מגיעים לטופיזה
אנחנו בארגנטינה, והופ אנחנו בבוליביה. מצד אחד La quiaca ומצד שני Villazon, אבל למעשה המשך של אותה עיר. לכאורה הגבול הוא משהו שרירותי, ולמעשה, עולם אחר. פתאום לנשים מעל גיל מסוים יש חצאיות מנופחות, וצמות ארוכות, וכובע, ונראה שכולם זזים יותר לאט. עיר גבול, ואולי בגלל זה היא נראית כמו תחנה מרכזית אחת גדולה. דוכני ממתקים ושעונים זולים. אנחנו מצטיידים במלאי חדש של עלי קוקה אחרי שזרקנו את שלנו לקראת מעבר הגבול (לא שבדקו משהו, בקושי הסתכלו עלינו). אנחנו לכיוון Tupiza. עשינו הכל כדי להגיע מוקדם (כלומר אפילו קמנו עם שעון מעורר!), אבל הגורל והפוליטיקה הבוליביאנית רצו אחרת.
אחרי שכולם מסיימים להעמיס את הציוד שלהם על האוטובוס (ציוד שמכיל שקי קמח, ומה לא), האוטובוס נוסע 100 מטר, ונעצר. מחכים, אנשים עולים, אנשים יורדים, הנהג יורד. הנוסעים יושבים בשקט וצופים בטלויזיה. בסוף אנחנו קולטים שמשהו השתבש. השמועות מוסרות שקבוצות סוציאליסטיות חוסמות את היציאות מהעיר. מקללים קצת ומצטרפים לכל האוטובוס לצפייה בחדשות הערב. לא נראה שמישהו מתרגש במיוחד. אחרי 3 שעות, הנהג חוזר, ויוצאים לדרך. מה שנקרא - ברוכים הבאים לבוליביה!
היומיים הבאים עוברים עלינו תוך ביצוע שתי משימות עיקריות: האחת היא סריקת טופיזה וסביבתה, והשנייה היא חיפוש הסיור המושלם לסאלאר. העיר ממוקמת בתוך מדבר שהצבע השולט בו הוא אדום, ובמקום גבעות יש בו צוקים משוננים מוזרים. כלי הרכב המקובל לסיורים באזור הוא כח סוס, אבל זכרונות טיול הסוסים הקודם שלנו עוד טריים בירכינו, ואנחנו מנסם במקום זה ללכת ברגל בעקבות הסוסים. עם מפה קטנה מאחת מסוכנויות הנסיעות, מצפן, ומעקב אחרי הפרסות, אנחנו מצליחים לבד-לבד להגיע לרוב קירות הסלע וקניוני הסלע שנשקפים מהתמונות בסוכנויות הנסיעות, בשני טיולים של חצי יום. אבל, לפחות לבוליביאנים טריים שכמונו, העיר עצמה נראית לא פחות מעניינת מסביבתה. כל אשה זקנה שמוכרת בוטנים בפינת הרחוב נראית לנו כמו תופעה אנתרופולוגית מעניינת. כשאנחנו הולכים קצת לאיבוד ומגיעים לפרברי העיר, זאת בכלל חגיגה. הבתים עשויים ממין חימר חום, ובסמטאות הצרות משוטטות להקות תרנגולות, וגם חזיר אחד.
כשאנחנו עוברים אנחנו מעוררים מהומה שלמה. כלבים מכל החצרות מתחילים לנבוח ולרדוף אחרינו (איך לעזאזל הם מזהים שאנחנו "גרינגוס"?) וחבורות ילדים צועקות אלינו "hola". קולות חבטה מוזרים מכיוון הנהר מתגלים כאשה מכבסת. בהמשך יתברר שגם המכבסה במלון כנראה פועלת בשיטות דומות. אנחנו מחליטים לדחות את הכביסה שלנו לעיר הבאה ("מה? בלי ריח של מרכך, מה זה שווה?"). בחיפושינו אחר חולצות ותחתונים כדי להשלים את החסר, אנחנו מוצאים גם את השוק המקומי. בניגוד למה שהסרטים והאסוציאציות גורמים לנו לצפות משוק כזה, הוא דווקא נותן הרגשה בטוחה לחלוטין, ואחרי זמן מה אנחנו שוכחים מהאינסטינקט הראשוני להחזיק יד על הארנק בכיס. להיפך, אפילו המוכרים כאן נראים ישנוניים משהו, וכשמנסים להתמקח איתם, הם לא כל כך מבינים מה רוצים מהם. כאן אנחנו מגלים את המקור ממנו משיגות הנשים את החצאיות המתנפחות, הסינרים והכובעים העגולים, וכמובן גם הרבה דוכנים עם שקים ענקיים של תבלינים וגרגרים שברובם הגדול נראים לנו בלתי מזוהים.
