אי השמש
אחרי מחלת הגבהים שתקפה אותי בסורטה Sorta וכמה ימי מנוחה בלה פז יצאתי יחד עם איילה ומורן לקופקבנה שלחוף אגם טיטיקקה. בחלק הבוליביאני של האגם נמצאים מיצרים שמחלקים את האגם לשני חלקים. קופקבנה נמצאת על חצי אי ששייך לבוליביה אבל מחוברת ליבשה דרך פרו. כדי לחצות את המיצרים עלינו על סירה רעועה שחוצה את 600 המטרים של המיצרים והאוטובוס שלנו - על רפסודה רעועה עוד יותר. קיווינו שאף סירה לא תטבע לאור המצב המכני שלה.
מקופקבנה שטנו כמעט מיד לאי השמש Isla del sol ואחרי שעתיים וחצי של שייט הגענו אל האי. כשירדנו מהסירה אל החוף נפרש מעלינו גרם מדרגות ארוך שאותו היינו צריכים לטפס כדי להגיע לכפר שנמצא 200 מטר מעלינו. ילדים קטנים, בני 8-9 הציעו לנו שירותי סבלות. צחקנו כי המוצ`ילות שקלו בערך כמוהם. אחרי שעלינו במדרגות כמה דקות מורן ואיילה נשברו ונתנו לילדים לסחוב את המוצ`ילות. הסבלים הקטנים עמדו במשימה בכבוד, למרות שהיה ניכר שגם להם כבד. הגענו לקאזה קטנה. שמנו שם את התיקים, שילמנו לילדים, לקחנו מצלמות ויצאנו לטייל קצת באי, לאורך הדרך הראשית, שביל רגלי שקצת יותר רחב משאר השבילים.
תושבי האי מתפרנסים מתיירות ומחקלאות. רוב שטח האי בנוי מטרסות בהן מגדלים את הגידולים הרגילים לאזור האנדים- תפוחי אדמה, יוקה, קינואה, תירס ועוד מיני גידולים ששמם נעלם ממני. טיפסנו על הגבעה הכי גבוהה באי וחיכינו לשקיעה. היה קר מידי ועננים כיסו את השמים אז אחרי חצי שעה של המתנה ירדנו חזרה לכפר וזכינו לחזות בפלאי הקידמה שרק לאחרונה הגיעו לאי- חשמל. החשמל מאפשר (חוץ מתאורה) גם להתקלח במים חמים. לוקסוס אמיתי בחור נידח כזה. בבוקר קמנו לקול השעון המעורר (5:45) כדי לראות את הזריחה. היה חשוך לגמרי וירד גשם. חזרנו לישון ואחרי שעה התעוררנו וראינו זריחה נהדרת על אגם טיטיקקה.
התארגנו ושטנו חזרה לקופקבנה. בדרך שמענו צ`יליאני מספר ונותן מידע לזוג ארגנטינאי כמעט על כל מקום בדרום אמריקה. חוץ מזה שהתלהבנו מזה שאנחנו מצליחים להבין חלק ממה שהוא אומר, גם קיבלנו מידע שימושי על פרו כולל מידע באיזה מקומות אפשר להשיג סמים. כשהגענו לקופקבנה העברנו את הזמן שהיה לנו עד לנסיעה למעבר הגבול לפרו בכנסייה של קופקבנה. זוהי כנסיה ענקית ביחס לכנסיות שראיתי עד עכשיו. העמסנו את המוצ`ילות על אוטובוס פרואני ונסענו למעבר הגבול.
האיים הצפים
החתמנו דרכונים והמשכנו בנסיעה לפונו Puno. פונו נמצאת בחלק הצפוני של אגם טיטקקה מצידו הפרואני. בערב נרשמנו לשייט לאיים הצפים ולאי טקילה Taquile. מורן החליטה לפרוש ממנו ולשוט רק לאיים הצפים וצירפנו אלינו את עדי, ישראלי שפגשנו כבר בקופקבנה. ב-07:00 התייצבנו בפתח המלון משם אסף אותנו ואן ונסענו לנמל. עלינו על הסירה ואחרי הופעה קצרה של נערים שניגנו קצת מוסיקה אתנית יצאנו לכיוון "האיים הצפים" או אורוס Uros . המדריך סיפר לנו שמשמעות המילה טיטיקקה (שלמעשה צריך לבטא טטיקהקהה) בשפת הקצ`ואה היא "פומה אפורה" ובשפת האיימרה היא "פומה מאבן".
איי האורוס קיימים כבר משנת 800 לספירה. אלה איים מלאכותיים שעשויים מצמח מים שנקרא טוטורה. לצמח שימושים רבים- למאכל, לריפוי כאבי ראש, לבניית בתים וסירות, חפצי אומנות שונים וכמובן לבניית האיים עצמם. "בניית" האי מאוד פשוטה: אוספים כמות גדולה של צמחי טטורה, ועורמים בערמה כל פעם שהאי קצת שוקע- מוסיפים עוד שכבה. תושבי האי מתפרנסים באופן מסורתי מדיג ומציד ציפורים, אבל כיום מקור הכנסה חשוב אלו התיירים. כשנחתנו על האי נוכחנו לראות שהוא קטן מאוד. הקוטר שלו 15-20 מטר בלבד.
