כללי
ונואטו, מדינת איים קטנה אי שם באוקיינוס השקט, בין פיג`י ואוסטרליה. בין שלל מדינות איים נוספות כמו סמואה, קונגה, איי שלמה, גואם וכו`, מתחבאת מדינה מקסימה ולא מוכרת זו, ובה שלל אוצרות למטיילים המעטים שפוקדים אותה: חופים משגעים, הרי געש פעילים, כפרים מסורתיים של שבטים שונים המספקים חוויה אנתרופולוגית נהדרת, ספינת תענוגות טבועה ושלל ציוד צבאי בקרקעית הים המספקים מקום מחייה לשלל יצורי מים ויוצרים אתרי צלילה מיוחדים במינם, מזג אוויר טרופי והרבה שלווה. על ונואטו אולי רוב העולם לא שמע, אך סביר להניח שאת תרומתה הצנועה לעולם כולכם מכירים- טקס מסורתי הנערך באחד האיים הוליד את הרעיון להמצאה הניו זילנדית הנודעת: קפיצת הבאנג`י.
ישראלים זקוקים לויזה כדי להיכנס לונואטו. שימו לב שיש צורך בכרטיס טיסה חזור, וכן בדרכון התקף לארבעה חודשים מעבר לתקופת הביקור המיועדת.
עמידה על המקח וכן מתן טיפים אינם נהוגים באיים.
מזג האוויר טרופי. העונה הטובה ביותר לטיול באיים הינה מאפריל-מאי עד אוקטובר, בה הטמפרטורות נוחות (18-26 מעלות צלסיוס) ויבש. בין דצמבר (לעיתים אף מנובמבר) למרץ יש סכנת סופות טרופיות, הוריקנים וטייפונים. סכנות טבע אחרות באיים נובעות מפנים כדור הארץ- התפרצויות וולקניות ובעקבותיהן מפולות אדמה ובוץ, ורעידות אדמה קלות.
לתחילת הכתבה
גאוגרפיה
ונואטו הינה ארכיפלג של איים וולקנים באזור מלנזיה Melanesia אוקיינוס השקט, כ-2172 ק"מ מצפון מזרח לסידני באוסטרליה. הקבוצה מונה כמה עשרות איים, מתוכם 13 איים גדולים, בתשעה מהם שוכנים הרי געש פעילים. סה"כ שטח האדמה של האיים הוא 14,760 קמ"ר, כמעט חצי ממנו נמדד באיים Espiritu Santo ו-Malekula בלבד. עיר הבירה הקטנה היא פורט וילה Port Vila, הנמצאת באי Efate.
האיים שוכנים ב"טבעת האש", רצועה טקטונית פעילה המקיפה את האוקיינוס הפסיפי, בה עובר קו הגבול בין הלוח הפסיפי שבקרום כדור הארץ ללוחות הסובבים אותו, ועל כן מועד האזור לפורענות בדמות רעידות אדמה והתפרצויות לבה ומכאן השם. למעשה חייבים האיים את קיומם למיקומם זה- בנקודה זו מתרחקים הלוח הפסיפי והלוח ההודי-אוסטרלי זה מזה, דבר הגורם לפעילות וולקנית רבה שיצרה את האיים. עקב כך האיים הם בעיקר בזלתיים, עם שכבות אבן גיר: כאשר הרי געש נבנים מתחת לפני מי ים טרופי, נבנית עליהם שונית אלמוגים, ולאחר שההרים עולים מעל פני המים מתייבשת השונית ומתה, והופכת לאיטה לאבן גיר.
איי ונואטו נמצאים במרחק של שלוש וחצי שעות טיסה צפון מזרח לסידני (שעה פחות אם טסים מבריסביין), ומעט יותר משעתיים טיסה מאוקלנד, ניו זילנד. טיסות מגיעות לאיים גם מקלדוניה החדשה, פיג`י ואיי שלמה.
