במבט ראשון, הפארק הלאומי 'עץ יהושוע' נראה כמו שממה מדברית, והאמת, הוא אכן כזה.
בנקודה בה מדבר קולורדו פוגש את מדבר מואבי בדרום מזרחה של קליפורניה, השממה בולטת לעין.
אך פארק זה הוא לא סתם "שממה". אוהבי המדבר יעריכו את המרחבים שלו, את גושי הסלעים שבו, שנחשבים למעולים על ידי מטפסי הקירות ואת עצי היהושוע המיוחדים שעל שמם נקרא הפארק.
הנועזים שיצאו לטייל ברגל, חרף חום המדבר העז, ימצאו כאן דברים מופלאים.
צבי מדבר וכבשי בר, שרידי מכרות החשופים לרוח ובתים נטושים של רודפי חלומות ופושעים נואשים, ציורי סלע שהושארו כאן על ידי הילידים ומאות עצים ממשפחת היוקה (Yucca) שנדמו לחלוצים המורמונים שחלפו כאן באמצע המאה ה-19 כנביא הפורש ידיים מעלה ומוביל את צאן מרעיתו לארץ הקודש.
בחמשת אלפי השנים האחרונות שימשה פיסת אדמה מדברית זו כנתיב מעבר והתיישבות לרבים. שבטים אמריקאים-ילידיים, מיסיונרים, כורים, חוואים ומתיישבים.
כולם ניסו ליישב את השממה, מעטים הצליחו, הרוב נכשלו.
אכן, זו אדמה עוינת, אך בוודאי לא חסרת חיים. מאות זנים של צמחים מצאו דרך להיאבק בחום המדבר ובהיעדר המשקעים. העץ המכונה יהושוע הוא הגדול מכולם והוא אנדמי לכאן, למדבר מואבי.
מדבר מואבי הוא מדבר בצל גשם והוא הצחיח ביותר מבין מדבריות צפון אמריקה, והקטן מבין כולם. גובהו נע בין 1,520 מטרים מעל פני הים לשיא שלילי של מינוס 86 מטרים בעמק המוות, הנקודה הנמוכה ביותר בחצי הכדור המערבי.
מדבר מואבי מקבל פחות מ-330 מיליליטר של גשם בשנה, אתגר אדיר לבעלי החיים ולצמחייה, כאן כל טיפת מים חשובה.
אבל לא כל שטח הפארק שוכן בתחום מדבר מואבי. הצד המזרחי שלו הוא חלק ממדבר קולורדו שהוא בעצמו הזרוע המערבית של מדבר סונורן רחב הידיים (SonoranDesert). ההבדל בין המדבריות נעוץ בגובה. בעוד מדבר מואבי נחשב "מדבר גבוה" מדבר קולורדו נחשב נמוך.
ההבדל הנראה ביותר לעין הוא בתחום גדילתם של עצי היהושוע, שמשגשגים במדבר מואבי בלבד ולמעשה מגדירים את גבולו. וגם בגופנו נרגיש את ההבדל שבין שני המדבריות. הטמפרטורה במדבר קולורדו גבוהה בממוצע בכמה מעלות מאשר במדבר מואבי.
בקיץ חם כאן מאוד, במהלך היום הטמפרטורה יכולה להגיע לשיא של 43 מעלות צלזיוס וחום הקרקע מגיע לחום נוראי של 82 מעלות. אף לילות הקיץ אינן מספקים נחמה מהחום והטמפרטורה לעולם לא יורדת מתחת ל-22 מעלות.
החורף זה כבר סיפור אחר, ובגלל גובהו עלול מדבר מואבי להתכסה בשמיכה דקה של שלג וטמפרטורות נמוכות הן עניין שבשגרה.
ואלו שיגיעו בעונות המעבר יזכו בכל הקופה. עם טמפרטורות נוחות, שמים כחולים, לילות נעימים ובאביב אף מרבדי פרחים שמעטרים את המדבר הצחיח.
ובכל זאת, גם המטיילים בתקופה הנוחה יותר חייבים להצטייד בכמות גדולה של מים, בכובע רחב שוליים ובקרם הגנה.
וערימות הסלעים שבפארק? הם נוצרו בידי מגמה שיצאה מהאדמה לפני מאה מיליון שנים והתקררה.
מי תהום שזרמו דרך חריצים באדמה שייפו את הסלע לכדי אבנים עגולות ושיטפונות בזק סחפו סלעים קטנים על הקרקע ליצירת ערימות אבן והרים בודדים ובולטים בשטח המישורי.
