עפתי לתרמילאים

עולם הקרח - שבוע בפטגוניה

לאחר נסיעה מייגעת של 21 שעות מגיע רועי לפטגוניה ונחשף להבדל הראשון בין צ`ילה וארגנטינה - ארוחות ה``אכול כפי יכולתך``... עוד בכתבה על קרחונים, לגונות, נהרות שוצפים, הרים נישאים, מיני דרמה וסוף טוב.
רועי גמר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: עולם הקרח - שבוע בפטגוניה
Thinkstock Imagebank ©

פטגוניה - ברוכים הבאים

כמה סוגי צמחים, נמוכים ובעיקר צהובים, מישורים מנוקדים מדי פעם בגבעות, עדרי גואנקו וכבשים, חווה פה, עיירה שם. גאוצ`ו רוכב על סוס באמצע השומקום. מדבר. שיממון. תכפילו את כל זה ב-21 שעות נסיעה ותקבלו את רוב שטחה של דרום פטגוניה.

אמנם גם כל אזור האגמים וגם הקרטרה אוסטרל בהם היינו נחשבים חלק מפטגוניה, אבל רק עכשיו, במהלך אותה נסיעה אינסופית הרגשתי שהגעתי לשם. אי אפשר לדמיין כמה שטח יש שם. גם לא כשאתה שם. אתה יכול לעמוד ולראות קידוח נפט והוא במרחק של יותר מ-50 ק"מ ממך (ושלא נדבר על ההרים). אלקה ופטריק, הגרמנים שעשו איתנו את הרפטינג, הפתיעו אותנו שוב ועלו על האוטובוס בו נסענו בתחנה שבעיירה הנידחת Perito Moreno. לפחות חברה לדרך.

 אני לא כל כך סגור מה הלך בקופסת הפח הנעה במהלך הלילה אבל בבוקר מצאתי את עצמי שותה קפה בריו גאז`גוס (Rio Gallegos) עם רועי, ברוך ועוד שתי ישראליות שהגיעו לאזור לחופשה של סיום התואר ואילצו אותנו לענות על השאלה "אה, אז אתם מהמטרקים?" (הטייה של טרק למי שלא הבין). כעבור כמה שעות, כשנגלה לי הנוף של האנדים בשנית (כמו שנעלם בתחילת הנסיעה) ידעתי שאנחנו בכיוון הנכון. עם השמים חסרי העננים לא היה קשה לזהות מרחוק את הפיץ רוי (Fitz Roy) (לא,זה לא על שמי) ואת ה-Cerro Torre. לא יכולתי לחכות שהם כבר יהפכו למשהו שהוא קצת יותר מנקודות על רקע Lago Argentina. כעבור שעה, הגיעה הגאולה, הגענו לאל קלאפטה. הרגשתי כמו זבוב שניערו אותו בתוך בקבוק סגור יותר מאשר בן אדם.

 באל קלאפטה (El Calafate) לא נשארנו זמן רב. 5 שעות בסך הכל עד שיצאנו לאל צ`אלטן ולטרק הפיץ רוי. אבל חוץ מקפיצה קטנה ל-Lago Argentino ונסיונות כושלים למשוך עוד כסף (לא נשאר כסך בבנקומטים - יום ראשון ויש המון תיירים שמושכים), אכלנו את ארוחת הטיול עד כה. מסעדת Estilo Campo, הראתה לנו שוב שאנחנו כבר לא בצ`ילה.... לאחר חודש בו כל מנה שהוגשה היתה מדודה ויקרה (לדוגמא מתפריט צ`יליאני: המבורגר, המבורגר עם עגבניה, המבורגר עם עגבניה וחסה, המבורגר עם עגבניה, חסה וגבינה, המבורגר מלא), האכול כפי יכולתך ובזול שהמסעדה הזאת הציעה הייתה בדיוק מה שהיינו צריכים אחרי 21 שעות נסיעה ולפני טרק. סטייקים, תוספות, סלטים וקינוחים. הגענו לגן העדן של האוכל. בארץ קוראים לזה לפעמים "פאפאגיו" ומשלמים על זה המון המון כסף. כאן זה בזול ומקבלים פי 10 יותר, גם בכמות, גם במגוון וגם באיכות. תודה לך ארגנטינה, הגיע הזמן שאני אוכל...

