05. ארה"ב וקנדה 2013 - מדאלאס, דרך אמארילו ועד קינגמן - בעקבות כביש 66

תמונה ראשית עבור: 05. ארה

אחרי שבוע המוסכים וחוסר הודאות, מתחיל שבוע חדש בטיול...

יום שלישי 2.4.13 - יוצאים לדרך

לילה ראשון בחניה יבשה בחניה של וולמארט שב- wichita falls, מרחק של כ-100 מייל מפארק הקראוונים בו שהינו לאחרונה. איזה כיף! יצאנו לדרך!

בבוקר, אחרי התארגנות, ארוחת בוקר,והכנת כריכים להמשך, אנחנו יוצאים אל מוסך הקראוונים (ללא הקראוון) ושם רוכשים מנעול לקראוון, מצלמת רוורס וחיבור לביוב (ונפרדים מעוד 350$ טבין ותקילין).

החלק הכי טוב בבוקר הזה, הוא שאני נוהגת את הדרך למוסך ובחזרה ללא כל בעיה. כאילו שמדובר באוטו אחר לעומת זה שנהגתי עליו לפני שבוע. איזה כיף. לשמחה ולהקלה שאני מרגישה אין קץ!

מצויידים ברכישות החדשות, אנחנו חוזרים לקראון. מחברים את הקראוון לרכב (זה לוקח כחצי שעה), ממלאים מים במיכלי הקראוון, מנתקים את כל החיבורים, מעבירים את המקרר לקירור על ידי גז (וסוגרים את ברז הגז לגרירה). לקראת 14:00 הכל מוכן ואנחנו יוצאים לדרך.

הבנות אוכלות חלק מהדרך, משחקות ביניהן (וקצת רבות בשביל הגיוון) וחלקן ישן מדי פעם. החצי נוהג, אני אחראית על הניווט.

עוצרים בדרך פעם אחת על מנת לחלץ קצת עצמות ועל מנת להשתמש בשירותים שנגררים אחרינו בצייתנות.

מזג האוויר חורפי ביותר. גשם עז בטיפות ענק שוטף את הדרך. לא בדיוק מזג אויר אידאלי לנסיעה ראשונה עם הקראוון, אבל החצי נוהג היטב. רגעים מפחידים יזכרו לנצח, כשמשאיות ענקיות עוקפות אותנו במהירות ומוציאות את הקראוון מאיזון.

אנחנו מגיעים לעיר הראשונה שבה אמורים להיות מאזני שקילה (אנחנו צריכים לשקול את הקראוון כדי להוציא לוחיות רישוי בהמשך). אנחנו לא מוצאים את התחנה של השקילה, אבל עוצרים למלא דלק (=32 גלון. כן, כמעט 130 ליטר) ויוצאים הלאה.

אני מחפשת את הוולמארט הקרוב ומוצאת אחד בעיר בדרך. אנחנו מתכווננים לשם (ובדרך מזג האויר מחריף).

בשעה 17:00 לערך, אנחנו מגיעים לוולמארט. אנחנו מקבלים אישור והכוונה איפה לחנות ועוברים לקראוון. בחוץ קפוא למדי (6 מעלות בהגעה והצפי הוא ל- 2 מעלות במהלך הלילה). גם בקראוון קר למדי.

אני יוצאת לסיבוב קניות בוולמארט וחוזרת אחרי זמן ארוך יחסית. מסתבר שבעקבות חוסר הבנה ותיאום לא מוצלח, כולם חיכו לי עם ארוחת הערב...

אחרי הארוחה (קצת בחושך. פולניה זה כאן...החצי חוסך בחשמל), הגדולה עוברת למיטה למשחק באחד הניידים (יש חיבור ל- 12V לטעינה),השניה מקריאה סיפור לשלישית והרביעית מחליטה אחרי סיפור אחד שהיא עוד רעבה וחוזרת להשלים את ארוחת הערב.

הקור הולך וגובר ואנחנו מדליקים את החימום לפחות לזמן קצר. תיכף נכין שוקו חם עם מרשמלו ותה/אספרסו.

כיף לנו. עכשיו אפשר להירגע מהלחץ של השבועיים האחרונים ולהתחיל ליהנות באמת :-)

יום רביעי 3.4.13 - ממשיכים צפונה אל Amarillo

מתעוררים בבוקר לבוקר אפור וקר למדי. בלילה האורות החזקים שבחניון מקשים על ההירדמות אבל הלילה עובר בנעימים, למרות הקור וסערת הגשם והרעמים בחוץ (בזכות השמיכות החמות מאיקאה והחימום, ממש ממש נעים כאן).

כל המערכות צולחות לילה ראשון היטב. יש חשמל, הסלייד עובד וגם המשאבות והמקרר על הגז. יופי!

אנחנו קמים די מאוחר ומתארגנים לארוחת בוקר קלה. החצי קם לפנינו, מתלבש וקופץ לוולמארט לקנות חומר למערכת הביוב של הקראוון. הוא חוזר עם עוד כמה מנעולים (כבר לא נשאר משהו לא נעול blush).

