לה פז - רורנבקה - לה פז

מירית ואודי חוזרים לבוליביה לעשות קצת השלמות. היעד הראשון רורנבקה - יוצאים לג`ונגל, הרבה עצים, תרופות טבעיות וכמובן יתושים. לאחר מכן - הפמפס, כאן פוגשים, ואפילו מלטפים, תנינים, אנקונדות, קופים, ציפורים ו...קפיברים/ות. חוזרים ללה פז לעמק הירח לסיום.
אודי ומירית
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לה פז - רורנבקה - לה פז

נכנסים לג'ונגל

מפונו אנחנו חוזרים לבוליביה. חוזרים ללה פז כמכרים וותיקים. הרי בילינו כאן 11 ימים, יותר מבכל עיר אחרת שעברנו בטיול. מסתובבים עם כלנית שזה מקרוב הגיעה ומראים לה את העיר "שלנו". אחרי הצצה קטנה בלה פז אנחנו כבר עולים על מטוס קליל לרורנבקה (Rurrenabaca). נסיעה אחת ב"דרך המוות" בהחלט הספיקה לנו, והפעם אנחנו בוחרים בנתיב האווירי המהיר והבטוח יותר. עוברים מעל הנוף המתחלף בהדרגה מהיובש של לה פז לירוק של העמקים וטסים מעל החוט החום המתפתל של נהר הבני. המטוס נוחת בטלטול על מסלול הנחיתה הלא-סלול ברורנבקה, במה שנראה כאמצע הג`ונגל, ועשר דקות נסיעה מביאות אותנו לעיר הלוהטת בחום המעיק של אחר הצהריים. אנחנו מחליטים על יום מנוחה, שהופך, כמובן, ליום של התרוצצות בין סוכנויות נסיעות, בנסיון לארגן לנו את הטיול המושלם לג`ונגל ולפמפס (אזור הביצות שאמור להכיל ריכוז של בעלי חיים). בסוף אנחנו מתאפסים על החבילה הרגילה של יומיים-ג`ונגל-שלושה-פמפס, וכמובן שאנחנו מקבלים "מחיר- מיוחד - לישראלים - אל - תספרו - לאף - אחד - שאתכם".


נכנסים לג`ונגל. ההשוואות ל ג`ונגל שהיינו בו במנאוס הן בלתי נמנעות. מצד אחד, פה יש מצוקים גדולים ומיוערים, שמוסיפים הוד מסוים, ומצד שני, חסרה לנו הרטיבות והיער הצף. כמובן שיש גם הבדל בתנאים, בוליביה בכל זאת איננה ברזיל. המחנה הפעם אינו מכוסה, הזבובים שולטים בכל, וצריך לישון בתוך כילה. אנחנו יוצאים לשוטט ביער, וכרגיל מקבלים הסברים על עצי תרופות, עצי רהיטים, עצים שזורמים בתוכם מים, עצים שחיות בתוכם נמלים, עצים שחונקים עצים אחרים וכדומה. בחום הצהריים המעיק אנחנו משתכשכים בהתרחבות של הנהר הקטן, שעובר ליד המחנה, שזכתה לשם "בריכה טבעית". למחרת אנחנו אמורים לטפס לתצפית במה שאמור להיות טיפוס מייגע של שלוש שעות עלייה. אבל אנחנו רוצים להתפנק קצת, ומבקשים מהמדריך שנלך במקום זאת למסלול קל יותר, בקשה שמתבררת כטעות. תן לבן אדם לעשות מה שהוא טוב בו...

תחילה הוא לוקח אותנו למיני-תצפית לעצלנים. בירידה הוא כנראה מנסה דרך חדשה ואמיצה, או שהוא סתם מתבלבל בדרך. בכל מקרה, התוצאה היא שתחילה אנחנו מוצאים את עצמנו מפלסים לנו בקושי דרך בין השרכים והשיחים העבותים, אחר כך אנחנו מתגלגלים בקושי בתוך הערוץ היבש של פלג קטן, ולבסוף לאחר שנראה לנו שאבדנו סופית בתוך הג`ונגלים, אנחנו מצליחים לצאת לשפת נהר הבני, לוהטים ומיוגעים. אולם מתברר שיצאנו במרחק של כמה קילומטרים טובים מהמחנה, ולצעוד את כל זה בחום הצהריים לא נשמע מפתה במיוחד. אנחנו כבר מצטערים על שלא בחרנו לעלות לתצפית הרגילה מלכתחילה, כנראה שזהו עונשם של עצלנים.