על האי היו מסודרות בקתות קטנות, מטוטורה כמובן. המודרניזציה הגיעה לאי בצורת לוחות סולרים לייצור חשמל. בעקבות כמה ביקורים של הנשיא הקודם של פרו- פוג`ימורי ניתנו לתושבי האיים בתים בפונו אבל הם לא משתמשים בהם מכיוון שהם לא רוצים לשלם מיסים.
במרכז האי ישבו תושבי הכפר והציעו למכירה שלל מוצרי אומנות. לאחר שסיימנו להתרשם מהאי, המשכנו לאי הבא.
האי הבא היה יותר גדול ואפילו היה בו בית ספר. הוא היה מקובע לקרקעית האגם. כשהלכנו עליו לא היתה הרגשה קפיצית כמו כשהולכים על מזרון, הרגשה שליוותה אותנו באי הראשון. למעט הבדל זה, הוא דמה בכל השאר לאי הראשון. משם המשכנו לאי טקילה. השייט ארך כשעתיים וכדי להעביר את הזמן התכוננו לליל הסדר ושרנו את "אחד מי יודע" מההתחלה ועד הסוף, תוך הצגת הנושאים. אח"כ תירגמנו את השיר לספרדית צולעת. שאר התיירים הסתכלו עלינו בחשש קל שמא איבדנו את שפיותנו. האי טקילה נקרא כך על שם הספרדי פדרו גונזלס דה טקילה שהיה הבעלים של האי.
באי מתגוררים היום כ- 2000 תושבים והם מתגוררים בו ברציפות עוד מלפני תקופת האינקה. הם מתפרנסים מחקלאות, דיג, ייצור חפצי אומנות ייחודיים לאי וכמובן תיירות. על האי מגדלים אך ורק פרות וכבשים. כלבים, חזירים, לאמות, אלפקות ושאר מיני חיות הן מחוץ לתחום.אחד הדברים הראשונים ששמים לב כשמגיעים לאי זה שכולם לוחשים. דיבור בלחש נחשב מכובד ואילו דיבור בקול רם המוני ובזוי. תושבי האי שמרו על המסורת ועל הסדר החברתי שהנהיגו אבותיהם. הם נשמעים לשלושת חוקי האינקה העיקריים: אסור לגנוב, אסור לשקר ואסור להתעצל. בעיות מועלות באסיפות כלליות ביום ראשון, וכשצריך לקבל החלטות, לקבור חוקים, או לבחור מנהיגים נערכות הצבעות דמוקרטיות בהן משתתפים רק הגברים.
הלבוש של התושבים גם הוא מיוחד: הגברים הולכים עם מצנפת מצמר, והצורה בה הם מניחים אותה על הראש מסמלת את מעמדו של האדם. רווק הולך עם הקצה המחודד של המצנפת מופשל לאחור. רווק שיש לו חברה או שהוא מאורס הולך עם הקצה מופשל על הצד.הנשואים מפשילים את הקצה הצידה ומקפלים אותו לאחור, מעבר לראש. הרווקים לובשים באופן כללי צבעים בהירים וזוהרים. גבר בעל סמכות פוליטית באי הולך עם כובע בעל כיסוי אוזניים או עם מגבעת מערבית.
לגברים הנשואים יש גם חגורת צמר ארוגה ביד עליה מצויירים הסמלים של חודשי השנה של האינקה. בחלק הפנימי של החגורה ארוגות שערות האישה. את החגורה הזו שומרים לימים מיוחדים. הנשים עטופות צעיף שמכסה את הראש והגוף. הרווקות הולכות כשהצעיף מכסה את רוב הפנים ואילו הנשואות עטופות צעיף שמגלה את הפנים. בקרב הנשים הצבעים הבהירים שמורים לרווקות. בטקילה אפשר לראות מחזה מיוחד. גברים סורגים. כמעט בכל פינה אפשר למצוא גברים סורגים. הנשים בטקילה טוות את הצמר (בדיוק הפוך מביבשת). גבר בעל סמכות פוליטית לא סורג מחוץ לבית.
באי יש מחירים קבועים (לתיירים) לכל דבר. לינה, אוכל, שכירת מדריך וכדומה. את מוצרי האומנות מוכרים במרוכז בכיכר הכפר כשלכל פרט יש מחיר קבוע. על הפריטים מוצמדים פתקים עם המחיר ומספר ה"יצרן" (מספר זיהוי) שנועדים לפתור את בעיית ריבוי השמות הזהים והדומים באי. כשקונים מהתוצרת המוכר מעביר את התשלום למשפחה. חזרנו לסירה ופתחנו בשעתיים שייט לפונו ואל שקיעה נהדרת.