תרבות
באיי ונואטו מתגוררים למעלה כ-187,000 תושבים הדוברים 113 שפות שונות ועוד מספר לא ידוע של דיאלקטים שונים. הגיוון הלשוני המדהים הזה נובע משתי סיבות עיקריות: אלפי שנות הגירה מכל איי מלנזיה ופולינזיה, ותנאי השטח (ג`ונגלים סבוכים, איים מבודדים) שבודדו קבוצות אתניות שונות והניחו להן להתפתח בלי השפעות חיצוניות במשך תקופה ארוכה. אחרי הגעת האירופאים החלה להתפתח באי שפה בינלאומית שהיא מעין עירוב של אנגלית פונטית עם צרפתית ושפות נוספות, בדומה לשפת הפידג`ין באיי שלמה ופפואה ניו גינאה. שפה זו הנקראת ביסלמה Bislama נכתבת באותיות אנגליות והיות והיא מבוססת בחלקה הגדול על אנגלית ניתן לאחר תרגול ללמוד בקלות ביסלמה בסיסית. ביסלמה היא השפה הרשמית במדינה, לצד אנגלית וצרפתית. התושבים שהם ילידי האי נקראים ני-ונואטו ni-vanutau.
"המשקה הלאומי" של ונואטו הינו הקווה Kava. אין זה משקה אלכוהולי או ממכר, אך הוא בהחלט משכר (אל תדאגו, שתייתו אינה מזיקה לבריאות, להפך- יש לו שימושים רפואיים שונים). הכנת המשקה עלולה להרתיע אתכם לחלוטין משתייתו- לרוב הוא מופק משורשי הקווה, הנשטפים ונחתכים ולאחר מכן נלעסים בידי גברי/ילדי השבט, היורקים את החתיכות לעלה קוקוס, ומהתוצאה סוחטים את הנוזלים למשקה... התוצר הוא מעין מי בוץ חומים בעלי טעם בהחלט שנוי במחלוקת... טקסי שתיית קווה שונים מתקיימים בקרב שבטי האיים, כאשר לכל אחד יחס משלו למשקה- באי טאנה למשל, מנועות הנשים משתיית המשקה, ולרוב אף נאסר עליהן להיות נוכחות בהכנתו. כיום יש לקווה גם גירסה "מערבית" יותר לתיירים, אותה מכינים בבלנדר סטרילי.
אטרקציות
קפיצת הבאנג`י, אולי הדבר שבו הכי נודעו האיים (הכל יחסי כמובן...), מקורה בטקס בשם N`gol שנערך באי קטן בשם Pentecost לרגל חג קציר היאם (תפוח אדמה מתוק). כיום חלק מאוכלוסיית האי הם אנגליקנים או קתולים, כך שהטקס נערך בימינו רק בחלקים מדרום האי. מקור הטקס הוא באגדה על אישה מוכה שברחה מבעלה והסתתרה בראש עץ גבוה. כשבעלה החל לטפס בעקבותיה, קפצה מהעץ, והוא בזעמו ניתר אחריה. אלא שהאישה קשרה ענפי צמח הליאנה לרגליה ועל כן ניצלה, בעוד בעלה נהרג מהנפילה הכואבת. כיום מבצעים את הטקס דברים בלבד, כמין הצהרה בפני הנשים שגם הם יכולים... הקפיצה כיום נערכת ממגדל בגובה 20-30 מטר שנבנה במיוחד מדי שנה מחומרים מקומיים. הטקס נערך בסביבות אפריל-מאי, ומספר מוגבל ומצומצם של זרים מורשים לצפות בו.
היסטוריה
האדם המערבי הראשון שהגיע אל איי ונואטו היה פדרו פרדיננד דה קירוס De Quiros הפורטוגזי, בתקופה בה רווחה באירופה האמונה כי חייבת להיות יבשת גדולה נוספת ולא נודעת בחצי הדרומי של כדור הארץ כדי לאזן את משקל היבשות הצפוניות. דה קירוס יצא במשלחת ספרדית כושלת מפרו ובה זכה לגדולה, לאחר שנווט המשלחת חלה ומת, והוא תפס את מקומו והצליח לנווט את הספינה לחוף מבטחים באיי הפיליפינים. התהילה הקצרה הניעה אותו לפעול במרץ למען כינון משלחת חדשה בראשותו לגלות את הארץ החדשה המובטחת, לתבוע אותה בשם הכתר הספרדי, לישבה, ולהביא לילידיה את בשורת הנצרות. לאחר 10 שנים, ב-1605, קיבל דה קירוס את מבוקשו, והמשלחת, בת 140 איש, יצאה לדרכה הארוכה, אך במקום אוסטרליה גילתה באפריל 1606 את איי ונואטו. המסע הארוך בים כנראה לא תרם רבות לשפיותו של דה קירוס, וב-3 במאי, עת עגנה הספינה ב-Big Bay, פתח את כיבושה הקולוניאלי של האיים בכך שהכריז עליהם כעל "אוסטרליה דל אספיריטו סאנטו", ירה למוות בכל המקומיים שהיו על החוף, קרא למחנה אנשיו "ירושלים החדשה", ועד מהרה הכתיר עצמו למלך והעניק "תואר אבירות" לכל אנשי הצוות עד הטבח ונער הסיפון... מצבו הנפשי המעורער והעוינות של המקומיים גרמו לצוות להכריז על מרד, ותוך כחודשיים מיום הגעתם ארזה המשלחת את צידתה ואת מנהיגה המבולבל ושבה בבושת פנים הבייתה.
