארו לעד על צג המחשב, בספרים ובזכרונות.

מאז גליישר היה היעד האולטימטיבי והוא זה שבסופו של דבר הביא אותי לעשות את המסע הזה, כי די טיפשי לעשות את כל הדרך מישראל למונטנה בשביל פארק אחד…

למעשה אני חייב לגליישר את המסע הזה.

ואז, שבועיים לפני המועד המתוכנן להגעתי לפארק פרצה שריפה בחלקו המזרחי, כנראה בגלל רשלנות מטיילים.

גם במהלך השבוע שהייתי בפארק השריפה המשיכה להשתולל, מונעת כניסה לחלקה המזרחי של 'דרך ההולכים אל השמש'.

ההערכה אז הייתה שיקח עוד שבועיים לפחות לכבותה.

עצוב ומאכזב, אך רוב הפארק פתוח ובטוח ובוודאי שהחלום לא יתנפץ בגלל שריפת יער, קשה ככל שתהיה.

את הדרך הארוכה מחוף האוקיאנוס השקט לרכס הרוקיז' עשיתי דרך העיר הגדולה ספוקן Spokane.

ספוקן, העיר הגדולה ביותר במזרח מדינת וושינגטון, אינה יעד תיירותי קלאסי, בוודאי למבקרים מישראל. אך זו עיר חביבה מאוד עם מרכז עיר יפה ומעניין, מפל מדהים בלב העיר ופארקים מקסימים לאורך נהר הספוקן שחוצה את העיר.

מארחיי בספוקן, אותם הכרתי דרך קאוצ'סרפינג, הכירו לי את העיר דרך עיניים מקומיות וסיפקו לי יומיים מעניינים ומרתקים.

גם הגעה בשעות הצהריים המוקדמות לא עזרו לי להשיג מקום לינה באחד מאתרי הקמפינג של הצד המזרחי של הפארק ואני לנתי באכסנייה על גבול הפארק, בכפר הקטן East Glacier.

למעשה עלות הלינה באכסנייה הייתה זולה יותר מהעלות באתר הקמפינג והקרבה של הכפר לאתרי הביקור של מזרח הפארק השאירו אותי כאן במשך מרבית הזמן בו טיילתי בפארק.

בכפר ישנם מלבד מסעדות וחנויות שונות גם מקומות אירוח, מלון גדול מסוף המאה ה-19 ואת תחנת הרכבת ההיסטורית שעדיין מביאה לכאן נוסעים מכל רחבי היבשת.

רבע שעה נסיעה ואתה באגם Tow Medicine, אגם יפייפה החודר אל תוך ההרים המקיפים אותו בגובה ממוצע של 2600 מטרים.

על שפת האגם נח לו מלון מפואר ואפשר לצאת מכאן להפלגה או לשיט עצמאי בקנו או בקיאק על מי אגם מדיסין.

לתצפית על האגם וסביבתו הלכתי במסלול Aster Park.

מסלול זה מגיע לנקודת תצפית מדהימה דרומית לאגם, בדרך העולה אל התצפית זורמים נחלים ושוצפים מפלים.

לאחר מכן, על הכביש המוביל חזרה לכפר נמצא המסלול אל Runing Eagle.

זהו מסלול קצר וקליל המוביל אל מפל מדהים הפורץ מתוך הסלע אל בריכה עמוקה והלאה אל הנהר.

הערב כבר שם את אותותיו ואני חזרתי לאכסניה.

למחרת השכם בבוקר, יצאתי למסלול המעגלי בן 35 הקילומטרים אל מעבר ההרים Pitamakan ומעבר ההרים Dawson.

זהו מסלול שאינו פופולרי ומעטים האנשים שנתקלים בהם במהלכו.

יש בכך מן הברכה להימלט מההמונים אך זה מצדיק זהירות יתרה בכל הנוגע לדובים.

הפארק הלאומי גליישר הוא ארצם של הדובים, דובים שחורים ודובי גריזלי.

על מנת להימנע ממפגש פנים מול פנים עם דוב יש לנקוט באמצעי זהירות.

ספריי נגד דובים במיקום נגיש, פעמון הקשור לתרמיל והקמת רעש כשהולכים במקומות בהם שדה הראיה בעייתי.