בין גוש סלעים אחד למשנהו גדלים עצי היהושוע. הם גדלים בריחוק מה אחד מהשני על מנת שהשורשים יוכלו להתפרס על פני שטח נרחב ולתפוס כמה שיותר לחות מהסביבה. בעשור הראשון לחייו העץ גדל בכשמונה סנטימטרים בשנה, די מהר לעץ הצומח במדבר, אך בבגרותו העץ מאט את גדילתו ואורך חייו מגיע למאות שנים עם גובה שיא של 12 מטרים.
את הדרך מהפארק הלאומי 'גרנד-קניון' וממדינת אריזונה אל קליפורניה במערב עשיתי על אחת מהדרכים ההיסטוריות המפורסמות ביותר בארצות הברית, כביש מספר 66 (U.S. Route 66) שזכה לכינוי 'אם הכבישים' The Mother Road.
מראשית סלילתו בשנות העשרים של המאה הקודמת היה כביש זה נתיב התעבורה הראשי מהמערב התיכון של ארצות הברית ומהמישורים הגדולים במרכזה מערבה אל החוף הפסיפי. הכביש ההיסטורי שיצא משיקאגו שבאלינוי עבר במדינות מיזורי, קנזס, אוקלוהומה, טקסס, ניו-מקסיקו ואריזונה בטרם סיים את דרכו במזח של סנטה מוניקה שבקליפורניה.
לאורך חייו, ובפרט בתקופות המשבר של השפל הגדול The Great Depression וקערת האבק
Dust Bowl יצאו המונים, מסיבות כלכליות בעיקר, מערבה אל חיים חדשים, אולי טובים יותר, בקליפורניה המתפתחת. אז גם קיבל כביש 66 את הכינוי 'אם כל הכבישים' ברומן המפורסם 'ענבי זעם' מאת ג'ון סטיינבק.
עם השנים, כבישים חדשים נסללו, טובים יותר ורחבים יותר, והם אלו שהובילו לגסיסתו האיטית עד שבשנת 1985 הוצא כביש 66 ממערכת הכבישים הבין-מדינתיים האמריקאית.
אך כביש זה כבר נכנס לתודעה ולתרבות האמריקאית והיה לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלה ורבים עוד באים במיוחד במטרה לנסוע בנתיב הישן והחמקמק של כביש 66.
ואולי המקום הטוב ביותר להפליג בזמן על כביש זה הוא מדינת אריזונה שבה חלק נרחב של התוואי נשמר וזכה לכינוי 'כביש 66 ההיסטורי' "Historic Route 66".
העיר פלגסטף (Flagstaff), "עיר השמיים החשוכים", היא אחת הערים הגדולות בצפונה של אריזונה וקרבתה היחסית לפארק הלאומי גרנד-קניון ומיקומה על כביש 66 ההיסטורי הפכו אותה ברבות השנים למרכז עירוני חשוב.
הגובה הרב בו היא שוכנת, 2,100 מטרים מעל פני הים, הופכים את החיים כאן לנעימים בהרבה, בהשוואה לשאר החלקים של מדינת אריזונה החמה. רכס הרי סן פרנסיסקו San Francisco Peaks נמתחים מצפון לעיר וההר הגבוה ביותר באריזונה, פסגת האמפרייס Humphreys Peak מרוחק 16 קילומטרים בלבד ממנה. בסמוך לפלגסטף גם נמצא יער האורנים הגדול ביותר בארצות הברית ובעיר ממוקם גם הטלסקופ (Lowell Observatory) שבעזרתו גילו בשנת 1930 את כוכב הלכת לשעבר, פלוטו.
פלגסטף היא עיר אוניברסיטאית- תעשייתית עם ענף תיירות שגדל כל הזמן ומרכז מלא בבניינים נאים, מלונות, מבשלות בירה, מסעדות וחנויות שהופכים אותה לבסיס מצוין לטיולים בסביבה.
מפלגסטף נסעתי מערבה לעיירה ויליאמס Williams שצמודה לכביש המהיר I-40.
זו עיירה נחמדה שרחובה הראשי הוא מוזיאון חי לכביש ההיסטורי ובו מסעדות נושא רבות, חנויות מזכרות, מספר מוזיאונים ומוטלים שכאילו נשכחו בשנות החמישים. מתחנת הרכבת של העיירה גם יוצאת רכבת עתיקה משלהי המאה ה-19 אל שפתו הדרומית של הגרנד-קניון, דרך נהדרת למעוניינים לנסוע לביקור חפוז בפארק באווירה מיוחדת ושונה.