התוכנית המקורית שלנו היתה להמשיך מכאן ל- Uyuni, ומשם לקחת את הסיור המסורתי של 4 ימים למדבר המלח והלגונות, בג`יפ. אלא שמתברר שטופיזה מלאה בסוכנויות נסיעות שצצות כפטריות אחרי התייר, ומטרתן העיקרית היא לארוז את התיירים בשישיות ולשלוח אותם לאותו סיור כך שהוא מתחיל בטופיזה ונגמר באויוני. עיון קצר במפה מגלה שיש בזה דווקא הרבה הגיון. במקום לעשות סיור שנוסע דרומה וחוזר צפונה, הסיור מכאן עושה מין חצי מעגל ואינו חוזר על עקבותיו. למה הוא עולה פי פעם וחצי מהסיורים שיוצאים מאויוני לא הצלחנו להבין, אבל אחרי מעבר בין כמה סוכנויות השתכנענו שגם אם מדובר בקרטל של הסוכנויות, לא אנחנו אלו שנצליח לשבור אותו, והחלטנו לבלוע את הצפרדע.
יוצאים לסלאר
רגע קטן של מתח. בערב שלפני היציאה מתברר ששניים מהנוסעים המיועדים בג`יפ נתקעו בחסימות ב- Villazon, ואינם מצליחים להגיע. האם הכל יתבטל? אבל זוג ניו זילנדי מגיע, ובלחץ המשותף של הסוכנת ("please, please") ושלנו, הם משתכנעים למלא את השורות. בבוקר אנחנו והציוד שלנו מועמסים לג`יפ שמוחלף ביציאה מהעיר בג`יפ אחר, שוב בגלל החשש לחסימות. אנחנו חיים בשולי המצב הפוליטי המעורער במדינה. בג`יפ, כמו בתיבת נוח, כולם זוגות זוגות. הזוג הניו זילנדי, זוג אמריקאי, ומקדימה הנהג-מדריך והטבחית שכפי הנראה היא אשתו, ואנחנו. למעשה, נראה שכותרת ה"טבחית" במקרה הזה היא תירוץ עבור בת לוויה לנהג בארבעה ימים ארוכים.
ביום הראשון, כפי שהזהירו אותנו מראש, אין הרבה אטרקציות. נוף מדברי משובץ צבעים שונים וצוקים משונים, ולאמות, ועוד לאמות. הצבעים בגבעות מעידים על הימצאות מינרלים שונים. ואיפה שיש מינרלים יש גם כורים. מדי פעם, באמצע השומקום, מתגלים כמה בתים חומים, עם גגות פח או קש. לאורך דרך העפר שאנו נוסעים בה עוברים מדי פעם הולכי רגל, ורוכבי אופניים עטופים סוודרים וצעיפים צבעוניים להגנה מהקור הצורב בגבהים. הנהג טוען שהם הולכים כך חמישה ימים כדי להגיע לעיר ולערוך קניות. בשלב כלשהו נכמרו רחמיו על משפחה שלמה שצעדה בדרך, ולמרות שהג`יפ גם כך צפוף, דחסנו פנימה גם את האמא ושתי הילדות הקטנות והסענו אותן לביתן במרחק חצי שעה נסיעה, כלומר אולי יום הליכה.
אנחנו עוצרים לארוחת צהריים בבית קטן באמצע השומקים. למרבה המזל, או שלא, תלוי בנקודת המבט, אנחנו מגיעים בדיוק כאשר בעלי הבית מכניסים את עדר הלאמות לחצר, כדי לבחור לאמה לשחיטה, ולבצע. מעשה השחיטה אינו כה פשוט, ומלווה בטקס אותו מבצעים כל בני הבית. כמעין אות כבוד ללאמה, עוטפת הסבתא את אף הלאמה בשקית שבה ערימת עלי קוקה. לאחר מספר שניות, עוטפים גם את עיני הלאמה, נושאים ברכה קצרה ו... לעבודה. האב מגיע עם סכין חדה וחותך בוריד בצוואר. תוך מספר דקות מתמלאת גיגית קטנה בדם הלאמה, ולפי מה שסיפרו לנו, גם בו עושים שימוש...