ראשית השביל בתוך יער עבות לאורך עמק צר וארוך המוקף בקירות גרניט גבוהים מהם צונחים מספר מפלים. בקרבת אגם אולדמן Oldman Lake מתחיל השביל לטפס בתלילות למעבר ההרים. בקצהו של הטיפוס הנך מגיע לפסגתו של מעבר ההרים המשונן כשמכל צד מקיפים אותך צוקים תלולים. משמאל הנוף של אגם אולדמן ומימין נופו של אגם פיטמקן Pitamakan.

השביל ממשיך ועולה לכיוון מעבר ההרים Cut Bank ואז פונה בחדות ומקיף את ההר בשביל צר סחוף רוחות עם נופים מדהימים.

הרחות התחזקו וכל צעד בשביל הצר בוצע בקפידה, כך עד למעבר ההרים Dawson שם נגלים נופיו של האגם ללא השם No Name Lake.

הדרך מזמנת לך גם מפגש עם הטבע. לשמחתי לא דובים אך עזי הרים ומרמוט היו שם לרוב.

הירידה התלולה מההר קשה היא, ומסלול ההליכה עד לאגם ולאורך חופו מייגעת מאוד ובמיוחד לרגליים דואבות לאחר הליכה של 25 קילומטרים.

אך זהו מסלול בלתי נשכח שנחרט בזכרון, כזה שגם צריך יום להתאושש ממנו.

היעד הבא בפארק הוא אזור Many Glacier.

כשמו המרמז על כך, ממוקמים בחלק זה שבצפון מזרח הפארק קרחונים רבים וכאן גם נמצאים שתי מסלולי ההליכה מהמומלצים ביותר בפארק.

אחד מהם הוא המסלול אל קרחון גרינל Grinnell Glacier.

מסלול זה, בן 18 הקילומטרים, מתחיל על חופו של האגם הציורי Swiftcurrent והמלון הנמצא שם, ממשיך דרך יער לחופו של אגם גוס'פין Josephine Lake מטפס מעל לאגם גרינל Grinnell Lake, משקיף על העמק והמפלים הרבים שסביבו ומגיע בקצהו לקרחון.

בביקור בפארק בוודאי תתקלו בתמונה של קרחון גרינל כפי שצולמה לפני מאה שנים ובתמונה מהשנים האחרונות שנועדה להמחיש את קצב העלמותו.

ואכן השינוי נורא ונראה לעין. אך הקרחון עדיין מרשים במצבו הנוכחי וכשמגיעים לחוף האגם הקטן שבתחתיתו מרגישים את עוצמת הטבע.

לאחר הליכה מרובה בחום הקיץ אין כמו להתרחק קצת מההמונים, לשבת על החוף, להביט בקרחון ולהרגיש את התחושה המוכרת של פתיחת דלת המקפיא ביום קיץ חם, רק בגרסה הטבעית.

במסדרונות המלון Many Glacier, בדרככם לשירותים, או כסיור התרשמות מהמלון שנבנה לפני מאה שנים בדיוק, תתקלו בתערוכה המציגה תמונות של הקרחונים בפארק מן העבר ומן ההווה.

מסלול פופולרי נוסף באזור זה הוא המסלול אל אגם אייסברג Iceberg Lake.

זהו מסלול קצר יותר מהמסלול אל קרחון גרינל, אורכו 15 קילומטרים, אך הוא עדיין אינו פשוט. הטיפוס אינו קל אך הנופים הנשקפים מהדרך כמו מפלי Ptarmigan וכמובן מראה האגם בו צפים גושים גדולים של קרח משובבות את הנפש.

גם כאן ניתן להשיג פינה שקטה אם רק מרחיקים על חוף האגם.

בקרבת מקום רעו להם מספר איילים קנדים והפכו לאטרקציה שמשכה רבים מההולכים על השביל.

למחרת נפרדתי מהאכסניה ויצאתי אל צדו המערבי של הפארק. הדרך המעודפת לעשות זאת, בכביש 'ההולכים אל השמש' לא הייתה זמינה עקב השריפה ולכן עשיתי את העיקוף הארוך ונכנסתי חזרה לפארק דרך הכפר West Glacier.

כאן מתחילה דרך 'ההולכים אל השמש' וכאן גם נמצא מרכז המבקרים הגדול של הפארק, על חופו של אגם מקדונלד, Apgar Visitor Center.