עצירה ראשונה נבחרת לפי מיקום משקל למשאיות. אנחנו מגיעים לפי הנחיות הג'יפיאס לשום מקום ואחרי שמתקשרים אליהם, בקושי מבינים לאן אנחנו צריכים להגיע...מגיעים, שוקלים את הקראוון (עניין של שתי דקות בערך) וממשיכים בדרכנו. בעצירה אנחנו מגלים ששכחנו לסגור את החלון ושכיסוי הפלסטיק של מערכת הקירור בגז של המקרר התעופף לו בדרך…

ניילון ומסקינגטייפ ישמשו אותנו כדי להגן על המנגנון מהגשם הלא נגמר.

בדרך הבנות מנשנשות קצת ושותות קצת ומתחיל מחזור מתיש למדי של "אני רעבה" (או - אם לדייק - “אני מתה. מ-ת-ה מרעב") - “אני צמאה" (=”אני מתה מ-ת-ה מצמא) ומיד אחר כך הפסקת שירותים בהולה וחוזר חלילה... בלופ אינסופי (מזל שאנחנו גוררים אחרינו את השירותים).

מלבד האמור לעיל, אנחנו ממשיכים בדרך לכיוון אמרילו, העיר הטקסנית שיושבת על כביש 66 ההיסטורי שעליו (בשילוב עם כביש 40 המהיר והחדש) אנחנו מתכוונים לנסוע לכיוון לאס וגאס, אגב טיול בכל מיני עיירות קטנות ועיירות רפאים.

מזג האויר ממשיך להיות חורפי וגשום, וקר מאד מאד. הקור הולך ומחריף ואנחנו מסתפקים בעצירה אחת לארוחת צהרים בסוניק (שם אנחנו תופסים חצי חניון).

הנוף יפה (ככל שאפשר לראות בגשם) והוא מלא במרחבים ובחוות (חלקן נטוש). פרות וסוסים נראים בדרך, וגם די הרבה משאבות נפט ותחנות כוח.

באמרילו אנחנו מאתרים את חנות וולמארט הקרובה וחונים בעקמומיות חיננית ללילה. אני יוצאת לסיבוב התרעננות בחנות, לבושה בשני פליזים נגד הקור (הקור בחוץ בלתי נסבל. כבר 3 מעלות והטמפרטורה צפויה לצנוח אל מתחת לאפס הלילה), ואחרי הסיבוב המוצלח בחנות, אני נשארת עם הבנות והחצי יוצא לסיבוב שם. הוא חוזר אחרי חצי שעה בערך עם...מנעול נוסף... (!)(devil)

אוכלים עוד קצת, מציירים עוד קצת, קוראים, חצאי מקלחות וכיבוי אורות, לקראת הנסיעה של מחר.

יום חמישי 4.4.13 חוות הקאדילקים ועוד, על כביש 66 עד סנטה רוזה

קמים בבוקר ליום בהיר (הטמפרטורות עדין נמוכות מאד אבל הן צפויות לעלות בהמשכו) ואוכלים ארוחת בוקר טעימה. מארגנים את הקראוון ויוצאים לדרך. רגע לפני היציאה, אנחנו מתלבטים האם להתעכב בוולמארט עוד קצת ולקנות אוכל טרי להמשך, או לצאת לדרך ולערוך את הקניות בעיר הבאה. מחליטים לא להתעכב. טעות שנשלם עליה אחר כך...

יוצאים לדרך בעקבות הספר "הרפתקאות בכביש 66”. מתחילים בהצצה בבית אחוזה בעיר (נבנה לפני כ- 100 שנים). הבית מקסים מבחוץ (הרחוב צר ואנחנו, שעוד לא מנוסים עם גרירת הקראוון, מתקשים לבצע סיבוב ברחוב מבלי לעלות על המדרכה).

לצערנו, אין אפשרות לסייר בתוך הבית. הסיורים מתחילים בעוד כשבועיים, מועד לא רלוונטי עבורנו, ואנחנו ממשיכים הלאה.

המקום הבא בו אנו מבקרים הוא ה- Cadillac ranch, מעין מיצג/יצירת אומנות מתחדשת (?) של מכוניות קדילאק שקועות עד למחציתן באדמה בזווית הנטענת להיות זווית הפירמידות במצרים. החווה הזו היוותה השראה לקו הרקיע של העיר רדיאטור ספרינגס בסרט מכוניות.

אנחנו עוצרים ויורדים לשדה והבנות רצות בחופשיות ובשמחה בשביל אל המכוניות. מסביב למכוניות מיכלי ספריי צבע רבים. רובם המוחלט ריק. בסופו של דבר אנחנו מאתרים ספריי אחד תקין וכמעט מלא ומוסיפים קצת משלנו ליצירה. לכולנו כיף ומזג האוויר בהיר וחמים.