בצד השני של הנהר, מסתבר שנמצא יישוב קטן בשם San-Miguel והמדריך מחליט לקחת אותנו דרך שם (כמובן שזה מתברר רק בדיעבד, כי לאחר שהלכנו לאיבוד המדריך נעשה עוד פחות ברור משהיה, ופשוט עונה ב"כן" לכל אלה שמנסים לשאול אותו). סירה חולפת מעבירה אותנו את הנהר, ואנחנו צועדים בין השבילים שמהווים כנראה את הרחובות הראשיים בסן-מיגל. מסתבר שהגענו בדיוק לחגיגות שנת-המשהו לקיומו של היישוב, וברחבת הדשא שמהווה כנראה את הפלזה המרכזית יש חגיגה. כרגע החגיגה מתבטאת בעיקר בתופים הנשמעים למרחוק ובמשחק כדורגל סוער בין נבחרת סן-מיגל לבין נבחרת קהילת-בני. כל מי שלא משחק יושב וצופה מרותק במשחק, והתוצאה היא שאין אף אחד שיעביר אותנו חזרה את הנהר... אי לכך אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים באמצע הצהריים וצופים במשחק הכדורגל המרתק. למרבה המזל כבר בהפסקה נמצא מישהו שמעביר אותנו, ולאחר עוד כחצי שעה של צעדה, אנחנו חוזרים "הביתה". ובעצם, הבית הזה די נמאס עלינו, ואנחנו מחליטים לחזור לבית הביתי קצת יותר שברורנבקה, כבר אחרי לילה אחד במקום להישאר שני לילות ולהמשיך ישר לפמפס כפי שהיתה התוכנית היומרנית הראשונה שלנו. אחרי עוד משחק כדורגל אנחנו מצליחים למצוא לנו טרמפ חזרה לרורה ו-הופ למקלחת.

לתחילת הכתבה

תנינים בפאמפס

ביום המחרת אנחנו יוצאים לחקור את הפמפס, אבל בכוחות חסרים. יומיים בג`ונגל הספיקו לשכנע את כלנית שהיא לא בן אדם של חום ויתושים והיא מחליטה להחליף את הפמפס בקור היבש של הסאלאר. מתפצלים לבינתיים, אבל ב-רורה - גשם זלעפות. אנחנו משתכנעים שאין זה היום המושלם לדשדש בביצות ונשארים ליום מנוחה בין ערסלי רורה ובית הקפה שכבר הפך להיות "הקבוע שלנו", עם המלצר דנילו שמנסה ללמוד עברית (כנראה שבשל כמות הישראלים ב-רורה הוא חושב שישראל היא מעצמה עולמית).

למחרת עדיין גשום אבל עוד יום בין שני הרחובות שמהווים את רורה כבר אינו בא בחשבון, ואנחנו יוצאים לפמפס. שלוש שעות וחצי בג`יפ בדרך מאוד לא סלולה מביאות את תשעת חברי הקבוצה, המדריך והטבחית ליישוב בשם Santa-Rosa, ומכאן אנחנו יוצאים בסירה על נהר Yacuma. אזור הנהר שליד סנטה רוזה מזוהם בצורה שמזעזעת את כולם, ונציגת greenpeace שבינינו מחליטה מיד להתלונן ולזעזע את העולם (במיוחד זה מעצבן בגלל 8 הדולר שגבו מאיתנו על הכניסה למה שאמור להיות פארק לאומי). אבל לאחר שמתרחקים קצת מהיישוב נכנסים לעולם אחר, עולם של טבע פראי. תחילה מתגלות הציפורים, ציפורים קטנות וציפורים גדולות, צבעוניות, אפורות, עם כרבולות משונות או בלי. לאט לאט אנחנו מתחילים להבחין בתנינים. יש את ההתרגשות של התנין. כולם מתלהבים ושולפים מצלמות. ואז, עוד תנין, ועוד אחד, גדולים וקטנים, בבודדים ובקבוצות קטנות, בפה פתוח ובפה סגור, עד שאנחנו מפסיקים אפילו להצביע כשאנחנו רואים תנין.

ויש עוד. יש קפיברות, מעין חזירים שעירים וחמודים שמלחכים עשב על גדות הנהר, וכמה דולפינים שאנחנו מבחינים בהם בחטף כשהם עולים לנשום אוויר. אנחנו מרגישים שבהחלט קיבלנו תמורה הולמת לכספנו ופיצוי על טלטולי הדרך. לפנות ערב אנחנו מגיעים למחנה שלפחות מכיל ביתנים סגורים ברשתות. המחנה ממוקם על שפת הנחל, ובנחל - תנין. תחילה אנחנו מתרגשים ממנו, אבל במשך הזמן מתרגלים לנוכחותו האפורה והדוממת בדרך-כלל. תנין הבית.

