מעטים המקומות בעולם שמעוררים בך השראה כמו הפארק הלאומי יוסימיטי (Yosemite) שבמדינת קליפורניה.
זהו אחד מאתרי הטבע המפורסמים בעולם ואחד הפארקים הפופולרים ביותר בארצות הברית.
ג'ון מיור, חוקר טבע אמריקאי נודע אמר:
“זהו המקדש המיוחד ביותר של הטבע שאליו אי פעם, ללא צל של ספק, נכנסתי מעודי”
ואכן, כיפות הגרניט העצומות, ההרים המושלגים, המפלים השוצפים, היערות, האגמים והעמק הופכים את הפארק הלאומי הזה לאתר חובה. לא רק למטיילים בקליפורניה ובארה"ב אלא לכל חובב טבע ויופי בעולם כולו.
הפארק נמצא במרכז רכס הסיירה נבאדה (Sierra Nevada) האדיר המשתרע על פני מזרח קליפורניה וגדול מהאלפים האיטלקים הצרפתיים השווצרים והאוסטרים גם יחד. פסגותיו מתנשאות לרום של 4,000 מטר ובו נמצא ההר הגבוה בארה"ב היבשתית, הר ויטני (Mount Whitney).
יוסימיטי הוא אחד הפארקים הלאומיים הראשונים שנוסדו בארצות הברית ובעולם כולו ושלב חשוב בהתפתחות הפארקים הלאומיים ושמירת הטבע ביבשת.
ליוסימיטי נכנסנו דרך הכניסה המזרחית, כביש 120 ומעבר ההרים טיוגה (Tioga Pass).
כמו שכתבתי בפוסט הקודם, המעבר היה סגור בגלל השלג הרב שהצטבר על הכביש, גם באמצע חודש מאי, וברגע שהכביש נפתח היינו בין הראשונים לעלות עליו.
הנופים משכרים ואוויר הפסגות כאן צלול כיין, שלג בגובה של מטר ויותר מקיף אותך בכל כיוון, אגמים שקפואים בחלקם, יערות וצוקי גרניט. על אחת מהן, כיפת למברט (Lembert Dome) החלטנו לטפס.
מסלול שמתחיל בין נחלים ויערות ומטפס אל מעבר לקו העצים לכיפת גרניט גדולה בגובה של 2,900 מטרים שמפסגתה נשקפים נופים מרהיבים. בדרך חזרה כבר התחיל לרדת שלג וחצי שעה אחר כך הכביש שוב נסגר, איזה מזל!
ממשיכים הלאה אל מעבר ההרים הגבוה בקליפורניה ואל כרי הדשא האלפיניים, טלומנה (Tualumne Meadows). מכל כיוון אפשר לראות איילים הרועים באחו ואת פסגת הר דנה הגבוה ביותר בפארק.
מספר מיילים משם נמצאת תצפית הנוף אולמסטד (Olmsted Point), מכאן אפשר לראות לראשונה את העמק ואת פסגת ההלף דום האייקונית.
הכביש יורד מההרים ואנו בדרכנו אל העמק למצוא מקום ללון בו את הלילה.
מכיוון שזו תחילת העונה רק אתר קמפינג אחד פתוח, מחנה 4 שבעמק.
למזלנו, מזג האוויר הגשום ותחילת שבוע העבודה הבריחו את ההמונים והעניקו לנו מקום להקים בו אוהל.
אחר הצהריים התחיל גשם עז שלא הפסיק במשך שעה וחצי אך לאחריו התבהר ואנו הלכנו לצפות במפלי יוסימטי (Yosemite falls) המרהיבים והגבוהים ביותר, לא רק בפארק אלא בצפון אמריקה כולה.
חוזרים למחנה ועל שולחן פיקניק אחד מתיישבים שני ישראלים, שני אמריקאים ובריטי אחד.
מהון להון מתברר ששני האמריקאים יהודים וכך היינו לארבעה יהודים ובריטי אחד, שהוא חצי יפני.. כמה כיף לטייל בעולם!
הארוחה מוגשת, הוודקה זורמת, בחוץ 4 מעלות אבל האווירה טובה. ובאווירת השטות חלקנו מחליטים לטפס לפסגת ההלף דום…
הבוקר מפציע על העמק ואנו יוצאים יחד עם אחד האמריקאים, אנדרו, לטפס אל קצהו של מפל יוסימיטי העליון. קודם לכן, דאגנו בשיטה ישראלית למדי לאישור הנדרש לטיפוס אל הכיפה.