אחרי שכולנו ממצים את האתר, אנחנו ממשיכים בדרך (המשאיות ממשיכות לעקוף אותנו ולגרום לנו התקפי לב קטנים כשהן מוציאות את הקראוון משליטה).

אנחנו נוסעים לפרקים על כביש 66 ולפרקים על כביש 40.

אנחנו חולפים בעיירות רפאים, או בעיירות קטנות אחרות שאין בהן כלום כמעט…

העצירה הבאה שלנו היא בעיירה Adrian הטוענת להיות מרכז הכביש (בין שיקגו ללוס אנג'לס).

אנחנו עוצרים לארוחת צהרים בבית קפה מקומי (midpoint cafe) שנראה כאילו הזמן עצר בו מלכת. המקום מקסים ומלא אווירה ואנחנו (קצת מרעישים יותר מדי וקצת מסתובבים יותר מדי) מזמינים מנות לכולם/ן. האוכל מגיע והוא מעולה.

אחרי קינוח טעים ביותר, אנחנו יוצאים מהמסעדה וממשיכים בדרך. נוסעים קטע דרך ארוך למדי בכביש 66 עד לעיר הבאה ומוותרים על ביקור במוזיאון הדינוזאורים שבה. (המקום לא נקרא/נראה מצדיק את העצירה).

לאורך הדרך אנחנו נתקלים בשלטי נאון מימי הזוהר של הכביש. ניתן רק לדמיין איך היה כאן פעם…

עולים על כביש 40 וממשיכים לכיוון הגבול שבין טקסס לניו מקסיקו. הנוף משתנה ונראה מדברי יותר,זרוע עשביה נמוכה.

מחליטים להמשיך לעיר הבאה, מרחק של כ- 50 מייל וזו מתבררת כהחלטה שגויה. הרוחות חזקות ולא צפויות וקשה מאד לשלוט בקראוון ולגרור אותו. מהירות הנסיעה מופחתת משמעותית והלחץ ברכב עולה עם הנסיעה המתארכת.

גם הבנות בינתיים מאבדות סבלנות וכל המצב הופך ללא כל כך נעים...

בסופו של דבר אנחנו מגיעים אל העיר המיוחלת, סנטה רוזה (עיר זה קצת, איך לומר, הגזמה למה שאנחנו מוצאים שם).

בוחרים חניון - santa rosa campground and rv park ולשמחת הבנות יש בחניון הקאוונים, ממש ליד החניה שלנו, מגרש משחקים, כמו פעם (עם מתקנים ממתכת).

תוך כדי חיבור הקראוון, אנחנו מגלים מיכל ביוב סתום.

העיירה מתגלה כשכוחת אל. את הסניפים של KFC ופיצה האט שהיו כאן סגרו ואין סופר סביר (ועד עכשיו אין לנו מושג איפה האנשים כאן עושים קניות או מבלים). ציינתי קודם שנשלם על כך שלא התעכבנו להצטייד בוולמארט? אז אכן. שילמנו.

חוזרים אחרי סיבוב קצר ולא מוצלח של קניות לקראוון. גם הערב לא מאד מוצלח... זו לא רוצה לאכול את מה שיש, ההיא לא רוצה להתקלח, לזו לא בא לישון במיטה שלה, זה טרוד מענייני הביוב של הקראוון, אני לא מצליחה לתכנן מחדש את הימים בלי לוותר על מקומות מתוכננים...קצת חבל, כי רובו של היום היה פשוט מקסים.

קצת לפני חצות שוכבים לישון.

יום שישי 5.4.13 ממשיכים בדרך

יום נינוח עובר עלינו. אין בו הרבה למעט נסיעה והצטיידות. אנחנו קמים בהדרגה והבנות אוכלות יוגורטים ודגנים לארוחת הבוקר בליווי מיץ תפוזים, כי זה מה שהצלחנו להצטייד בו אתמול ב”סופר” המקומי.

בזמן שהחצי מארגן את הקראוון לתזוזה, אני והבנות יוצאות לגן השעשועים הסמוך. הבנות עולות ויורדות במגלשה שוב ושוב (וגם הקטנה מקבלת אומץ ועולה וגולשת במגלשה הגבוהה יחסית), מתנדנדות על כל מה שניתן ומגלות יצירתיות בשימוש במתקנים ואחרי התארגנות והשתוללות כדת וכדין, אנחנו יוצאים לדרך.

בסביבות הצהרים המאוחרות אנחנו מגיעים לאלבוקוורקי (לבנות אנחנו מודיעים בתחילת הנסיעה שאין עצירות בשעתיים הקרובות) ומכוונים את ה- GPS לחנות וולמארט הקרובה.

אחרי ארוחת צהרים ב- Jack in the box, החצי נשאר עם שלוש מהבנות בקראוון לנוח ואני קופצת עם הגדולה להשלמת קניות (למדנו מניסיון יום האתמול משהו ומעכשיו בכל פעם כשיש סופר גדול, משלימים חוסרים לפני היציאה).