לאחר התמקמות באתר הקמפינג שעל חופו של האגם Lake McDonald נסעתי עד לנקודה המזרחית ביותר בכביש שפתוחה, מעבר ההרים לוגן Logan Pass.

גם כאן ישנו מרכז מבקרים גדול ומגרש חניה שעמוס כמו מגרש חנייה בקניון בערבי חגים.

דרך Going To The Sun, על הפיתולים הרבים שלה, חולפת על פני הנופים הנפלאים ביותר בפארק.

פסגות הרים עטופי עטרת לבנה בגובה של 3000 מטרים. קרחונים נוצצים, עמקים ירוקים שבתוכם זורמים נהרות שוצפים, קיר סלע ענק, המסמן את קו פרשת המים היבשתית, שממנו זורמים המים היישר אל הכביש ומעניקים לחלקים ממנו שמות כגון 'הקיר הדומע' Weeping Wall.

לוגן פס היא הנקודה הגבוהה ביותר ומכאן יוצאים מספר מסלולי הליכה.

אל אחד מהם, לכיוון האגם הנעלם Hidden Lake, הלכתי ביום זה.

זהו מסלול פופולרי מאוד של חמישה קילומטרים המטפס בינות לכרי דשא אלפינים ובצלו של הר קלמנט Clements Mountain על פני אגמונים, נחלים ומפלים אל נקודת תצפית נפלאה על האגם הנהדר המסתתר בין ההרים. מדרומו של האגם שוכן לו הר Bearnat החרוטי שמוסיף לנוף המדהים גם כך. מנקודת התצפית ממשיכה הדרך מטה מספר קילומטרים נוספים עד לחופו של האגם.

בדרך מערבה ובקרבת הכביש הראשי בצמוד למפל יפה טיפסה משפחת עזי הרים על מדפי הסלע במיומנות שאין שנייה לה.

משם המשכתי אל המסלול אל Avalanche Lake.

מסלול זה פופולרי מאוד והוא קליל. אורכו רק 6.5 קילומטרים. השביל מתחיל בתוך יער של עצי סיידר ומטפס לאורך ערוץ הנחל Avalanche אל האגם המרשים שחבוק בהרים הגבוהים שמסביב ומפל גבוה נופל אל מימיו.

ביום האחרון בפארק נסעתי שוב למעבר ההרים לוגן למסלול שנחשב לאחד היפים שבגליישר Higline Trail. מסלול זה מתחיל ליד מרכז המבקרים של לוגן וממשיך כעשרים קילומטרים ממש מתחת לקיר הסלע הענק Garden Wall שמסמן את קו פרשת המים היבשתית  Continental Divide ומעל לכביש 'ההולכים אל השמש'.

השביל ממשיך ומטפס אל פסגת גרניט פארק Granite Park Chalet ממנה נשקפים נופים מרהיבים לכל עבר, אל ההרים שמעל השביל Pollock Mtn. Gould Mtn. ופסגת Swiftcurrent Mtn. ואל ההרים שמול השביל Clements Mtn ו Cannon Mtn.

בימים כתיקונם הנופים ממסלול זה הם מהמדהימים שהפארק מציע אך האובך שנגרם כתוצאה מהשריפה פגע בראות ובשמיים הכחולים של מונטנה שלא לחינם נקראת 'Big Sky Country'.

המסלול מטה מפסגת גרניט אורכת שישה וחצי קילומטרים בירידה.

ביום זה, בו הטמפרטורות הרקיעו שחקים ל98 מעלות פרנהייט שהם 36 מעלות צלזיוס הייתה הירידה אורכה ומיוזעת.

בנקודת הסיום, עיקול בכביש שזכתה לשם The Loop, עליתי על אחד האוטובוסים של הפארק העושים את דרכם ממערב למזרח לאורך הכביש הראשי ומעלה נוסעים חינם אין כסף היישר אל מגרש החנייה של מעבר ההרים לוגן ואל הרכב שחיכה לי שם.

את הערב האחרון בפארק העברתי על חוף אגם מקדונלד השליו מוכן ומזומן לקראת הפארק הבא, ילוסטון שבוויומינג.

-------------------------------------------

שחר כהן- יעוץ, הכוונה ובניית מסלולים בהתאמה אישית.

travelbamerica@gmail.com