אחר הצהריים אנחנו מגיעים לעוד כפרון קטן. אחד מביתני האבן החומים מתברר כחדר השינה שלנו. כדי להילחם קצת בקור הצורב, מארגנים משחק כדורסל-כדורגל עם שני ילדים מקומיים. חבל רק שהילד הקטן מקלקל את האידיליה כשהוא מבקש מאיתנו כסף בסוף המשחק. בערב האמריקאי משעשע אותנו בסיפורים על כל הקקטוסים והפטריות שהוא ניסה במהלך הטיול שלו. הכל נעשה מתוך אידאל, כל סם הוא מנסה בדיוק פעם אחת, והוא מציב לעצמו בעיה שהוא מנסה להסתכל עליה מנקודת מבט חדשה במהלך הטריפ. הדוגמא שהוא הביא היתה "מדוע יש מלחמות בעולם?". לבסוף אנחנו מתכסים ומתלבשים ככל שאפשר, ומנסים להירדם בקור הצורב.
אחד היתרונות שבלעשות את הסיור מטופיסה לאויוני הוא שבאופן כללי הימים הולכים ונעשים מעניינים יותר. ביום השני מתחילות להופיע בנוף המדברי לגונות עם או בלי ציפורי פלמינגו ורודות. הלגונות מופיעות במבחר גדלים ושילובי צבעים, להנאת הקהל. הכל תלוי במינרלים שיש על הקרקעית, אותם מינרלים שיוצרים את הצבעים בגבעות שבעת הצבעים. בחלק מהלגונות יש גם איזורים של מים חמים ואנחנו נשלחים להתרחץ בהם בזמן שמכינים לנו את ארוחת הצהריים. כלומר, בחוץ רוח קפואה וצורבת, ובלגונה שכבה דקה של מים חמימים שבקושי מכסה תייר שוכב. כל זה הוא נסיון להסביר מדוע אנחנו עמדנו ובהינו במבטי הערצה בחברי הקבוצה המשכשכים במים.
עוד לגונה לבנה, ולגונה ירוקה (הלבנה מכילה borax, מינרל המשמש לכביסה ושמפו. הבוליביאנים כורים אותו, אבל אין להם מספיק כסף אפילו בשביל התשתית הדרושה לעיבוד שלו, והם מייצאים אותו לצ`ילה. כך העוני מנציח את עצמו), ולקינוח - גייזרים. אדי קיטור (בריח גפריתי של ביצה סרוחה) פורצים מחוירם באדמה באמצע הנוף המדברי. מגניב. הגייזרים בגובה 4780 מטרים. לא לבעלי ריאות חלשות.
פעילות געשית בדרך למדבר המלח הגדול
בערב מגיעים לחדרון שלנו. המדריך מסביר שהלילה נישן כולנו בחדר אחד בגלל הקור. אנחנו מתמקמים ומתחילים לתפוס למה הוא התכוון. הקור מהמם. אנחנו מצטופפים ליד השולחן ומחסלים עוד ועוד קנקנים של תה חם, הדרך היחידה להתחמם כרגע. אחר כך מנסים גם מרק ויין (בלילה עוד נשלם על כל זה כשנרוץ הלוך ושוב לשירותים...) בצעד נואש שנינו מעמידים במרכז השולחן את הגזייה שלנו, ומבעירים אותה. המדחום מטפס מ-3 ל-4 מעלות. לבסוף, ב- 21:30, כבה לפתע גם האור, וכולנו מוציאם את כל שקי השינה והביגוד שלנו בחשיכה, ונשכבים רועדים במיטה. אכן חוויה. למרבה הפלא, כולם שורדים את הלילה, ולמחרת בבוקר (מינוס 2 מעלות) אנחנו מקבלים פיצוי בדמות פנקייק ענק וחם לארוחת הבוקר.