שיחה עם הבית תוך כדי קניות מאריכה לנו את הסיבוב משמעותית ובסופו של דבר החצי מתקשר לשאול היכן אבדנו…

מכאן אנחנו ממשיכים עוד כ- 40 מייל לעיר הקרובה.

אנחנו מגיעים לחניון שכוח אל בפארק חשוך (17$ לחיבורים מלאים ואינטרנט) - Blue Spruce RV Park - ומתמקמים בסייט פנוי (לפי הנחיות שתלויות בכניסה למשרד). כבר חושך מוחלט ואנחנו די מהר מתקפלים לישון.

יום שבת 6.4.13 מערת קרח, לוע של הר געש, עצים מאובנים ומדבר צבוע. מגיעים לווינסלו

לא סתם מחיר החניון זול כל כך. בלילה לא יכולנו לראות שהוא ממש סמוך למסילת ברזל. לצערי, לשמוע כן יכולנו. כל הלילה…

בבוקר החצי ניגש לשלם על החניה. בשיחה עם בעל המקום, הוא מציע לנו לנסוע לכיוון ווינסלו (העיר הקרובה אליה אנחנו מתכננים להגיע בסופו של היום) בדרך נופית ומהירה פחות. אנחנו נענים בשמחה להצעה.

קצת אחרי 10 בבוקר אנחנו יוצאים לדרך. הדרך יפה ונעימה והחצי מציע שאנסה לנהוג.

אני זורמת עם הרעיון ובסופו של דבר מוצאת את עצמי נוהגת רוב היום. אנחנו מפספסים את נקודת העצירה הראשונה (אנחנו (=אני) מפספסים את הכניסה ולבצע פנית פרסה עם הקראוון שלנו, איך לומר זה לא רעיון כל כך מוצלח). נקודת העניין הבאה היא לוע הר געש כבוי ומערת קרח שנמצאים בשטח פרטי. אנחנו מגיעים (שביל הגישה מאתגר את הקפיצים של הקראוון) וחונים במקביל לקראוון אחר (ומבינים שנאלץ לצאת ברוורס, לא עניין של מה בכך עבורנו בשלב זה של הטיול).

משלמים את דמי הכניסה בחנות (ילדים מתחת לגיל 5 לא נדרשים לשלם) ומתחילים ללכת.

השביל נעים ומסודר. באיזה שבהוא שלב הצעירה מסרבת להמשיך ללכת ואנחנו מוצאים את עצמנו נושאים אותה על הידיים לסירוגין בדרך. בדרך אנחנו לומדים פרטים מעניינים על הסלעים ועל הרי הגעש שבסביבה.

מגיעים ללוע הר הגעש ומתרשמים (לא יותר מדי) מגודלו ואחרי זמן קצר מתחילים לחזור חזרה. הגדולות רצות עם החצי קדימה לאורך השביל ואילו הצעירה, שוב מסרבת ללכת. אני סוחבת אותה חלקים מהדרך ומשכנעת אותה ללכת קצת בעצמה.

אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה (שהיא גם נקודת היציאה למסלול של מערת הקרח).

בדרך למערה, אנחנו עוברים ליד בור באדמה, ששימש בימים קדומים יותר כמקרר, בזכות הקרח המצוי במעבה האדמה. אנחנו רואים גם שרידים של מקום מחסה, שכן הסלעים הללו מבודדים היטב וחזקים.

העצים לאורך המסלול מאד מעניינים, בעיקר הגזעים המפותלים שלהם.

אל מערת הקרח אנחנו יורדים במדרגות צרות ולא אחידות שמטרידות את הצעירה. היא מבקשת לצאת והחצי יוצא איתה. אני נשארת עוד קצת עם האחרות ובדרכנו חזרה אנחנו מוצאים מקבצי קרח וזקיפי קרח נוספים מתחת למדרגות.

חוזרים לקראוון. מתארגנים על משהו לאכול וממשיכים בדרך (היציאה ברוורס קצת מאתגרת, אבל אנחנו מצליחים לצאת, הרבה בזכות המקום הרב להסתובב בו).

אנחנו ממשיכים לנקודה הבאה, בה ניתן לראות עמודי אבן גיר מרשימים ובדרך הצעירה נרדמת. בהתחשב בנסיבות, התצפית מהחניה מספקת אותנו. אנחנו מצלמים, מתרשמים ממשיכים בדרך.

הדרך יפה ונעימה ונוחה למדי לנהיגה (במיוחד בגלל היעדר המשאיות) ואחרי זמן מה אנחנו עוברים את הגבול אל אריזונה. קצת אחר כך (סה"כ כ- 110 מייל מנקודת היציאה) אנחנו חוברים שוב לכביש 40.

אנחנו מתחלפים בנהיגה (לא מתאים לי לנהוג בכביש המהיר עדיין), ממשיכים בדרך ומהר מאד מרגישים את המשאיות המעיקות.

קצת אחרי העליה לכביש 40, אנחנו יורדים לכיוון שמורת העצים המאובנים (Petrified forest national park), שיש ממנה תצפית למדבר הצבעוני (the painted desert). אנחנו מציגים את הפס השנתי ונכנסים פנימה. על הדרך מגלים שהרווחנו שעה במעבר לאריזונה.

הנוף בנקודת התצפית הראשונה מהמם ומפתיע וגורר קריאות "וואו" מכולם. יופי שקשה לתאר, וגם התמונות לא מסוגלות להמחיש את המראה המגוון והצבעוני במרחב שנפרש לרגלינו.

אנחנו ממשיכים לאורך הכביש בין נקודות תצפית נוספות. לא בכולן אנחנו עוצרים. הדרך יפה (מאד!). כאן, למשל, עבר פעם כביש 66. שלדת הרכב שהוצבה כאן מסמנת את נקודת המפגש עם כביש השמורה:

סמוך לסופה של הדרך, אנחנו עוצרים למסלול קצר וסלול של כקילומטר בין עצים מאובנים צבעוניים. יופי של מסלול והעצים המאובנים מקסימים ומרתקים את הבנות.

בסיום המסלול וחזרה ברכב, העייפות של החצי גוברת ואני חוזרת לנהוג. אנחנו מוותרים בשלב זה על עצירות נוספות בשמורה ויוצאים (אחרי שהרינג'ר ביציאה מברר איך היה הביקור בשמורה והאם לקחנו בטעות משהו ממנה (ומזהיר אותנו מבקר שמשוטט באזור הכביש בארבעת המיילים הקרובים)).

בינתיים, החצי מוצא שבעיר ווינסלו, המרוחקת כ- 20 מייל מהמיקום שלנו, יש וולמארט סופרסנטר. אנחנו מחליטים לנסוע לשם ואני עולה על ההייווי. מליון משאיות עוקפות אותי וזה נורא ואיום (פעם אחת כמעט עולה לנו בתאונה). אמנם אני לומדת לשלוט בקראוון ובאוטו גם בתנאים האלה, אבל לא רוצה לעשות זאת שוב. אלו 20 המיילים הארוכים בחיי.

2ae73ca3381f6a1e439538160d3b5969.JPG?l=6

אנחנו מגיעים לסופרסנטר ומתמקמים.

כולם מאד רעבים והסבלנות אבדה מזמן. אנחנו מחליטים לאכול מה שזמין ומהיר - בפיצה האט. מחליטים לשבת ומגלים שבמצב הרוח הנוכחי של הילדות, עדיף היה לקחת טייק אווי...

אנחנו אוכלים בזריזות ומתפצלים. חלקנו חוזר לקראוון וחלקנו נשאר לסיים את הארוחה.

מסיימים את היום שמחים ומרוצים. היה יום נפלא. עייפים מאד, כולם נרדמים מהר...

יום ראשון 7.4.13 עוברים באתר נפילת המטאור ומגיעים לוויליאמס

אנחנו יוצאים לדרך די מאוחר (כלומר לקראת 11), אחרי ארוחת בוקר נינוחה. מזג האוויר מתואם עם חוסר בגדי החורף שלנו (מוכרחים כביסה). השמש זורחת וחם. אנחנו לובשים חולצות קצרות (זה דווקא יש לרובנו בשפע) ולצעירה אני קופצת לקנות משהו בוולמארט (צריך לדעת איפה להיתקע בלי בגדים נקיים...).

מתחילים בסיבוב בעיר. אנחנו רואים מלון ישן והמון בתים, חלק משופצים, הג'יפיאס מסובב אותנו ללא תכלית ואנחנו ממשיכים לכיוון פלאגסטף.

הנוף משתנה ואנחנו עולים בגובה. באופק אנחנו רואים הרים מושלגים וגבוהים ואנחנו מגלים שאנחנו כבר בגובה של 5000 פיט מעל פני הים (כ- 1600 מטר). מסביב הכל מישורי בגוונים של אדום/צהוב.

כמה מיילים אחרי הירידה לכביש המהיר, אנחנו יוצאים לכיוון מטאור קרייטר (שנמצא כ- 6 מייל דרומה), מכתש שנוצר מפגיעת מטאור בכדור הארץ. אנחנו משלמים את מחיר הכניסה (הגבוה יחסית לטעמנו – 48$ לשני מבוגרים ושני ילדים) ונכנסים.

מתחילים בתצפית על המכתש העצום שנפער באדמה ומגלים שקוטר המטאור היה לא יותר מ- 48 מטר, אך משקלו היה כמה אלפי טונות (מאחר והרכבו היה בעיקר ברזל).

במוזיאון הקטן אנחנו לומדים על מטאורים ועל התנגשויות ומסות ועל חגורת המטאוריטים שממנה יצא המטאור הנ"ל ועל עוד תיאוריה על הקשר בין פגיעת מטאורים להכחדות הדינוזאורים. המוזיאון מעניין ואנחנו מבלים שם לא מעט זמן.