ותשקוט ונואטו 160 שנה...
המערבי הבא היה החוקר הצרפתי לואיס אנטואן דה בוגנווי Bougainville שהגיע לאיים ב-1766 וחקר אותם בצורה מעט יותר מעמיקה - כמו למשל גילוי העובדה שאין מדובר ביבשת... תצפיותיו על האיים נעשו מהים, עם ירידות מועטות ליבשת לצרכי הצטיידות, שלא התקבלו בברכה על ידי המקומיים. אחריו הגיע קפטן ג`יימס קוק המהולל ביולי 1774, במהלך מסע בפסיפיק שהחל עוד ב-1771. מחקרו היה יסודי יותר מקודמיו, הוא הבחין בין קבוצות האיים השונות, גילה קבוצות נוספות, זיהה גזעים שונים בין המקומיים, ואף הצליח ליצור קשר כלשהו עמם כאשר הצליח לקיים סחר חליפין בחלק מהפעמים בהם עגן לשם הצטיידות, של בד וכלבים תמורת צידה (בדומה למשלחתו בניו זילנד, שם העניק למאורים מסמרים תמורת מזון ועץ). עדיין סירבו הילידים לאפשר לו לחקור את היבשה.
לאחר היעלמו של החוקר הצרפתי לה פרוז ב-1786, יצאו מספר משלחות בחיפוש אחריו ועברו במי האיים. אחד ממשלחות אלו בראשותו של דילון Dillon עגנה באי Erromango ב-1826 והבחינה בעצי ה-sandalwood (אלגום) הרבים שבו. עצים אלו שימשו למסחר בין אירופה לסין (סין השתמשה בהם למוצרי עץ וכן לייצור קטורת, וייצאה לאירופה תה), אך מלאי העץ בחצי כדור הצפוני החל אוזל במהירות. עד מהרה הוצפו האיים בסוחרי עץ למיניהם ובירוא יערות מסיבי החל. בהתחלה, ניתנו תשורות קטנות כמו כלב, פיסת מתכת או עז תמורת סירה מלאה בעץ, אך משהבחינו הני-ונואטו כי מלאי העץ הולך ומתכלה, החלו לדרוש תמורה גדולה יותר- טבק, רובים ושימוש בתותחים כנגד כפרים יריבים וכו`. מלחמות בין הכפרים השונים בקרב הני-ונואטו היו עניין שבשגרה, ועל פי תרבותם כאשר כפרי הורג או פוצע מישהו מקרבם, כל כפרו נושא באחריות. כך, משהחלו חלק מהסוחרים לרמות את הילידים כדי לא לשלם להם, לגנוב עצים או להרוג בהם, נתפס כל הגזע הלבן כאויב.
מעשי אלימות החלו להתרבות, הן בין השבטים עצמם (שכעת צוידו בנשק יעיל יותר) והן בינם לבין האירופאים שטבחו רבים מהם. בנוסף הביא עמו האדם הלבן מחלות חדשות שהמערכת החיסונית של העמים הפולינזים לא עמדה בהן, ועד מהרה מתו רבים ממחלות קלות יחסית כמו חצבת ודיזנטריה. כשלא נותר מספיק יער החלו הסוחרים לסחור באנשים עצמם, שהובאו כעבדים למטעי הסוכר בקווינסלנד שבאוסטרליה. "ענף סחר" זה נודע בשם blackbirding ובשמו שועבדו רבים מבני הני-ונואטו וילידי איים אחרים בפסיפיק, כאילו תחת חוזה עבודה ל-3 שנים שהיה למעשה עבדות לשמה. רק פחות מחמישית מהם זכו לחזור לארצם בחיים. באורח אירוני, מה שגרם לגוויעת הסחר בעבדים היו דווקא חוקי ההגירה החדשים שחוקקה אוסטרליה ב-1901 (שנודעו כ"מדיניות אוסטרליה הלבנה") שנועדו למנוע ממהגרים שאינם לבנים ליישב את אוסטרליה.