לתחילת הכתבה

יוצאים לכיוון הפיץ רוי

עכשיו אני יושב מתחת ל-Cerro Torre (הר טורה) על שפת לגונה Torre וכותב לכם את חלקה הנוכחי של הכתבה. תעשו לעצמכם טובה, קומו מהמחשב, קנו כרטיס טיסה ותגיעו לכאן. לא סתם הוא נחשב לאחד ההרים היפים בעולם. הגענו לאזור אתמול בלילה לאחר נסיעה של מספר שעות במדבר הפטגוני ונחתנו בחשכה מוחלטת באתר קמפינג באל צ`אלטן (El Chalten), העיירה בתחילת הטרק. בבוקר התעוררנו ויצאנו לכיוון הלגונה. 10 ק"מ, לא היסטרי, בשטח קל, לאורך נהר הפיץ רוי. בדרך קיבלנו הצצה חטופה על המשך הטרק שלנו, הר פיץ` רוי. יש כאן המון המון תיירים והיה קשה ללכת לבד בתוך יערות ה-Lenga שמקשטים את הדרך (לעומת המדבר האדיר שרואים אם מסתכלים אחורה במורד העמק). אין לי יותר מדי מה לספר על הדרך כי רוב הזמן הסתכלתי קדימה על אותה פסגה עצומה, על הפסגות מסביבה ועל הקרחונים שמקיפים אותה ואמרתי לעצמי "באמת היה שווה לעבור את הכל כדי להגיע לכאן סוף סוף".

אחרי שהקמנו את האוהל והשארנו בו את התיקים, במחנה שעל שפת הלגונה, יצאנו קלי משקל לטיול צדדי ל-Mirador Maestri שנמצא בצידה הימני של הלגונה ודורש הליכה הלוך-חזור של כשעתיים. המסלול פשוט- הולכים על קו הרכס של סוללת האדמה העצומה שחוסמת את מי הקרחונים ויוצרת את הלגונה. שווה כל שניה של הליכה. לראות במלואם את Glaciar Grande, Glaciar Torre, Cerro Grande וכמובן המבט הכי קרוב שניתן על ה-Cerro Torre, זאת הסיבה. בזמן שהיינו על אותה סוללת עפר הבטנו למטה על הקרחון העצום והמחורץ ועל חתיכות הקרח ששטו באגם כשלפתע קלטתי ציפור עצומה עפה מתחתנו! צעקתי "קונדור!" בלי לחשוב פעמיים. כולנו ניסינו לתפוס תמונה, אבל התחושה שהציפור הענקית והמלכותית, שטסה מתחתינו על רקע הלגונה העכורה, מתקרבת אלינו- היתה מטעה ולאחר דקה של טיסה באזורנו הקונדור המשיך הלאה, משאיר אותנו מאוכזבים לאחר שאף אחד מאיתנו לא לחץ על הכפתור הפשוט שמצלם. בכל אופן, למי ששואל את עצמו "איך אני אזהה קונדור כשאני אראה אותו?" אני אענה שפשוט אי אפשר לטעות.

 למחרת בבוקר בזמן ההתארגנות ציפתה לנו הפתעה לא נעימה...עקרב מתחת לאוהל של רועי ועקרב בתיק שלי. אין נפגעים, אבל אם במקרה אתם מגיעים ל-Campamento de Agostini, תפקחו עיניים. יצאנו לדרך לכיוון Campamento Poincenot למרגלות הפיץ רוי כשה-Cerro Torre מתנוסס מאחורינו. באזור lagunas madre, hija y nieta (לגונות האם הבת והנכדה) עלינו על להיט חדש....Chauras. מדובר בשיחים דמויי דשא שמהם צומחים פירות אדומים-לבנים. מתוק וטעים. טוענים שהכי טובים גדלים בדיוק מעל קו העצים. ברוך ורועי לא הפסיקו לזלול, אני אישית קצת פחות. לקח לנו כשעתיים עד שעברנו את העמק עם הלגונות והפיץ רוי נגלה. זה היה נראה לא קשור למציאות כל כך. כאילו ציירו על השמיים. ההרים מסביב הרבה יותר נמוכים וההרים מאחוריך מדבריים משהו ופתאום מתוך המדרונות המיוערים צצים להם גושי גרניט עצומים מכוסי שלג וקרחונים. לקח לנו זמן מה נוסף כדי להאמין שההרים אכן שם...