בלילה יוצאים בסירה, והמדריך מראה לנו שכמו המדריך במנאוס, גם הוא יודע לתפוס תנין קטן "בידיים חשופות", ולהראות לתיירים מאיפה משתין התנין. מסתבר שפעם הוא היה מנסה כוחו גם בתנינים גדולים, אבל הצלקת שעל שפתו והשיניים החסרות הן עדויות אילמות שמסבירות מדוע הוא כבר לא עושה זאת. ואם לא הספיקו לנו המשחקים בחיות טורפות, אז למחרת אנחנו יוצאים לביצות כדי למצוא נחשי אנקונדה. אפשר היה לחשוב שבדרך כלל קבוצת אנשים שמשוטטים להנאתם בביצות ינסו להימנע מלהיתקל בנחשי אנקודנה, אבל אנחנו דווקא יוצאים כדי לחפש אותם. לא קל ללכת בביצות. לפעמים יש עשב גבוה עד גובה המותניים, ולפעמיים בוץ טובעני, וכל הזמן יש את השמש שקופחת באכזריות. אחרי שעתיים של צעדה כזאת אנחנו שומעים קולות התרגשות מלפנים. ואכן, המדריך עומד גאה כשאנקונדה ארוכה מתפתלת בידיו. כולם מתקרבים לגעת, לקחת, לצלם, לשחק בסכנה. יצור יפה, חלקלק, עם מגע של גומי. הנחשית כנראה אחרי ארוחה טובה, ולכן היא איטית, כבדה. לרוע המזל, לתהליך העיכול יש גם תוצר לוואי, ולאודי מתברר באיחור שהסכנה העיקרית בלהחזיק את הנחשית היא הסרחון הנורא שעולה מהידיים ואי אפשר להיפטר ממנו.

התוכנית לאחר-הצהריים: לדוג פירנאות, לשחות עם דולפינים ולצפות בשקיעה. הדיג מוכתר בהצלחה חלקית, כאשר על כל פירנאה נתפסים כשלושה סרדינים, ואנחנו מקווים שלא בנו על הדגה שלנו בשביל ארוחת הערב. אודי, בכל מקרה, יוצא מרוצה, לאחר שהצליח לדוג את הדג השמן מכולם. השחייה עם הדולפינים גם היא מוכתרת בהצלחה חלקית, מאחר שמסתבר שהדולפינים כנראה לא כל כך מעוניינים לשחות עם אנשים והם דואגים לשמור על מרחק מסוים. מסתפקים בהנאה שבהשתכשכות במי הנהר הבוציים. השקיעה דווקא מגיעה במועדה, ומונצחת במצלמות כראוי. וארוחת הערב גם היא מגיעה במועדה, כשהיא מתוגברת בתוספת של דגים קטנים ומטוגנים, כל אחד מנסה לזהות את הדג "שלו" ומי שמצליח לשכוח את פרפורי הגסיסה של הדגים על הסירה, גם זוכה לאכול אותו.

למחרת, היום האחרון. אחרי עוד קצת שיט וצפייה בחיות מתחילים לחזור. אנחנו צריכים עוד לטוס ללה פז אחרי הצהריים ולכן מצפה לנו יום ארוך, של שיט-ואז-נסיעה-בג`יפ-ואז-טיסה.. איזה כיף. וכמובן כשיש לחץ זמן, הכל מתחיל להשתבש. מתחיל גשם זלעפות ומנוע הסירה קורס. אנחנו מאבדים זמן יקר כאשר מחלקים אותנו ואת הציוד בין שתי סירות אחרות ומגיעים לסנטה רוזה בשעה של איחור. נהג הג`יפ מנסה לעזור ונוהג כמטורף על האבנים, אבל הסוף טוב - מגיעים בדיוק בזמן לטיסה והמזכרת שנשארת לנו מהרפתקת היום היא האיברים הפנימיים שלנו שממשיכים לרעוד ולקפוץ גם זמן רב אחרי שאנחנו כבר שוכבים לבטח במיטה במלון בלה פז.

זהו הביקור האחרון שלנו בלה פז, כך לפחות לפי התוכנית, ואנחנו עושים כמה "השלמות". קופצים ל- Valle de la Luna, עמק הירח, שבפאתי העיר. אנחנו לא יודעים אם ככה נראה הירח, אבל אין ספק שיש כאן נוף מוזר משהו. לנו זה מזכיר קצת את ארמונות הבוץ שנוצרים כאשר שופכים בוץ רטוב דרך הידיים, למי שזוכר... רק הרבה יותר גדול, ויותר קשה. למי שקרא את "בחזרה מטואיצ`י" של יוסי גינסבורג זכור אולי הביקור הסהרורי משהו שלו בעמק הירח. איננו יודעים אם מדובר באותו מקום, אבל הרבה קקטוסים לא ראינו כאן. אבל אם יוצאים ויורדים כמה מאות מטרים בכביש מגיעים לפארק שלם של קקטוסים שנקרא Cactario, ואולי זו נקודת התחלה טובה יותר למי שמחפש קקטוסים מהממים.

 זהו, אנחנו נפרדים מלה פז, עיר השוק הענקי, מחר חזרה לפונו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לבוליביה

כתבות מומלצות עבורך על בוליביה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם