מבנגקוק לקולומבו
היום הוא מטורף באופן מיוחד. מה אגיד לכם? הטיסה לבנגקוק הייתה בסדר גמור. סוף סוף צוות מיומן ולא "בנים ובנות של" כך קטלג אותם חברי החדש למושב. הטיסה ארכה כ-11 שעות, עם 2 ארוחות (תמיד אני אוכלת אותה עם האוכל הצמחוני, כי הוא בלי גבינה) סרטים דווקא נחמדים (קיטש של שחקים) והעיקר שיכולתי להתרווח לאחור על שני מושבים ולפנטז שאני נרדמת - מיותר לציין שזה לא קרה לעולם. נחתנו בבנגקוק למזג אוויר מגעיל ומסריח שזה פשוט לא ייאמן!. 30 מעלות עם לחות ששברה את כל השיאים שהיו מוכרים לי עד כה. ריח של בישולים, עשן סמיך וסרחון לא נורמאלי. וכאילו שזה לא מספיק, מושבי המוניות היו מעור ישן, כאילו שהגוף שלי לא דביק מספיק. זהו גבירותיי ורבותיי הרושם הראשוני שלי מבנגקוק!!
ורגע לפני שכל המעריצים המושבעים של בנגקוק מתנפלים עליי (אגב...יש כאלה בכלל?!)... אני בטוחה שתוך יום-יומיים הייתי מתרגלת לרעיון - אבל בכנות - אין לי אותם כרגע. ובכלל, אני תכננתי להעביר את כל 7 שעות ההמתנה לטיסה שלי לקולומבו בשדה התעופה. הכנתי ספרים, ותכננתי לגלוש באינטרנט, אבל תוכניותיי נקטעו באחת כאשר חברי החדש-ישן לטיסה הציע לי לחלוק איתו את המונית בדרך לקוואסן (להגדרתו "הרחוב הישראלי" של העיר). הוא לא התווכח עם נהג המונית (כפי שמקובל) ולכן שילם כ-400 בהט. הקוואסן הוא רחוב אחד קטן, צר ומטונף שמכונה גם כ"מרכז עולם המטיילים במזרח". יש בו מקומות של ישראלים ובית חב"ד, כמה מוטלים שבהם תוכלו להתאכסן במחיר סביר-זול, ברים, פאבים, מסעדות, קניות וכמובן שהוא נגיש לאטרקציות הנוספות שיש לעיר להציע.
אחרי טיול רגלי קצר של כמה דקות, שהחלק הטוב ביותר בו היו התמונות היפות שצילמתי, התיישבתי מזיעה כולי להצטנן עם משקה קר. צר לי לאכזב אתכם, אבל לא עברה לה שעה ואני נסתי על נפשי חזרה בכיוון שדה התעופה הממוזג!! הפעם כן התמקחתי על המחיר והוא ירד לכ-300 בהט. זה לא שההפרש יהפוך אותי לאיזה מיליונרית, אבל כשמטיילים במזרח כל הקטע הוא לבזבז מינימום, לא?! השעות שלי בשדה התעופה עברו במהירות שלא אופיינית לשעות המתנה גדושות בהתרגשות אמיתית. שמחתי מאוד להיפטר סוף-סוף מהמטען הענק שלי ולהסתובב חופשייה עד לזמן העלייה למטוס. המטוס היה גדול יותר משחשבתי, ולא ציפיתי לכל כך הרבה נוסעים שירצו להגיע, כמוני, מבנגקוק לקולומבו. נכונה האמירה שבנקוק היא מעין "שער מרכזי" במזרח.