אחרי האבדות שספגו בחיי האדם, עמדה גם אמונתם ותרבותם בפני כלייה, עם בואם של המיסיונרים להפיץ את תורת הנצרות. גורלם של המיסיונרים הראשונים (מ-1839) לא שפר עליהם - רובם סיימו את חייהם כארוחת הערב של אחד השבטים המקומיים... אך המיסיונרים ניחנו בעקשנות יוצאת דופן, גם כאשר ניסיון להביא לאי מיסיונרים ממוצא פולינזי (בתקווה כי סיכוייהם להסתדר עם המקומיים גדולים יותר) הסתיים לרוב בסיר הבישול, ואחרי קצת יותר מעשרים שנה של ניסיונות הצליחו להקים מיסיונים ברחבי האיים. הזרם הקתולי זכה במיוחד להצלחה, היות והמיסיונרים הקתולים לא הסתייגו משילובן של אמונות אנימיסטיות מקומיות בנצרות. כך נמחקו רבות מהתרבויות האיים בנות מאות שנים בידי הנצרות.
בסוף המאה ה-19 החל להתעורר סכסוך בין צרפת לבריטניה בשאלה מי מהן תספח את האיים (שבתקופה זו נקראו New Hebrides) לרשותה. אחרי שלל מהלכים פוליטים כושלים, בהם הצבת כוחות מטעם כל אחת מהן באיים, הוחלט להגיע לפשרה. ב-1906 נחתם הסכם ה"קונדומיניום" שקבע כי בונואטו יפעל ממשל משותף לשתי המדינות גם יחד. עד מהרה זכה ההסכם לשם הגנאי "פאנדמוניום" (בתרגום לעברית- מהומה), ואכן נדמה כי בכל המוסדות הציבוריים שררה מהומה גדולה- כשמתקיים שלטון כפול, כך הסתבר, הוא מביא עימו גם בירוקרטיה כפולה... כל מוסד צרפתי זכה למקבילה אנגלית וההפך, כאשר על הכל מנצח שופט ספרדי שלמרבה הפליאה לא ידע לא אנגלית ולא צרפתית... באורח פלא הצליחה צורת ממשל ביזארית זו להחזיק מעמד לא פחות מ-74 שנים, ואולי היה מחזיק עד ימינו לולא מלחמת העולם השנייה.
במלחמת העולם השנייה, בתחילת 1942, הגיע הצבא היפני לאיי שלמה הסמוכים, דבר שעורר בונואטו חששות גדולים כי היא הבאה בתור. ואכן, בוקר אחד בחודש מאי אותה שנה, התעוררו התושבים עם שחר אל מפרץ מלא אוניות מלחמה וכוחות צבא גדולים (באי אספיריטו סאנטו למשל, הכפילו 100,000 החיילים את גודל האוכלוסייה) שכאילו הגיעו משום מקום והתגשמו לפתע באי. רבים מתושבי וילה ברחו למראה הצבא הרב, עד שהתברר כי בכלל מדובר באמריקאים שבאו לתפוס עמדות למקרה של השתלטות יפנית. כמנהג האמריקאים, הם לא חיכו להזמנה אלא פשוט החלו בעבודה: טונות של ציוד הורדו מהספינות, בולדוזרים החלו לעבוד במלוא המרץ, מאחזים נבנו, כבישים ומסלולי המראה נסללו ותנופת בנייה שמעולם לא הייתה כמוה כבשה את האיים.
