דודולה - אין סוסים שמדברים עברית

יאיר וחבריו יוצאים לטרק סוסים נהדר בדודולה שהינו חלק מפרויקט המשותף לממשלות גרמניה ואתיופיה שמטרתו לשמר את היערות הטבעיים באיזור. משם הם מבקרים באיזור שישמנה ודברה זית, לקראת עזיבה את אתיופיה.
no1
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: דודולה - אין סוסים שמדברים עברית
© רתם סוננברג

הדרך מארבע מינץ לדודולה

את ארבע מינץ` עזבנו באוטובוס הבוקר של 06:00 לשישמנה. מתורגלים, הגענו לאוטובוס עם אוכל, שתייה והחשוב מכל- אטמי אוזניים. איל שצילם תמונה של אוטובוס נעצר ע"י שוטר מקומי שדרש ממנו להסגיר את הפילם. רק לאחר הסברים ארוכים הוא ויתר לאיל. הרגישות באתיופיה, בכל הנוגע למצלמות היא גבוהה ומתקנים רבים כמו גשרים, תחנות משטרה, ותחנות אוטובוס אסורים לצילום. כמו כן, בכניסה למשרדי הדואר והטלקומוניקציה, ניצב לו תמיד שוטר עם אלה ובמקום לשאול אם יש לך נשק הוא שואל אם יש לך מצלמה, שאותה יש להפקיד בידיו לפני הכניסה.

הדרך צפונה התנהלה בעצלתיים בין מטעי הבננה הירוקים והנהג הקפיד לעצור מדי פעם לצד הכביש, פעם אחת על מנת לקנות שקית תפוזים ופעם נוספת כדי להתמקח על מחירה של תרנגולת כפותה. אחרי כשלוש שעות נסיעה, נשמע לפתע בום גדול מתחת לאוטובוס ועשן לבן החל לצאת מהצדדים. האוטובוס נעצר כעבור מספר מטרים וכל הנוסעים כולל אותנו, יצאנו בזריזות מהדלתות. מהמראה שנגלה לפנינו הסתבר כי הנהג עלה על מהמורה בכביש שגרמה למיכל הדלק הגדול להתנתק מגחון האוטובוס ולהיגרר על הרצפה מתחת לאוטובוס. המיכל שנבקע התחיל להגיר דלק על הכביש ועל הדשא ואנחנו היינו ערים למחזה מטורף. אנשים מכל הבתים שמסביב החלו לרוץ לכיוון האוטובוס עם דליים, כוסות, קערות וכדים. הם התחילו לאסוף את הדלק מהכביש עם כל הבא ליד ולאגור אותו בכלי הקיבול השונים.
הם השתמשו בחתיכות ספוג כדי להספיג את הדלק היקר מהדשא ולסחוט אותו לתוך הכלים. להפתעתנו הרבה ולמרות שנערכנו נפשית להמתנה ארוכה טופל העניין תוך 15 דקות. המיכל פורק והועלה על האוטובוס ולצד הנהג התיישב העוזר עם ג`ריקן דלק בין הרגלים והזרים דלק בעזרת צינורית ישירות לתוך המנוע...

 וכך עם אוטובוס מסריח מדלק ומקרטע יותר מתמיד נסענו באיטיות מחרידה את 15 הק"מ שנותרו על לסודו. שם הוכנס האוטובוס למוסך, אנחנו קיבלנו חלק מעלות הכרטיס חזרה והמשכנו הלאה לשישמנה באוטובוס מקרטע אחר. לשישמנה הגענו בשעות אחר הצהרים והחלפנו מיד לאוטובוס מקומי שיצא מזרחה לכיוון דודולה. כוונתנו המקורית היתה לנסות להגיע להרי בלה Bale אך הערב כבר החל לרדת ובאתיופיה האוטובוסים לא נוסעים בלילה.