הבוקר מתחיל בשמות לגונה קולורדה, שהצבעוניות שלה מצדיקה את שמה ("לגונה צבעונית"). בשלב זה אנחנו כבר קבוצה די מגובשת מהשעות הארוכות בג`יפ ומהערבים הקפואים, ואנחנו מסתחבקים לכמה תמונות קבוצתיות על חוף האגם. האטרקציה הבאה - האכלת שפני הסלע המקומיים - הבוסקצ`ות. כן, כן, יש גם שפנים שמתפרנסים מתיירות. ומכאן לסדרת סלעים מוזרים, שהידוע ביניהם זכה לשם Arbol de piedra - עץ האבן. האמת, מזכיר קצת את "סלע הפטריה" מהנגב הצנוע שלנו, אבל על רקע השמיים הכחולים האינסופיים נראה קצת כמו ציור של סלוואדור דאלי. מתברר שדאלי אכן שאב את ההשראה לציוריו מהמדבריות האלו.
מכאן לתצפית על הר געש פעיל. מרחוק רואים סליל קטן של עשן יוצא מראש ההר. כנראה לא רעיון טוב להתקרב יותר מזה. האבנים מזכירות קצת גלים של לבה שקפאה. בינתיים, מתחוללת דרמה מקומית. אחד הג`יפים (כל הסיורים מטופיסה עוצרים באותם מקומות, פחות או יותר באותו זמן) לא מצליח להתניע, וכל הנהגים נרתמים לעזרתו. בינתיים, כל קבוצה מעבירה את הזמן בדרכה שלה. ארבעה אנגלים מתאמנים בזריקת אבנים למרחק. שבעה ישראלים עושים פוזות למצלמה. אצלנו - דיונים פילוסופיים על ראש הגבעה. ויש את הג`יפ של החולים. במקרה, ששה מתוך שבעת התיירים שבו חולים במחלת גבהים נוראית (שמענו אותם מקיאים בלילות) ולכן הם כולם נשארים לשבת בג`יפ, ורק אחד יוצא לצלם... הנהגים מפרקים בינתיים את כל מערכת ההגה של הג`יפ התקוע לפני שהם מתייאשים וקוראים לחילוץ.
ממשיכים ומגיעים בערב לכפר קטן בשם סאן חואן (עוד סאן חואן), שבו נעביר את הלילה. יש אפילו פעילות ערב- לא, לא מסיבת ריקודים, אבל בכפר יש מוזיאון ארכיאולוגי קטן שמתאר את חיי האינדיאנים במקום בתקופת הפרה- אינקה (האינקה כבשו את האיזור ב-1450). מסתבר שהיתה להם תרבות ענפה של שימור המתים. מהמוזיאון אנחנו נשלחים לאתר הקבורה הסמוך לכפר. מגיעים לשם ברוח הקפואה לקראת השקיעה. יש כאן סדרה של סלעים עגולים שחצבו בהם חורים. אנחנו מציצים לאחד החורים, ולמרבה הזוועה מציצה אלינו חזרה גולגולת מחוברת לגוף מקופל, משומר למחצה. אחר כך מגלים גם מומיות של תינוקות. באווירה המקאברית חוזרים לארוחת ערב. בתפריט - סטייק לאמה ותבשיל קנואה - החיטה המקומית. בסוף מגיע הרגע שבו לא ניתן לדחות עוד את ההחלטה - האם לקום מחר ב-4 לפנות בוקר כדי לראות את הזריחה בסאלאר או להשתפן ולהסתפק בשקיעה. כמובן שקבוצה לוחמנית כמו שלנו לא תוותר על הזדמנות כשאת. המדריך מתנדב להשכים את כולם ב-4.