בשעות הצהרים המאוחרות אנחנו עוברים בסניף הסאבווי שבמקום עצמו לקנות עוגיות ונתקלים, לראשונה מאז נחתנו, במוכרת לא אדיבה וחסרת סבלנות. מפתיע ולא נעים.

ממשיכים בדרך...אני, אחרי כמה אירועי משאיות, מתעקשת שנרד מהכביש המהיר לדרך חלופית ואת 20 המיילים הנותרים עד פלאגסטף אנחנו עושים בכביש העובר בתוואי של כביש 66 הישן.

הדרך נעימה ונינוחה הרבה יותר מאשר בכביש המהיר. הנוף הופך לירוק ומיוער ואנחנו מגיעים לעיר מכיוון צפון.

בעיר אנחנו מתדלקים ומצטיידים במדפי עץ לארונות. אנחנו רוצים לבקר באחוזה היסטורית בעיר,אבל מגלים שהיא סגורה. מאכזב.

אנחנו מחפשים מקום לארוחת צהרים מאוחרת. יש המון מקומות והרבה היצע, אבל אין לנו איך להיכנס אליהם עם הקראוון ולכן מחליטים, לאכזבת הבנות, לקנות משהו ב- KFC ולאכול באוטו.

מכאן הנסיעה לוויליאמס קצרה למדי. קצת פחות מ- 40 מייל. אנחנו מגיעים לעיר ומסתובבים למצוא RV PARK. יש אחד ממש בלב העיר ועוד שניים קצת יותר רחוק. אנחנו מחליטים לבחור בזה הרחוק יותר -the canyon motel & rv park williams. נכנסים, משלמים ומתמקמים ליומיים הקרובים.

לאף אחד מאיתנו אין חשק לכבס ואנחנו, די בקלות, מוותרים על כביסות לערב זה. החצי מתחיל בהרכבת מדפים, אני כותבת עוד ביומן המסע שלנו והבנות משחקות משחקי דמיון והרפתקאות ברחבי הקראוון.

בשעה 21:00 נזכרים בארוחת הערב ובמקלחות (עניין המים החמים מאתגר עדיין). תכף סוגרים את היום ושוכבים לישון. מחר אנחנו מתכננים כביסות וגן שעשועים לבוקר ואחריהם, נשאיר את הקראוון בחניון וניסע בלעדיו לטיול יומי בגרנד קניון (כ- 50 דקות לכל כיוון).

יום שני 8.4.13 אל הגרנד קניון

הבוקר מתחיל בכביסות. מזל שיש כאן ארבע מכונות ושלא היה להן אף דורש בבוקר. כל ארבע המכונות מנוצלות לכביסה במקביל.

כשכל הבגדים מקופלים ובארון, אנחנו אוכלים ארוחת בוקר קלה ויוצאים לדרך. מזג האוויר אפור ולא בטוח בכלל מה (ואם בכלל) אפשר יהיה לראות בגרנד קניון, שממוקם גבוה יותר ובמרחק של 60 מייל צפונה. מוודאים לפני היציאה שאין בעיית גישה לפארק ויוצאים לכיוון, כשלפני כן אנחנו עוצרים להצטיידות בסופר. אני נכנסת לסיבוב קניות מהיר (או לא כל כך מהיר) ורק לקראת 12 אנחנו יוצאים בדרכנו לקניון.

כבר בסופר מתחיל לרדת שלג, לשמחת ולצהלת יושבי האוטו. השלג הולך ומתגבר בדרך (הנסיעה איטית למדי בגללו). די ברור לנו כבר מהדרך, שהראות בקניון לא תהיה, כנראה, משהו, אבל השלג היורד והמראה הלבן המקסים בצידי הדרך (על העצים, הבתים, שלטי החוצות והמרחבים הצהובים בד"כ), כמו גם על המכוניות בכיוון הנגדי, גורמים לשמחה גדולה באוטו ואנחנו לא ממש מוטרדים מכך (ישראלים שכמונו.. קצת שלג ואנחנו מאושרים).

עד כדי כך כולם שמחים מהשלג, שאפילו ההבנה שלא נעשה את חוברות הג'וניור ריינג'ר מתקבלת בשלווה.

בשלב זה הבנות מתחננות שניתן להן לשחק בשלג. אנחנו מזהירים אותן שזה קר מכפי שזה נראה ובשלב זה כולן גיבורות. האדרנלין והחימום באוטו מחממים היטב והמשמעות של הקור לא באמת מחלחלת.

מגיעים לקניון ויוצאים מהרכב. לבנות יש מעילים מחממים. לנו אין וקפוא בחוץ.

מגיעים קפואים לנקודת התצפית שסמוכה למרכז המבקרים. קר ולא רואים כמעט כלום (יש ענן שיושב בתוך הקניון).