טוב אנשים, אני בטוחה שהספיקו לכם כל הפרטים שציינתי בנושא "תעבורת השחקים במזרח" אז אני אתמקד בהתרגשות הגדולה שאחזה בי כשהקפטן הודיע על נחיתתנו בקולומבו. אספתי את מטעני, שהגיע באיחור אופנתי מפתיע ומצאתי את דרכי החוצה במהירות האפשרית. מחוץ לטרמינל, חיכיתי בסבלנות יחד עם מאות סרי לנקים על מדרכה אחת בחום ובלחות, עד שזיהיתי את מי שהגיע לאסוף אותי בתוך כל ההמון. חיבוקים ונשיקות, דמעות וחיוכים מאוזן לאוזן - הכל היה שם. אחר כך העמסנו את מטלטליי על הטריוויל (להזכירכם: מלשון טוק טוק בעל 3 גלגלים) ויצאנו בדרכנו אל עבר הכפר הקטן שליד העיר Panadura.
מזג אוויר חם ולח בצורה מעיקה בטירוף קיבל את פניי, ותאורת הלילה המעטה הייתה זכורה לי עוד מביקורי הקודם. כשהגענו לכפר בשעה המאוחרת של הלילה (במושג מקומי) כולם כבר ישנו. כבר בכניסה קיבלו את פניי: מניק, סמנטה ובתם פוג`ה, מנומנמים על גבי מחצלת בסלון. אחריהם התעוררו כל בני הבית בזו אחר זה: שאנטי, קומארי ורושאן, בובי ורנמהאטייה. כל כך התגעגעתי לאנשים האלו, שהיו לי למשפחה מאז הכרתי אותם בשנה שעברה. ישבנו בסלון וקישקשנו אודות תלאותיי בדרך, על כוס תה מקומי. בדיוק כמו שזכרתי אותו...התה היה בכוס קטנה, עם אבקת חלב ומתוק כמו בקלווה. מאוחר יותר נרדמתי ללא כל קושי ברגע שנשכבתי במאוזן.
הבית בסרי לנקה
אתם בטח שואלים את עצמכם מה החזיר אותי לכאן? מה כל כך מיוחד במקום הזה שאני מעדיפה לבקר בו שוב מאשר ל"גלות" מקומות חדשים אחרים? להגנתי אני אציין קודם כל את הקשר האישי העמוק שנוצר ביני לבין המקום, מכל הבחינות: אדמה, מים, תרבות, שפה מנהגים...מה שרק תעלו על דעתכם. חוץ מזה השנה הגעתי לחגוג 2 אירועים מיוחדים: הראשון- פסטיבל דתי מקומי בו יודלקו כ-84 אלף מנורות שמן במהלך שבוע אחד! והשני- חג ה- VESAK שהוא בעיקרו חגיגה והילולים לזכרו של בודהה- המנהיג ללא עוררין של הסינהלים- בני האי. במהלך סופו של חודש מאי (בערך 26 בחודש) ליל הירח המלא הוא התאריך המיוחד שבו התרחשו שלושה המאורעות החשובים בדת הבודהיסטית:
1. יום הולדתו של הנסיך סידארטה
2.יום הפיכתו של הנסיך לבודהה (שנקרא ג-ווטאמה בודהה)
3. יום מותו של בודהה.
את המסע שלי השנה אני מכנה "בחזרה הביתה". כן. המסע שלי בחזרה לסרי לנקה הוא מעין "בחזרה לעצמי". השנה האחרונה הייתה עמוסה לעייפה בכל הדברים הפחות חשובים בחיים. עבודה, מחויבות, חובות (לאו דווקא כלכליים) ויותר מדיי פעמים מצאתי את עצמי תוהה "איפה לעזאזל אני מוצאת עוד זמן לעשות את מה שבאמת חשוב?" ל-ח-י-ו-ת! להגשים משאלות ולקום כל בוקר בלי יוצא מן הכלל עם חיוך מאוזן לאוזן.
כשביקרתי באי לראשונה בשנה שעברה, התוודעתי לשקט שמעולם לא חשבתי שהיה קיים בי. ואני לא מדברת על מדיטציות למיניהן (שבהן התנסיתי) וגם לא על סוג השאלות של "מי אני ומה תפקידי בעולם" (זה פילוסופי מדי ביחס לאופי החיים הפשוט להחריד של תושבי האי) אני בעצם מתכוונת לזמן הזה, שעומד לרשותי ואני יכולה לעשות בו כל מה שמתחשק לי באותו רגע. בלי תכנונים מראש, בלי להתחשב בהתחייבויות קודמות, פשוט לרצות את עצמי! נשמע לחלקכם מוזר? מטורף? לא שפוי? לא נורא. כשתבקרו בסרי לנקה, גם אתם תקחו חלק בחוויה הזו, כל אחד ואחת מכם בדרכו שלו. יש לכם למה לצפות.