 בצהריים הגענו ל-Campamento Poincenot, הקמנו את האוהלים, אכלנו צהריים ויצאנו, קלי משקל לחלוטין, לכיוון Laguna de los tres. השביל ללגונה ברור כשמש וזאת הודות לעובדה שמאות אלפי מטיילים שפקדו כבר את המקום החליטו ללכת בעשרות שבילים שונים כשבסוף מה שנשאר הוא אזור קירח, כמעט דרך עפר, לאורך שלוחה שעולה ללגונה. היום מנהלת הפארק מנסה לשקם את האזור על ידי התוויית שביל אחד באמצע ושיקום הצדדים. אם אתם מגיעים לשם תעזרו להם.

 אות האזהרה הראשון למה שעתיד היה לקרות למחרת כבר אותת לנו בלגונה: רועי נמצא בכושר הרבה יותר טוב מאיתנו ונוטה "לרוץ" קדימה בהליכה שלו. הפעם נוצר פער משמעותי בין שלושתנו. כשאני הגעתי בסוף העלייה לסלוללת העפר שחוסמת את הלגונה ראיתי את רועי עליה והלכתי לקראתו (השביל עצמו ממשיך למטה לחוף הלגונה). ידעתי שברוך בערך 250 מטר מאחורי אבל אחרי 15 דקות כשהוא לא הגיע זה נראה חשוד. לא ראינו אותו עובר אותנו ולא למטה בלגונה. חשבנו שאולי הוא התעצבן שלא חיכינו וירד למטה אבל זה נראה בלתי סביר. בסוף לאחר עוד כ-10 דקות זיהינו אותו לפתע על חוף הלגונה. לא יודע איך הוא עבר בלי שראינו אותו, אבל כל הסיפור היה מעיק למדי. לא נעים שמישהו נעלם. הוא בינתיים המשיך וחזר ואלוהים יודע מה עוד הוא עשה. בכל אופן, לא יכולנו לשים לב לכל הסיפור הזה יותר מדי, כי הלגונה עם הר הפיץ רוי והפסגות השכנות, הקרחונים והמפלים שנופלים למטה ללגונה sucia היו מהפנטים.

 ישבתי בהיפנוזה שלי מול ההרים עד שרועי הוציא אותי ממנה עם השאלה "אני עולה למעלה ל-Cerro Madsen. רוצה לבוא?". אמנם זה היה בתכניות כאופציה אבל נכנסו עננים בדיוק וזה לא נראה לי להיט גדול. אבל לאחר שרועי אמר שהוא יוצא לבד בכל מקרה ולאחר שהשתכנעתי ב-100% שלא מדובר בעננים נמוכים שעלולים לגרום לערפל, שיניתי את דעתי ואמרתי "אתה יודע מה...אני בא." ברוך ויתר.

לתחילת הכתבה

מטפסים על ה-Cerro Madsen

ה-Cerro Madsen הוא הר שמתנוסס בצידה הימני של הלגונה. חלקו הגדול מכוסה בשלג מלבד השלוחה הצרה שעולה מכיוון העמק ומתפתלת עד לפסגתו. בצידה האחת השלוחה נופלת לתוך גיא מושלג שבאזורים התחתונים הופך לנחל זורם מלא מפלים שנופל בתלילות לתוך העמק שמתחת. בצידה השני השלוחה היא כמעט מצוק מאונך שנופל ישירות ללגונה ולקרחונים. מי שיכבוש את הפסגה (שלא כמונו...הסברים בהמשך) יקבל גם תצפית מעולה על קרחון Piedras Blancas מלמעלה. עכשיו אני מזהיר: המסלול הזה קשה מאוד ודי מפחיד ולכן- אם אין לכם ניסיון כלשהו בטיפוס והרבה ניסיון בטרקים בהרים אל תעשו את זה!!! טעות אחת שם ותמצאו את עצמכם מתים, ככה פשוט.