מאוחר יותר התברר לנו כי בלילה הזה, הטבחית מהג`יפ עם ארבעת האנגלים ילדה תינוק! ממש כך, אף אחד לא ראה שהיא בהריון, לא שמע דבר, אך משלמחרת לא פגשנו את האנגלים באף אחת מהתחנות, עלה חשש שקרה משהו, ואכן קרה - תינוק. למחרת, הנהג הנאמן שלנו מפלס את דרכו בדרכי העפר בחושך מוחלט. באור ראשון אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים בתוך ים לבן. הנסיעה על משטח המלח הענק חלקה יותר מאשר כל הנסיעות הבין עירוניות שהיו לנו עד כה בבוליביה... אנחנו מגיעים ל"אי הדייגים", כלומר גבעה של אדמה בתוך "ים" המלח. האמת שהכינוי `אי הקקטוסים` היה כנראה מתאים יותר, כי האי משובץ המוני קקטוסים ענקיים. כאן אנחנו נשלחים לעלות לתצפית בראש הגבעה ולחכות לזריחה. בקור הצורב של לפנות בוקר אנחנו זזים בלי הפסקה, כדי למנוע מכפות הרגליים מלקפוא, ובינתיים מתפללים לאל השמש (שתבוא כבר, כלומר). לבסוף גלגל השמש עולה במגוון צבעים מרהיבים מתוך הים הלבן. אנחנו יורדים מהגבעה והולכים "לשחות" בים הלבן. המשטח הלבן האינסופי עושה חשק לרוץ אל האופק.
אחרי שאנחנו ממצים את הקטע הזה (בכל זאת, קצת קשה לנשום בגובה 3600 מטר...), אנחנו מגלים את המשחקים שאפשר לשחק עם הצל הארוך של הזריחה על הרקע הלבן. לבסוף, "אמא" ו"אבא" (טוב, הנהג והטבחית) קוראים לנו לארוחת בוקר של קפה ובצק מטוגן. ממשיכים לנסוע ומגיעים ל"מלון המלח" שכשמו כן הוא. מבנה העשוי מלבני מלח, ובתוכו רהיטים מבלוקי מלח. כמו הבית של המכשפה מעמי ותמי, רק הפוך - מלח במקום סוכר. אנחנו נפרדים מהסאלאר במכרות המלח, המלאים פירמידות קטנות של מלח שנכרה ומחכה לפינוי, ומגיעים לאויוני. התחנה האחרונה שלנו היא ב"בית הקברות לרכבות" שבפאתי העיר. המון קטרי פחם מעלים כאן חלודה, ומעוררים זכרונות מסרטים ישנים. לבסוף אנחנו נפרדים משאר חברי הקבוצה שממשיכים עוד באותו ערב לפוטוסי, ונשארים לאחר צהריים של מנוחה באויוני. גם התחנה הבאה שלנו היא פוטוסי.
טיפים
- Tupiza:
- לדעתנו, העיר נחמדה מאד ואם יש זמן, חבל לוותר.
- בעיר מספר הוסטלים המציעים מגוון שירותים, אך שימו לב שהשירותים אינם נכללים במחיר, ועבור כל פעולה יש לשלם בנפרד (לרבות צפיה בטלויזיה, שימוש במטבח וכדומה).
- כמו כן אנו ממליצים לבחור הוסטל בו יש מכונות כביסה, מאחר ושירותי הכביסה בעיר מבוססים על כביסה בנהר. ..
- ניתן לטייל בתוך העיר, ולדעתנו השוק, Mercado Negro, הינו חובה.
- טיולים מחוץ לעיר ניתן לבצע על גבי סוסים בעזרת כל סוכנות, אך לאלו הנרתעים מסוסים נאמר כי קיימים 2 מסלולים עיקריים - דרומה וצפונה מהעיר. היציאה לשני הכיוונים היא על פסי הרכבת, ומשם ניתן להתמצא על ידי שימוש במפה ואתה מחלקות סוכנויות הנסיעות, מצפן, קצת תושיה, ו... בעקבות גללי הסוסים. המסלול היוצא לכיוון דרום מומלץ ביותר על ידינו, ומספיקות לו כ-6 שעות (כ-18 ק"מ).
- סיבה נוספת לא לוותר על ביקור בטופיזה היא, שלדעתנו, נכון יותר, ויפה יותר, לצאת לסיור ב - Salar מהעיר טופיזה. נתוודה ונאמר כי לא עשינו את הסיור מ- Uyuni, אך נמנה את היתרונות שאנו רואים ביציאה לסיור מטופיזה:
- בעיר Uyuni, אחרי שלמדנו לשאול בכל מקום האם יש מים חמים, חשוב לשאול גם לכמה זמן! מתברר שיש בתי מלון ואכסניות שמקציבות זמן למים חמים (אצלנו היו 6 דקות לאדם). בנוסף, לשאול מהן שעות המים - בין 21:00 ל-6:00 אין מים זורמים בכלל.