למחרת בבוקר המשכתי בנסיעה על כביש 66 לעיירה סליגמן Seligman. ביקור בסליגמן הוא מסע בזמן, לימים בהם היה כביש 66 הרחוב הראשי של אמריקה.
הכפר הקטן שנוסד כאן על נתיב הרכבת מערבה חיבק בחוזקה את כביש 66 שהיה למפרנס העיקרי שלו.
העיירה חוותה קשיים עת עבר הכביש הראשי דרומה אך הצליחה לשמור על זרם התיירים בזכות הפיכתה של סליגמן למוזיאון חי להיסטוריה של הכביש ולתרבות הפופולרית שהוא יצר.
נסיעה ארוכה בנוף המדבר מביאה אותך לעיירה הדהוייה קינגמן Kingman שברחובה הראשי תחנות דלק ישנות ומוטלים עבשים וגם מוזיאון לכביש בבניין היסטורי נאה.
מקינגמן ממשיכים מערבה אל עיירת הכורים אוטמן Oatman שתודות להתעניינות הגוברת בכביש 66 חווה פריחה מחודשת. זו עיירת מערב פרוע קלאסית ששרידיה נעוצים בשלהי המאה ה-19 הפרועים, וכאן אפשר עדיין להרגיש, גם אם באופן מלאכותי למדי את אווירת המערב הפרוע.
ברחוב הראשי של העיירה מסתובבים בחופשיות, בין בתי עץ ישנים, חמורי פרא מוגנים שניתן להאכיל. ערימות חציר ניתן לקנות בכל חנות בעיירה ולמרות שבדרך כלל הם שלווים, יש לזכור שאלו חמורי בר עם מצבי רוח משתנים.
אוטמן, כמו שאר העיירות בדרך, גאה מאוד במורשת שלה ושלטי פח הנושאים את הלוגו של כביש 66 ניבטים מכל פינה. בסופי שבוע, עת מספר התיירים גדל, אפשר להיתקל בקרב יריות היתולי בסגנון המערב הפרוע ממש ברחוב הראשי.
בסמוך לעיירה נידלס Needles חוצים את נהר הקולורדו ואת הגבול מאריזונה לקליפורניה. ושוב אני ב'מדינה המוזהבת' בה התחלתי את המסע.
נסיעה ארוכה דרומה בחום המדבר ובנופים הצחיחים של מדבר קולורדו לכביש המהיר I-10 ואז מערבה עד לפארק הלאומי 'עץ יהושוע' אליו הגעתי לפנות ערב, בדיוק בזמן להתמקמות באתר קמפינג חינמי במרווח שבין הכביש המהיר לגבולות הפארק, לארוחת ערב ולשינה תחת הכוכבים.
בוקר עולה על המדבר ואני יוצא דרך מרכז המבקרים הדרומי של הפארק Cottonwood Visitor Center אל האתר הראשון, גן הקקטוסים Cholla Cactus Garden.
קקטוס הצ'ולה צומח רק כאן, בדרום מערב ארצות הברית ובמדבר סנורה, והוא נודע גם בשם 'הצ'ולה המקפץ' בגלל שהוא משגר את זרעיו למרחק על מנת להתרבות.
שיגור זה הופך את הקקטוס למסוכן למדי, ובשביל בן 400 המטרים יש להישמר שלא להתקרב אל הקקטוסים פן יעיפו מקוציהם היישר לגופך, חוויה לא נעימה במיוחד.
ממשיכים לנסוע עד לחניון הקטן שבתחילת השביל אל 'הר ראיין' Ryan Mountain כשבדרך עוברים על פני תצורות סלע מעניינות שזכו לכינויים 'סלע הגולגולת' ו 'סלע ג'מבו'.
חמישה קילומטרים אורך הטיפוס לפסגתו של ההר בשביל צר ומדרגות אבן אך מקצהו, בגובה של 1,664 מטרים יש נוף נהדר של לב הפארק וחלקו המערבי עד להרי סן חאניטו, את הסלעים הגדולים שמכסים את הקרקע מצפון ואת אגן פינטו ממזרח.
חוזרים לרכב וממשיכים דרך נופים של ערימות סלעים גדולות לנקודת התצפית של קייז Keys View.
מנקודת תצפית זו ישנם הנופים היפים ביותר בפארק. ההר בן 1,580 המטרים אינו הגבוה ביותר אך מיקומו ברכס הרי סן ברנרדינו הקטן ממש מעל שבר סן אנדראס המפורסם מעניקים מבט נרחב על השטחים שמדרום ל'עץ יהושוע'. את שבר סן אנדראס, שהוא קו ההשקה בין הלוח הפסיפי ללוח הצפון אמריקאי ניתן לראות בבירור בתוואי המדברי, והוא מהלך אימים על תושבי האזור.
שבר סן אנדראס נמתח לאורך 1,300 קילומטרים המחולקים למספר חלקים. חלקו הצפוני נמתח לאורך צפונה של קליפורניה עד לסן פרנסיסקו ובחלק זה התרחשה רעידת האדמה הקטלנית של שנת 1906 שהחריבה את העיר.
חלקו המרכזי של השבר רגוע יותר, רעידות אדמה כמעט ולא מתרחשות כאן למרות שהשבר ברור לעין בתוואי הקרקע.
התוואי הדרומי של השבר עובר ליד הפארק בין רכס סן ברנרדינו הקטן להרי סן חואניטו דרומה עד אגם המלח Salton Sea. כבר 300 שנים שלא התרחשה רעידת אדמה חזקה בתוואי זה, והמומחים מעריכים שהלחץ המצטבר ישתחרר בקרוב ויגרום לרעידה בעוצמה העולה על 7 בסולם ריכטר, כזו שתגרום לנזק עצום לאזור העיר פאלם ספרינג ותפגע גם במרכזי האוכלוסיה של סן דייגו ולוס אנג'לס.
לאחר מכן נסעתי למסלול אל שרידי מכרה הזהב 'הסוס האבוד' Lost Horse Mine. זהו מסלול של 6.5 קילומטרים בתוואי המדברי המגיע לשרידים השמורים להפליא של המכרה שהיה פעיל מסוף המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20.
לאחר הסיור בין המבנים הישנים והשרידים של מכונות הכרייה חזרתי לרכב אל היעד הבא, 'העמק הנסתר' Hidden Valley. זהו אחד מהמקומות היפים ביותר בפארק, ותצוגה נפלאה של כל מה שיש לו להציע. סלעים ענקיים שהם אטרקציה למטפסי קירות, בולדרים במגוון צורות ואמפיתיאטרונים טבעיים שאדמתם הייתה מכוסה בעבר בעשב עד שזה חוסל על ידי עדרי הבקר שהובאו לפה על ידי האדם. השביל מתפתל בין סלעי הענק, העצים, השיחים ועמוד גבוה שזכה לכינוי 'Hidden Tower' עד שחוזר למגרש החנייה.
בקרבת מקום שוכנת לה חוות 'מלכת המדבר' Desert Queen Ranch שהוקמה על ידי החלוץ ביל קייז ובה הוא חי עם משפחתו והפריח את שממת מדבר מואבי בין השנים 1917 ועד מותו בשנת 1969. החווה שמורה להפליא אך על מנת להגיע לכאן יש לתאם מראש סיור מודרך עם הריינג'רים של הפארק. חוץ מבית החווה יש כאן תחנת רוח, מטעים, גנים וערימה של כרכרות, כלים חקלאיים, טרקטורים, כלי כרייה ואפילו כבשי בר שרועות בסביבה.
ליד החווה נמצא 'סכר ברקר' Barker Dam שנבנה על ידי ביל קייז עצמו על מנת להשקות את עדרי הבקר והשדות החקלאיים. בשנים גשומות מראה האגמון שלב המדבר משובב נפש.
בעיירה המדברית הקטנה 'עץ יהושוע' Joshua Tree מחוץ לגבולות הפארק, ממוקם מרכז המבקרים הגדול של הפארק Joshua Tree Visitor Center. גדול באופן יחסי כי למעשה הוא אחד ממרכזי המבקרים הקטנים שנתקלתי בהם, אך המקום מציע מסעדה קטנה, חנות מזכרות, תצוגה על הפארק ומרכז מידע.
השעה המאוחרת בישרה את סיומו של היום העמוס ואני שבתי אל אתר הקמפינג שבפאתי הפארק לשינת לילה לפני שאצא למחרת בבוקר אל היעד הבא, הפארקים הלאומיים סקויה וקניון המלכים.