 התחלנו לטפס את ה-600 מטר לפסגה לכיוון הסכין של השלוחה על דרדרת תלולה של בולדרים שהפכה בהמשך לדרדרת נוחה למדי, אם כי תלולה, שהביאה אותנו לסכין. שם ראינו לראשונה את הנחלים והמפלים שנופלים בתלילות מהאזור המושלג לעמק. מאחורינו הנוף היה מדהים! כל הפארק על עמקיו והלגונות שלו והיערות נחשפו לפנינו. מרחוק ראינו את כל אזור אגם Viedma, האגם הענקי שמנקז את האזור ואת ההרים והמישורים המדבריים של פטגוניה שהיוו קונטקסט משולם למקום בו היינו.

המשכנו לטפס לאורך השלוחה עד שהגענו לאוכף קטנטן לאורכה. מצד אחד קיבלנו את השלג ומצד שני מבט על הלגונה הכחולה מלמעלה. המשך הטיפוס כבר יותר קשה ומפחיד והביא אותנו לתפנית של השלוחה שעד כה טיפסה לכיוון הפיץ רוי ועתה שינתה את כיוונה ב-90 מעלות לכיוון הפסגה. דבר זה נתן לנו בהמשך הטיפוס תצפיות מדהימות על הפיץ רוי ועל הקרחונים מתחתיו. בנוסף גילינו שלגונה דה לוס טרס היא למעשה לגונה תחתונה ברצץ של שתי לגונות. את שמה של אותה לגונה, מלאת גושי קרח שאליה נשפך הקרחון, אני לא יודע, אז אני אכנה אותה Laguna Escondida, כי היא נחבאת מעיני 99% מהמטיילים שמגיעים ללגונה אבל לא ממשיכים למעלה.

 מה שעשינו היה סיכון מחושב מאוד, אבל הגיע השלב שהחלטנו שזהו זה. מכאן זה נהיה יותר מדי מסוכן ואי אפשר להמשיך. היינו בערך 100 מטר מתחת לפסגה והטיפוס היה שווה כל שניה. מי שרוצה להגיע לפסגה צריך או ציוד מתאים להליכה בשלג וקרח (האופציה הקלה...) או ציוד אבטחה מתאים כדי להמשיך על השלוחה שהופכת צרה ומצוקית ככל שמתקדמים לכיוון הפסגה. טפסו בזהירות ובשכל! וזכרו כי הטיפוס לא מיועד לחסרי ניסיון בתחום!

לתחילת הכתבה

לגעת בקרח

פתחתי את העיניים בבוקר למחרת והדבר היחיד שהרגשתי זה את הרגליים. נראה לי שכל שריר ברגליים שלי היה מכווץ. יצאתי ועשיתי מתיחות שהעבירו את הכאב והכינו אותי לקראת יום לא קל של 23 ק"מ הלוך וחזור לכיוון קרחון Piedras Blancas ו-Piedra de Fraile. לא היה טעם להתמהמה יותר מדי, בכל מקרה את רוב הציוד השארנו באוהל במחנה. יצאנו לדרך.

 ההליכה עצמה הייתה לאורך ה-Rio Blanco הגועש והיתה קלה יחסית. כל זאת כמובן השתנה כשהגענו ליער הבולדרים על גדות הנהר הגועש שזורם מלגונת Piedras Blancas לכיוון העמק. התחלנו לקפץ מבולדר לבולדר כשכל הזמן אנחנו מחפשים נקודה טובה לחצות את הנהר שאפיקו גם כן משובץ בבולדרים עצומים. בשלב מסוים ברוך הצליח לחצות לצד השני בנקודה שלדעתי האישית הייתה פשוט מטורפת- קבוצת בולדרים שמתחתם הנהר הגועש זורם לתוך מעין מערה שנוצרת מתחת לבולדר ענקי. נפילה למים, משמע לדעתי, מוות בטביעה מתחת לסלע והבעיה היחידה היתה שבין אחד מהבולדרים לשני מפרידים מטר וחצי. נשמע מעט? בשילוב עם הרעש האדיר של המים שזרמו מתחת זה בכלל לא נראה לי מעט והעדפתי מקום אחר. לצערי עד שהגענו לגדת הלגונה לא מצאנו מקום אחר לעבור. וככה ישבנו אני ורועי בצד אחד, עושים שלום לברוך שישב על הגדה שממול.