פסטיבל מנורות השמן
טוב. מספיק פילוסופיות אישיות בגרוש וקדימה לחוויות. השבוע הראשון שלי באי עבר חלף לו במהירות הבזק. סדר היום היה די שגרתי. בבוקר התעוררנו לנקות את הבית מפרעות ליל אמש. אחרי ארוחת הצהריים התיישבנו ועסקנו בהכנות לחגיגת הלילה במקדש. וזה המקום לספר לכם על פסטיבל מנורות השמן. במהלך השנים האחרונות ידעה משפחתה של שאנטי צער רב כאשר נפטרו 2 אחיה. לאחר מותו של אביה היקר בשנה שעברה, החליטה שאנטי שזה הזמן לקחת על עצמה את המימון והארגון של פסטיבל מנורות השמן בכפר שלה, שכמותו לא היה במאה השנים האחרונות לפחות!!
במהלך חייו חילק בודהה למאמיניו כ-84 אלף חוקים שונים שנקראים "דארמה". שאנטי התחייבה להדליק מנורת שמן קטנה על כל "דארמה" שחילק בודהה. המטרה של עשיית מצווה שכזו, היא לברך את נשמותיהם של המתים שיזכו לחיים ארוכים יותר בגלגול הבא. החגיגות במקדש נמשכו כשבוע ימים, כך שבכל יום הודלקו כ-12 אלף מנורות שמן. מילא המימון של מצווה כזו, אבל ההיערכות וההתארגנות ראויה לצל"ש אמיתי. הפתילים למנורות השמן היו עבודת יד ביתית! הייתם מאמינים? אז למי שתוהה מה עשינו טרם עידן המכונות והתעשייה אספר ש "אילתרנו"!! קנינו בשוק תחבושות לבנות רגילות ומהן הכנו את הפתילים. לקראת ערב היינו יוצאים למקדש הכפר, על מנת לנקות ולהכין את מנורות השמן. בזה אחר זו, היו מגיעים כל תושבי הכפר לסייע בהכנות לערב. במלאכה לקחו חלק כולם: נשים, זקנים וטף, ובלי יוצא מן הכלל.
מנורות השמן פוזרו בכל חלקיו של המקדש, חלקן מונחות בצורה מסוימת וחלקן פזורות על מדפים, מדרכות ואפילו ענפי העצים. בלילה האחרון של הפסטיבל סודרו המנורות לפי התאריך המיוחד 26.5.2002. באולם המרכזי הונחו 28 פסלים זהים של בודהה ממורקים ומצוחצחים. הנשים היו אמונות על הכנת מגשי המנחה עבורו. בסביבות השעה 19:30 הודלקו כל אלפי המנורות - והמחזה עוצר נשימה.
לאחר הדלקת המנורות עברו 28 מתושבי הכפר עם מגשי המנחה בין כל עשרות התושבים שהסתדרו סביב רחבת המקדש עד לפתח אולם התפילה. ואלו עם מגשי המנחה עברו בסבלנות בין כולם, על מנת שיוכלו "לגעת" במנחה ולברך. המחזה הזכיר לי קצת את שמחת תורה בו עוברים עם ספר התורה בין כל מתפללי בית הכנסת וכולם מייחלים לגעת בו - בספר התורה הקדוש. פתאום מתחוור לי שדבר קשור בדבר עוד משחר ההיסטוריה, ושהשוני הוא בעצם בהשקפתנו כבני אדם. אנחנו מייצרים את הבעיות ולא הדת.