מדי פעם נפער איזה חור בעננים והמראה נפלא (אבל מאחר וכ-ל מי שמגיע לתצפית מתנפל על אותה פינה קטנה כדי לראות ולצלם, זה די צפוף). ברור לנו שאנחנו רואים רק את קצה הקרחון ואנחנו הולכים לאורך הרמפה ונהנים משברי מראות מקסימים.

עם הזמן מתחיל להיות קר מדי (אני מזמן לא מרגישה את הפנים ואת הידיים, אחת הבנות הספיקה לדרוך בכל השלוליות ולאחרת כואבות האוזנים מהקור) ואנחנו מחליטים לחזור לאוטו החמים. המחשבות על לשחק בשלג נגוזו מזמן.

בשלב זה כבר ברור לנו שלשקיעה אין מה להישאר. אנחנו עורכים פיקניק באוטו ויוצאים לדרך חזרה, אבל לפני כן, אנחנו נוסעים גם בכיוון נקודת התצפית השנייה. המראות שם יותר ברורים, אבל הקניון חשוף מתחת (יש מעקה חלקי) ואין לנו כוונה לצאת עם הבנות (וממילא הן לא ששות לצאת לקור).

אני והחצי, לסירוגין, יוצאים החוצה להתרשם מהנוף. בשלב מסוים השלג שב לרדת ואנחנו מתקפלים חזרה אל בעבר וויליאמס.

בדרך חזרה אנחנו מגלים שכל השלג הלבן הספיק להינמס, אבל עדיין קר מאד ואנחנו מוותרים על התוכנית לבקר במגרש המשחקים. חוזרים לקראוון הקר ומדליקים חימום.

הבשר שהוצאנו להפשרה בבוקר קפוא בדיוק כפי שהשארנו אותו...

אנחנו מחליטים שהגיע הזמן לסדר את המזוודות ואת הקראוון ומצליחים לסיים עד ארוחת הערב. סוף סוף המרחב פנוי מתיקים וממזוודות.

ארוחת ערב חמה וטעימה ואחריה כיבוי אורות. קר מאד בחוץ ואנחנו מגבירים את החימום בקראוון, כך שבחוץ קפוא (בבוקר נגלה עד כמה) ובפנים חם ונעים.

החצי מגבה כרטיסי צילום מלאים, אני קוראת קצת על הדרך למחר (ומחפשת אלטרנטיבה לכביש 40 המאוס והמלא במשאיות). אנחנו עוד מתלבטים אם להתאמץ ולנסוע עד לאס וגאס (כ- 4.5 שעות נסיעה עם הקראוון), או לישון לילה בדרך (במרחק של כשעתיים מוגאס) ולהמשיך בבוקר שלמחרת.

בשלב זה אין החלטה. נזרום עם היום ונחליט תוך כדי תנועה (יש וולמארט סופרסנטר בעיר ה"סמוכה”).

יום שלישי 9.4.13 בוקר מושלג בוויליאמס ונסיעה עד קינגמן, אריזונה

קמים מוקדם לבוקר לבן. בלילה ירד שלג והכל מכוסה במרבד לבן ומקסים.

החצי שמתעורר מוקדם מתלהב ומעיר את כולן בהתלהבותו. הגדולות מתעוררות מיד ומבקשות לצאת לשחק בחליפות השלג שלהן.

אנחנו מעירים גם את השלישית. לוקח לה זמן להבין מה היא רואה (בשלב ראשון כשהיא מציצה בחלון ומסתנוורת מהלובן היא טוענת שהשמש מסנוורת אותה (לשם ההבהרה, אין כמעט שמש בחוץ)) וגם היא מבקשת מיד להתלבש.

ללא ספק זהו בוקר בו נרשם שיא במהירות התארגנות של הילדות. תוך פחות מעשר דקות הן לבושות בכל השכבות ואנחנו יוצאים לשלג.

לי קופאות הידיים תוך כמה דקות ואני חייבת להיכנס לקראוון להפשיר את הידיים על ספל הקפה שלי. גם הצעירה מבקשת להיכנס חזרה, אבל אחרי דקה מבקשת לצאת שוב.

הבנות הגדולות בונות איש שלג קטן, מתרוצצות ו(קצת) זורקות כדורי שלג (הרבה על האוטו ועל הקראוון, קצת אחת על השניה). אחרי זמן מה של משחק מהנה בשלג (ואחרי שהשלג חוזר לרדת) אנחנו חוזרים לקראוון החמים.

אני מציעה לבנות להמשיך ולשחק בשלג בתוך הקראוון והן מתלהבות מהרעיון. אני יוצאת וחוזרת עם קערה גדולה מלאה בשלג וכולנו משחקות (כן, גם אני באיזה שהוא שלב).

אחרי ארוחת הבוקר, פיצה על לחם בתנור, אנחנו מגלים פנצ'ר בגלגל של הקראוון. החצי מחליף גלגל, אני מסיימת את רחיצת הכלים של הארוחה (יצאה לנו חלוקת תפקידים שוביניסטית הבוקר...) ומעדכנת את יומן הטיול והבנות מתעסקות במשחקים ובענייניהן האחרים. תוך כדי אנחנו מבינים שהסלייד לא נסגר (יש המון המון קרח ושלג שנערמו עליו).