הלגונה והקרחון היוו את אחת הנקודות היפות לאורך המסלול. מהקרחון העצום והמחורץ נשפך מפל ענקי שכל כמה דקות עפו ממנו גושי קרח עם המים. בתוך המים של הלגונה שטו עשרות חתיכות עצומות של קרח. מדי פעם נשמע קול נפץ ועוד כמה חתיכות של קרח נפלו מהמפל או חתיכה תקועה של קרח באגם נשברה, התהפכה והתחילה לשוט לכיוון הנהר. היה אפשר פשוט להושיט יד ולמשות חתיכות קרח מהמים. אחרי דקות ארוכות של עצירה החלטנו שחייבים לחצות את הנהר. רועי הצליח לחצות בנקודה לא ברורה לי ואני חזרתי לנקודה בה ברוך חצה. האמת, פחדתי לחצות. קראתי לברוך שייקח ממני לפחות את המוצ`ילה שלי. הוא הניח את התיק שלו והמצלמה עליה על בולדר מעל המים ובהנפה העברתי לו את התרמיל. הסתכלתי על המים הגועשים מתחתי ועבר במוחי שיהיה מאוד לא נעים ליפול לתוכם וקפצתי בכל הכוח. אני עדיין כאן כותב. אבל זה לא נגמר בזה....

ברוך בא לקחת את התיק שלו ושכח שהמצלמה הדיגיטלית שלו עליה ולא ממש שם לב שהיא שם בגלל שהכיסוי השחור שלה היה על אזור שחור בתיק שלו. הוא הניף את התיק והמצלמה התגלגה לה במהירות במורד הבולדר ונעלמה בתוך הבולדרים שתקועים מעל הנהר. לקח לו שניה להתעשת, שניה עד שהלב הגיע לנקודה הכי תחתונה בגופו ושניה עד שהוא זינק בפרצוף חיוור בעקבותיה. ואני חשבתי לעצמי שזה הסוף לכל הכתבות האלה שתלויות ב-100% במצלמה של ברוך. איתה אנחנו מצלמים את הדפים הכתובים ושולחים לחבר`ה של האתר שבעבודת קודש מקלידים אותם לתוך האתר. כעבור כחצי דקה ברוך הופיע עם חיוך מרוח על הפנים כאילו הוא זכה במיליון דולר. המצלמה נפלה לתוך אחד מהחורים בין הבולדרים שמובילים ישר לתוך המים אבל בדרך נס היא נתקעה בשיווי משקל מדהים בין שני זיזים בסלעים והדבר היחיד שנרטב הייתה הרצועה שהגיעה כמה סנטימטרים למטה ישר לתוך המים. לקח לנו דקות ארוכות להרגע מהאירוע ואז המשכנו. הזמן היה לרעתנו.

המשך היום היה מאכזב למדי. הדרך הובילה במורד העמק הרחב של ה-Rio Blanco עד נקודת היציאה מהפארק ולאחר מכן הובילה במעלה העמק של ה-Rio Electrico עד ל-Piedra de Fraile. השביל קל, ההליכה ארוכה. האכזבה הגדולה שלנו נגרמה בשל כך שכשהגענו סוף סוף לקצה הדרך, כמעט לגדה של Lago Electrico נדרשנו לשלם עבור המעבר בשטח פרטי. לצערנו, כפי שכבר ציינתי לא היה לנו כסף בגלל המחסור בכסף באל קלאפטה וכך נאלצנו לשוב על עקבותינו לתוך היער ולשבת לאכול ארוחת צהריים.