בכל אופן, לאחר שהונחו מגשי המנחה נשא הנזיר הראשי תפילות ובירך את כל התורמים והעוסקים במלאכה, ובראשם את שאנטי, ויקיריה שנפטרו. בסופן של התפילות והמפגש החברתי בין כל תושבי הכפר (חשוב לא פחות) מתפזרים הנאספים איש איש לדרכו.ואני שואלת האם כבר ציינתי שבמהלך הפסטיבל השינה היא בעדיפות נמוכה ביותר? לא ציינתי? כי על זה בדיוק אני רוצה לספר לכם רצה הגורל, וגם שאנטי כמובן, ופסטיבל מנורות השמן נערך במקביל לחג ה- VESAK שהזכרתי קודם, שבמהלכו כל האי מתקשט ומתהדר בצבעוניות יוצאת דופן. ולכן, כשכבתה האש במנורות השמן שבמקדש, יצאנו בשארית כוחותינו אך עם התלהבות גדולה (כמו כולם) אל עבר רחובות העיר ההומים בחיפוש אחר THORANA ו- KUDU. הראשון הוא מעין מעגל תמונות ענק, צבעוני ומואר שבחלקיו השונים מתוארות סצנות מחייו של בודהה. השני הוא יצירות אמנות מחומרים טבעיים כמו אורז, קליפות בננה, עץ וכדומה שמתארות גם הן את בודהה או אירועים חשובים בחייו.
המחזה המלהיב מלווה במוסיקה מגוונת החל מתפילות בודהיסטיות וכלה בניגונים מקומיים. הרוחניות ברחובות מציפה כל חלק בגופי ואני מרשה לעצמי לטבוע בה, עד שדעתי מוסחת לקולות המכירה האגרסיביים, כי איך אפשר בלי דוכני מזון ופיצ`פקעס באירוע שכזה?! מזרח או לא מזרח? עולם שלישי או לא? המאכ`ערים בדוכנים השונים עובדים ובהצלחה רבה! להפתעתי לא הכל היה כרוך בתשלום. לסינהלים יש מצווה חשובה ומרכזית שעיקרה "תרומה". ובשל כך, נפתחו במיוחד מקומות רבים בהם חילקו לעוברים והשבים אוכל ושתייה חינם! אין כסף!! נשמע לכם לא מציאותי? אולי אצלנו בארץ... בשל אופיינו המיוחד. אבל בסרי לנקה זו הייתה פשוט חגיגה אחת גדולה. אני לא התלהבתי לעמוד בתורים הארוכים, כי אצלי זה נתפש כנדבה יותר מאשר כתרומה וכמצווה, ומצאתי נחמה בדוכן שמכר מעין מטוגנים שהזכירו לי במידה רבה את הפלאפל בארץ רק חריף הרבה...הרבה...הרבה יותר.
על אף הלו"ז הצפוף לא ויתרתי על מקלחת בנהר, כמו בימים הטובים שלפני שנה. יום אחד צעדנו ברגל אל עבר אותו מקום נפלא שבו מצאנו שקט ותנאים מעולים למקלחת היומית... אך לדאבוני, חלו בו הרבה שינויים מאז שנה שעברה. המים היו עכורים ובוציים והצמחייה הסבוכה לא אפשרה נגישות למים הנקיים. אל דאגה! שאני לא אמצא תחליף?! וכך עם מורל גבוה יצאנו בדרכנו אל עבר מקור מים חלופי. בדרך עברנו בין שבילי הכפר המפותלים וסבוכי הצמחייה. ממש ג`ונגל! ובדיוק כפי שחשבתי זה יצא לטובה. המקום החדש שמצאנו היה "חלקת גן עדן" אמיתית. המים היו נקיים וכייפים, השמיים הפתוחים והנוף של עצי הדקל השלימו את התמונה להפליא.
את כל שעות אחר הצהריים בילינו במים. חופפים, מסתבנים, עושים גם כביסה של כמה פריטים חיוניים, אבל הכי הרבה היינו מאושרים מכל רגע ורגע בו התמוגגנו מהשקט והשלווה.
המשך יבוא...