יאמר לזכותנו שאת הרעיון המתוחכם והמתחכם הביא הבריטי ולא הישראלי..
יוצאים למסלול למפל. מקרקעית העמק עד לקצהו של מפל יוסימיטי העליון מפרידים 739 מטרים, ואת כל זה מטפסים בשביל צר וארוך. עייפים הגענו לקצה המפל, והנופים הנשקפים מכאן יפים כמו ציור, אפילו קושי ההליכה נשכח במהרה, ועכשיו נותר רק לרדת את הדרך בחזרה..
ערב שני במחנה ארבע. יושבים כולם ומספרים חוויות. קן הבריטי במסע אופניים חוצה יבשת, אנדרו בא לכאן להירגע מהעיר הגדולה, עומר בטיול אחרי צבא, אני מנסה לבקר בכל פארק לאומי במערב היבשת וזוג הצרפתים שהתיישבו איתנו, אבא ובת, בעצמם לא יודעים מה הם עושים כאן..
הולכים לישון מוקדם, מחר השכמה בחמש בבוקר.
ההחלטה לטפס על כיפת ההלף דום (Half dome) ביום אחד, מביאה אותנו לקום עם זריחת החמה. התארגנות מהירה, ארוחה זריזה ויוצאים לדרך, לפנינו 12 שעות של הליכה מאומצת.
בשעת בוקר מוקדמת זו העמק שומם, רוב המטיילים עדיין ישנים ומעטים המשוגעים שיוצאים לטייל בשבילים בשעות אלו. ואכן, את ראשית הדרך עשינו בבדידות מזהרת, אנדרו, קן ואני.
בדרך עוברים במפל וורנל (Vernal Fall), 97 מטרים גובהו, והוא יפה, צלול, ושוצף מים כמו שאפשר רק בסוף החורף.
הלאה משם נמצא מפל נבאדה (Nevada Fall) בן 181 המטרים. ואם מפל וורנל יפה, זה יפה שבעתיים ונופי העמק מקצהו עוצרי נשימה.
ממשיכים לטפס במעלה ההר, לא קל בכלל, אך יש לנו מטרה להגיע לפסגה.
בצהריי היום מגיעים אל משטח הגרניט שמתחת להלף דום, מכאן כבר אין שביל, שמים כפפות ומתחילים לטפס על סלע הגרניט העצום עם כבלים עבים בזווית של 80 מעלות.
אתה מושך את עצמך כלפי מעלה, נותן את הכל, נח למספר רגעים על קרש עץ דק, נותן לתנועה הנגדית לרדת, וממשיך לטפס.
רבע שעה ואתה בפסגה, בגובה של 2,500 מטר.
חמש דקות, עשר תמונות וענני הסערה שנצפו במרחק מתחילים להוריד גשם דק, כיפת גרניט היא לא מקום מומלץ להיות בו בסערה ולכן אנו מחליטים לרדת.
האמת, הירידה מלחיצה יותר מהעלייה. הצורך להחליק על הכבלים כשפנייך אל מול התהום ורק אתה שולט במהירות יכולה להעלות חשש גם באמיצים ביותר, אבל לרדת חייבים.
חוזרים לעמק בדרך בה הלכנו, והדרך קשה, הרגליים כואבות, הגוף זועק ורק בא לך להפסיק ללכת. את הדרך, 23 קילומטרים, עשינו בעשר שעות. תחושת ההישג אני מניח תלווה אותי עוד שנים ארוכות.
בעמק ומחוצה לו יש עוד המון מה לראות ולעשות. מפלים ואגמים, תצפיות מרהיבות כמו גליישר פוינט (Glacier Point), עצי סקויה ענקיים במריפוסה גרוב (Mariposa Grove) ומרכז מבקרים מעניין מאוד.
לצערי, היו לי רק שלושה ימים לבלות כאן ולכן עשיתי את הדברים שנבצרו ממני בפעם הקודמת בה ביקרתי בפארק.
אך אכן, אם זמנכם באמתחתכם, אפשר לבלות כאן גם שבוע ימים. ולכל אוהבי הטבע והנוף, זה מומלץ בהחלט!
במחנה, מקפלים את הציוד, אומרים שלום לחברים החדשים, מחליפים פרטים וטלפונים ועולים על הרכב ליעד הבא, סן פרנסיסקו