כל האזור מלא בתולעים מהסוג השעיר וכדקה אחרי שישבנו ראינו שכל הרצפה של היער שורצת בהן. כל כמה דקות נאלצנו להעיף איזה תולעת ומקל הרחק מאיתנו. את ההבנה מהיכן הן מגיעות קיבלנו רק כשנשכבתי על הגב לנוח. הסתכלתי על צמרות העצים ולפתע הבחנתי שכל העצים מלאים בתולעים האלה וככה, כל פעם שמשב רוח נשב ביער מספר תולעים היו נופלות מהעץ ומתחילות לזחול. ממש גשם של תולעים. התפללנו שלא ייפלו עלינו ובטח שלא לתוך האוכל, אבל לקראת סוף הארוחה,אני, שהייתי עם מכנסיים פתוחות למטרות איוורור חטפתי אחת ישר על ה...

רועי ללא ספק בכושר יותר טוב מאיתנו. בתור יוצא יחידה מובחרת יש לו את הנטייה הטבעית ללכת מהר. אנחנו קוראים לזה לרוץ או לטוס. אני אישית לא אוהב את צורת ההליכה הזאת בלי קשר לכושר וזה רק משום שבצורה הזאת לא מצליחים לקלוט את מה שמסביבך. אתה הולך ולא מטייל. הצרות התחילו כשרועי התחיל ללכת מהר ולתפוס מרחק מאיתנו עד שנעלם. אני וברוך הלכנו ביחד והגענו לפיצול שבילים. בהתחלה בחרנו בשביל הראשי (דברים לעולם לא נראים אותו הדבר בדרך חזרה) אבל אחרי מאה מטר הבנתי שאנחנו על השביל הלא נכון וחזרנו על עקבותינו לפיצול (ברוך לא היה עולה על זה בחיים. לצערי ולצערו הוא די חסר חוש כיוון ורק אתמול כשטיפסנו על ה-Cerro Madsen הוא התברבר כשעה וחצי בשביל ברור לחלוטין קצת לפני המחנה). הפעם הדרך נראתה כנכונה- אבל היה כבר סימן מחשיד, על השביל עליו הלכנו נראו בבירור רק עקבות הסוסים ושום עקבות אדם.

כשהגענו לעמק של ה-Rio Blanco דברים התחילו להדאיג. ציפינו שרועי יחכה בפיצול השבילים הזה. אבל לא רועי ולא יער. הנחנו שהוא גם טעה והמשיך עם השביל הלא נכון. ברגע זה נדרשה קבלת החלטות. קודם כל חיכינו אבל הוא לא הגיע גם כעבור חצי שעה. לא היינו מודאגים יתר על המידה כי השביל השני, הלא משולט, מגיע בסופו של דבר, כעבור מרחק קצר, לדרך העפר שמובילה לאל צ`אלטן. רועי גם הכיר את הדרך חזרה משום שכבר הלך אותה ובכלל מדובר במטייל מנוסה שלרשותו עמדו עדיין שעות רבות של אור. וכך החלטנו לחזור למחנה, הנקודה היחידה בה נוכל להזעיק עזרה במקרה שלא יגיע עד הלילה. אם אנחנו נתקע בחושך זה לא יעזור לאף אחד. מה גם שהאזור שומם למדי ממטיילים ופקחים (בניגוד מוחלט לשאר הפארק). התחלנו לחזור תוך כדי שאנחנו משאירים כתובות "רועי" מעצים ואבנים כדי שיבין שכבר עברנו שם ולא יחפש אותנו לשווא. זה היה די מלחיץ ואני ללא ספק חשבתי על התסריטים הפסימיים והקיצוניים ביותר שכרוכים בכותרות בעיתון בסגנון "מטייל ישראלי..." וכו` וכו`.

מה שקרה לרועי היה, שהוא אכן טעה בשביל וכשהבין זאת וחזר הוא פיספס את הפיצול והמשיך הלאה עד שהגיע לפיצול אחר לא נכון ועלה עליו. וכך רק בפעם השניה, כשחזר לשביל המקורי, הוא מצא את הפיצול הנכון והמשיך בדרך הנכונה.

"אז איבדתם אותו? בואו ניקח לכם את התיק למחנה ותלכו לחפש אותו" אמרו שני הישראלים. "זה לא יעזור...הוא נעלם במרחק של 6 ק"מ מכאן", ענינו, "נחכה עד הלילה ואם הוא לא יגיע נתחיל לדאוג ולהזעיק עזרה. אנחנו יודעים על מה ועל מי אנחנו מדברים". "כן, תגיעו, תאכלו, תישנו. בבוקר תחפשו אותו..." הם ענו בגיחוך. התעלמנו והמשכנו עוד 100 מטר למחנה.