הני-ונואטו עמדו נפעמים בפני האורחים החדשים, שהצליחו בזמן קצר לעשות באי מה שעשרות שנים של בירוקרטיה עצלה וחורקת לא הצליחה (ואלי לא ניסתה) לעשות. הם הביטו בהתפעלות על היחס השוויוני בין החיילים הלבנים והשחורים, והופתעו עוד יותר כאשר הועסקו על ידי אמריקאים בשכר שכמוהו לא קיבלו מעולם וזכו מהם לכבוד שלא הכירו, ואף לשלל תשורות כמו בגדים, מיטות וכו` באדיבות "חיל התחזוקה" האמריקאי. היות והפלישה היפנית הסתכמה בסופו של דבר במטוס אחד שהופל וגרם למותה של פרה בודדה, עברה המלחמה על בני האי בהכרת עולם חדש ותנאים שלא ידעו בעבר ופתחו את עיניהם לאפשרויות חדשות.
אחרי 3 שנים עזבו האמריקאים, והיות ולא היו מעוניינים להחזיר את הציוד בחזרה לארה"ב מסיבות כלכליות, הציעו לממשלת הקונדומיניום לקנות הכל במחיר אפסי. כהרגלם, גלגלי הבירוקרטיה של הממשל הכושל הסתובבו לאיטם, ולבסוף הגיעה התשובה המתחכמת- אם במילא הציוד נשאר באי, למה שלא נקבל אותו חינם? האמריקאים זעמו, לחצו על דוושת הגז, וכל הציוד הוטבע בשלמותו עמוק במימי הים (ומשמש כיום כאתר צלילה נהדר...).
הני-ונואטו החלו להתמרמר נגד הקונדומיניום (שגם לקח מהם את חלק מה"אוצרות" שקיבלו מהאמריקאים). צרפת ובריטניה, שנותרו שבורות ורצוצות מהמלחמה הארוכה, היו עסוקות במאמצים לשקם את מדינותיהן וכלכלתן מכדי לשים לב למאחזים הרחוקים מהעין בפסיפיק. ההתמרמרות הלכה וגדלה עם השנים, וגברה במיוחד בשנות ה-60 בשל מאבק אדמות עם האירופאים. באמצע שנות ה-60 המתיישבים האירופאים טענו לבעלות על כ-30% מאדמות המדינה, שברובן שימשו לגידולי קוקוס. עם ירידת מחירי הקוקוס בעולם, החלו הלבנים לכלות את הג`ונגל כדי להפוך את האדמה לשטח מרעה, ולשם כך גם השמידו חלקים מהיער באדמות השכנות לשטחיהם. הפגנות פרצו במספר איים ולראשונה החל מהלך פוליטי כנגד שלטון הקונדומיניום, באמצעות הקמתה של מפלגה לאומנית בראשות ג`ימי סטיבנס (עם תמיכה צרפתית), ולאחריה מפלגת ואנואה-אקו של וולטר ליני האנגליקני. הבחירות הראשונות בהיסטורית ונואטו יצאו לדרך.
בנובמבר 1979 זכתה ונואה-אקו בבחירות, אך המשימה לשלוט על מדינה בת כ-80 איים ויותר מ-110 שפות לא הייתה קלה. האו"ם כבר אישר את עצמאותה של ונואטו, כששבועות ספורים לפני לכתו של הקונדומיניום לבלי שוב פרץ המרד. ג`ימי סטיבנס, שנכשל בבחירות, תפס את השליטה בשדה התעופה באי סאנטו והכריז על עצמאותה של ונראמה Venerama מונואטו, המדינה שבדרך. למרות שהנשק אותו נשאו חייליו של סטיבנס היה מורכב מקשתות וחצים בלבד, סירבו הצרפתים להתערב וכן מנעו מהבריטים לעשות כן. ליני מצא עצמו במבוי סתום- רשמית טרם נכנס לתפקידו והבריטים והצרפתים לא היו לעזר רב. על כן קרא לעזרתו של צבא פפואה ניו גינאה להתערב בסכסוך, שכונה מעתה בידי העולם בשם הגנאי "מלחמת הקוקוס" (Coconut War).
המלחמה המוזרה - שכללה בעיקר מהלכים דיפלומטים כושלים, קשתות וחצים - הסתיימה עם הרצחו של בנו של סטיבנס, שנורה כשישב ברכב שפרץ את אחד ממחסומי הצבא הפפואני. סטיבנס האב נכנע באומרו כי לא התכוון שמהלכיו יביאו לשפיכות דמים.
ביוני 1980 הורדו דגלי צרפת ובריטניה מהתורן, והוחלפו בדגל המדינה החדשה ונואטו. רוב הקולוניאלים הצרפתים עזבו, ואדמותיהם הועברו לני-ונואטו.