מאחר ואין לנו סולם להגיע למעלה, החצי מנסה טקטיקה כושלת של שטיפת הקרח עם מים מהצינור, מה שמוביל להצפת הקראוון ולא עוזר לקרח להיעלם, אם כבר ההיפך. גם ניסיון נוסף לא משפר את התוצאה...

בסופו של דבר מבקשים להשאיל מהשכנים בקרבוס (=אוטובוס קראוון) השכן את הסולם שלהם. השכן מלווה את החצי ועוזר לו להעביר את הסולם מצד לצד, עד שהסלייד פנוי מקרח ושלג.

סוגרים את הכל, מתיישבים באוטו (קררר....) ויוצאים לדרך. בשלב זה כבר די ברור שלוגאס לא נגיע היום.

אנחנו נוסעים מעט על כביש 40 השנוא עלי, עד היציאה הקרובה, שמעבירה אותנו לקטע רצוף של כביש 66 ואנחנו עוברים אליו בשמחה (שלום לכל המשאיות!).

נקודת העניין הראשונה (ובסופו של דבר האחרונה מבחינתנו) היא הדרייב אין cone cap שבזליגמן. הצעירה כבר ישנה ואנחנו (אחרי התלבטות) מעירים אותה. הקור בחוץ בלתי נסבל ואנחנו מוותרים על החוויה של לאכול את הגלידה שתכננו.

המקום מעניין ומכיל המון פריטים משעשעים עוד מימי הזוהר של כביש 66 ושל העיירה, אבל הקור מאד פוגם בהנאה (שלי לפחות) ואני רק מחכה לחזור לאוטו. עוד קצת צילומים ליד המכוניות מהסרט cars האהוב עלינו, ואנחנו חוזרים לרכב.

הדרך בהמשך יפהפיה והנוף משתנה בין צהוב ומישורי להרים גבוהים ברקע (ומנקודה מסוימת בכביש, סמוך לישוב/פארק אינדיאני ניתן לראות את הגדה המערבית של הגרנד קניון באופק).

בדרך רואים עוד חנויות/תחנות דלק ישנות.

בסביבות 17:00 אנחנו מגיעים לעיר קינגמן. אנחנו מתמקמים בחניה של וולמארט במקום שהפנו אותנו אליו (הם מיידעים אותנו שהם מבחינתם מסכימים שיישנו בחניון, אבל העירייה לא. לטענת המנהלת, בשבע השנים האחרונות רק פעמים באו לפנות חונים בלילה, כך שאנחנו מחליטים לנסות).

אחרי שאוכלים משהו, אנחנו יוצאים לסיבוב בוולמארט לחפש מזכרות מכביש 66, אבל לא מוצאים. אנחנו רואים שיש כאן שירות תיקון פנצ'רים , כך שמחר נוכל להביא אליהם את הגלגל המפונצ'ר של הקראוון לתיקון.

בקראוון, אחרי שמורידים ג'קים ופותחים את הסלייד ואחרי עוד קצת משחקים (יותר נכון השתוללויות) וקצת לימודים, מגיעה השעה להחליט על ארוחת הערב.

אנחנו מחליטים להכין פסטה. ואז, מחליטים שלא כדאי, מאחר ואין לנו מים זורמים (משתמשים במיכל) ואנחנו חוששים שמי המיכל לא נקיים מספיק (על אף הסטריליזציה שעשינו). עוברים לתוכנית החלופית - תפוחי אדמה במיקרו. אהההה...שנייה...אין לנו חשמל, ומיקרו, כידוע, ללא חשמל, לא כל כך עובד... וגם התכנית הזו נזנחת.

נשארים עם אוכל מהיר. קונים כמה פריטים מתפריט הדולר ועוף מטוגן בוולמארט ויושבים לארוחת הערב. עייפים אנחנו סוגרים את היום. מחר אנחנו נפרדים, לעת עתה, מכביש 66, ויוצאים לכיוון לאס וגאס.

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של FamilyTrip?

הפוסט הבא ›
06. ארהב וקנדה 2013 - מבקרים בלאס וגאס וממשיכים אל ספרינגדייל
06. ארה"ב וקנדה 2013 - מבקרים בלאס וגאס וממשיכים אל ספרינגדייל
מתוך הבלוג של FamilyTrip
15-01-2017
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
04. ארהב וקנדה 2013 - דאלאס, טקסס, שבוע שני - הרבה סידורים, תקלות והמון סימני שאלה...
04. ארה"ב וקנדה 2013 - דאלאס, טקסס, שבוע שני - הרבה סידורים, תקלות והמון סימני שאלה...
מתוך הבלוג של FamilyTrip
22-12-2016
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של FamilyTrip »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×
    הפעלת נגישות