"Guys! Guys!", נשמעו לפתע קריאות מרגשות של בחורה. הסתובבנו וראינו את אלקה ופטריק. כבר יותר משבוע שאנחנו נפגשים-נפרדים-נפגשים. סיפרנו להם על המאורעות וכמונו הם לא התרגשו יתר על המידה מהמצב. הישיבה הפתאומית הזאת עלתה לי במתיחות השרירים שתכננתי לבצע לרגליים חסרות החיים שלי ובהתכווצויות נוספות בהמשך. אחרי כ-20 דקות סוף סוף הגענו לאוהלים. רועי לא היה שם. בדיוק אז הגיעה פקחית ושאלה את השאלה המכשילה של "כמה לילות אתם נשארים כאן וכמה אתם?". החלטתי לוותר על הציפייה לבואו וסיפרתי לה בספרדית לקויה מה קרה. זה עיצבן אותי שרק בסוף השיחה היא שאלה "You speak english?"... היא כמונו לא חשבה שיש סיבה לדאגה (את זה היא כבר הסבירה באנגלית רהוטה) ושאם הוא לא יגיע נגיד לה.

אמרנו לה...זה היה בדיוק חמש דקות אחרי. רק שאמרנו לה שהוא כן הגיע. רועי הרגיש קצת לא בסדר עם מה שקרה וסיפר את כל מה שאירע לו. גם אלקה ופטריק שמחו לראות שהוא הגיע בשלום. החלטנו שבחיים לא נפרדים יותר ככה. סתם צרות מיותרות וחצאי התקף לב. למה?

למחרת בבוקר התפרענו וקמנו מאוחר. היינו צריכים להגיע לאוטובוס ב-18:00 וללכת בסך הכל 8 ק"מ, בירידה. זה קלי קלות. קצת לפני שהגענו לאל צ`אלטן ושנייה לפני המבט האחרון על הפיץ רוי פגשנו לפתע את שתי הבחורות שפגשנו בוקר אחד לפני כשבוע בריו גאז`גוס.
"פששש.....תיקים רציניים! כמה זמן אתם כאן?"
"4 ימים כבר, מה איתכן? מה אתן עושות?"
"אה....לא יודעות ממש. נראה לנו שנעלה, נרד, משהו. זה עוד רחוק?"
"לאן?"
"אה,לא יודעות...למעלה?"
"תמשיכו. כדאי לכם להגיע ללגונה. עוד 4 שעות טיפוס"
"יותר מדי ואנחנו לא עם עם ציוד מתאים. אנחנו, אנחנו לא מהמטרקים."
וככה לא סגורות על עצמן לחלוטין המשיכו הבנות במעלה ההר ואנחנו הגענו חזרה לאל צ`אלטן שם שרפנו כמה שעות ואכלנו מאות דובדבנים מהעץ שבתחילת הטרק. בכמה שעות שלאחר מכן, בדרך חזרה לאל קלאפטה, מזג האוויר השתנה, הפיץ רוי ורכס ההרים נעלמו וגשם התחיל לרדת. הפעם, המזל בטרק היה לצידנו.

 אם יש משהו שאני שונא ממש בטיול הזה זה להגיע לעיר באמצע הלילה ולחפש מקום לישון. זה קרה לנו בקויהיקה וזה קרה לנו שוב ובגדול באל קלאפטה. בגשם מעצבן, עם תיקים כבדים ורגליים גמורות הסתובבנו בעיר וחיפשנו מקום לישון בין המלונות המלאים לחלוטין. איכשהו זה נגמר טוב הפעם. אבל אחרי 4 שעות שינה בסך הכל קמנו כדי לתפוס אוטובוס לקרחון המתנפץ.

לתחילת הכתבה

המשמעות של עוצמה - פריטו מורנו

לא היינו הרבה זמן בפריטו מורנו (Perito Moreno), הקרחון המתנפץ. בסך הכל שעתיים בגשם השוטף. אף על פי כן זה הספיק בהחלט כדי להבין את העוצמה האדירה של אחד מהקרחונים הגדולים בכדור הארץ. הקרחון, שגולש ישירות מה-Campo Hielo Sur, שדה הקרח הכי גדול בכדור הארץ מחוץ לקטבים, נופל ישירות ל-Lago Argentino ומגיע לגובה של 60 מטר. אנחנו הסתובבנו בגשם השוטף ואף על פי שזה נראה חסרון, הגשם פגע בקרחון ועשה את שלו. צפינו בגושי קרח עצומים נופלים לתוך האגם בעוצמה אדירה ויוצרים גלי ענק ורעש שמשתווה בעוצמתו לרעם קרוב. כל התמונות, כל הסרטים, כל הסיפורים לא יכולים להשתוות ללעמוד שם ולראות את הקרחון (שלא באמת התנפץ ברמה שמצדיקה את שמו, מאז 1988) מתנפץ לתוך האגם. על אף המחיר היקר של הנסיעה והכניסה לפארק שווה להגיע בכל זאת. זה לא דומה לשום קרחון אחר שראינו עד כה בטיול ולא נראה לי שגם נראה אחד שישתווה לגוש הקרח העצום בצבעי לבן, כחול ושקוף שעמדנו מולו היום.

 את סיום השבוע הראשון בארגנטינה ושניה לפני שאנחנו חוצים את הגבול חזרה לצ`ילה לכיוון ה-Torres del Paine חגגנו בארוחת ערב אדירה ב-Estilo campo, שהיתה אף טובה מארוחת הצהריים שאכלנו לפני מספר ימים. וכדי לסכם את השבוע הראשון של ארגנטינה אני רק יכול לציין ששווה במיוחד להגיע לכאן לא בגלל הטבע, לא בגלל ההרים, לא בגלל הקרחונים. אלא בגלל הבשר! וכל ה.... לצמחונים. בתאבון.

לתחילת הכתבה

טיפים

  1. יותר זול לנסוע במסלול הארוך לאל צ`אלטן דרך אל קלאפטה מאשר לקחת אוטובוס ישיר דרך Ruta 40. זה יקר בכל מקרה, אבל פחות.
  2. אם אתם מגיעים מהקרטרה אוסטרל, תעשו קניות לטרק כבר ב-Coyhaique, גם בגלל שיותר זול שם וגם כי ככה תוכלו להמשיך ישר לאל צ`אלטן ולא לבזבז לילה באל קלאפטה.
  3. אם יש לכם זמן בפיץ רוי עזבו את Piedra de Fraile ובררו פרטים על המסלול ל-Paso de Viento שדורש קצת ציוד מיוחד. אין לי פרטים מדויקים רק שמעתי שזה יפהפה.
  4. הטיפוס ל-Cerro Madsen מדהים אבל רק לאנשים שבטוחים בעצמם ובעלי ניסיון. על אחריותכם בלבד.
  5. כדי לחסוך בכסף בקרחון המתנפץ: אם תגיעו לשם לפני 8 בבוקר תחסכו לעצמכם את עלות הכניסה לפארק היקרה של 30 פזוס (שווה להתארגן עם כמה אנשים ולקחת מונית מוקדם בבוקר).
  6. מלון זול, סביר ומומלץ באל קלאפטה- Hostel Moreno. המחיר- 15 פזו ללילה, לינה בדורמטורי, יש מים חמים וטלויזיה בסלון. בתחנת המידע שבתחנה המרכזית יסבירו לכם כיצד להגיע.
  7. כמה רעיונות טובים לאוכל בטרקים:
    • כדאי להשתמש באבקת מרק עגבניות במקום רסק. יותר קל ועם פחות מים גם יותר טעים.
    • כתחליף חלב בטרק- מומלץ לערבב מים עם חלב מרוכז.
    • על מנת להשלים חלבונים, כדאי לערבב -כל דבר- עם סויה יבשה.
    • כששוטפים כלים בטיול, כדאי להשתמש בכפפות גומי וזאת על מנת להמעיט מהסבל שבשטיפת כלים במי קרחונים.



 לתמונות נוספות מהטיול- לחצו כאן

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ארגנטינה