לתחילת הכתבה

העיירה דודולה וטרק באיזור

וכך כעבור ארבע שעות הגענו לדודולה Dodole. העיירה שוכנת בגובה של 2,700 מטר בנוף של שדות ירוקים ויערות עבותים. האיזור כולו כמו רוב מזרח אתיופיה הוא נחלתם של בני האורומו, קבוצה המונית כ-30 מליון איש הדוברים את שפת האורומיה. אחוז המוסלמים בקרב בני הארומו הוא גבוה יחסית ומלבד המסגדים הרבים בכפרים, גם חזיתות האוטובוסים מכוסות לעיתים בפסוקים בערבית.

אנחנו התמקמנו במלון הנקרא Motel שלהפתעתנו התגלה כמלון הסימפטי ביותר ששהינו בו באתיופיה, עם מקלחת חמה וחדר אוכל תיירותי. התפנקנו לנו בארוחת ערב וארוחת בוקר. ממבט במדריכי הטיולים התברר לנו שבמקום ישנם מסלולי טרקים רבים ומאחר וזמננו היה קצר החלטנו להישאר באיזור בימים הקרובים ולטייל. בבוקר קפצנו למשרד GTZ, משרד התיירות המקומי, ובצורה מפתיעה נפלנו על פרויקט מרשים ביותר. מדובר בפרויקט המשותף לממשלות גרמניה ואתיופיה אשר מטרתו לשמר את היערות הטבעיים באיזור. באתיופיה שפעם 40% משטחה היה מכוסה ביערות נותרו כיום רק 3% ואירגון ה-GTZ שם לו למטרה לחנך את המקומיים כך שיבינו כי ניתן להפיק יותר תועלת כלכלית מהיערות מבלי לכרות אותם ולהפכם לאדמת מרעה וחקלאות. אחת השיטות העיקריות לכך היא ע"י עידוד התיירות במקום. לשם כך נבנו בשנים האחרונות, במימון גרמני, 5 בקתות מטיילים בהרים שנועדו ללינת תיירים. כמו כן הופקה מפה טופוגרפית מרשימה של האזור והוכשרו שבילי מטיילים. אנחנו התרשמנו מאוד מהארגון והיוזמה והחלטנו לצאת לטרק באזור. לפני היציאה כל מטייל נדרש לחתום על חוזה אישי מול המשרד, בו הוא מקבל על עצמו את תנאי ההתנהגות הנהוגים במקום ואת החובה לשמור על הטבע.

אנחנו יצאנו בלווית מדריך מקומי מהמשרד- הדם איילו -ונהג עם טנדר חדיש שהקפיץ אותנו עם ציוד לקצה היער, מרחק של 25 ק"מ. כשירדנו מהרכב פגשנו את "סוס" המסע שלנו ש"התנדב" לסחוב על גבו חלק מהציוד ויצאנו לדרך. המסלול עבר בשדות ירוקים של מרעה שכולם היו פעם חלק מהיער. אחרי כחצי שעה של הליכה נכנסנו לתוך היער העבות והתחלנו לטפס במעלה ההרים בצמוד לנחל הררי קטן. הכל סביבנו היה לח וירוק בצורה יוצאת מן הכלל ומדי פעם חלפנו על פני קרחת יער עם איזה טוקול קטן מעלה עשן וחבורת ילדים שבהתה בנו בעיניים גדולות. בסביבות 16:00 התחיל לרדת גשם כדרכו ביער. בהתחלה הוא לא היה מורגש ורק כאשר העצים ספגו את שלהם התחלנו גם אנחנו לחטוף טיפות כבדות שהפכו במהרה לברד. התחבאנו מתחת לעץ נטוי עד יעבור זעם ולאחר מכן המשכנו בטיפוס. אחרי מספר שעות עברנו את קו העצים והגענו לאזור שיחים ונחלים קטנים. המשכנו לאורך הרכס עד אשר מאחורי מדרון קטן נתגלתה לעיננו פנינת היום- בקתת Wahoro פה היינו אמורים לבלות את הלילה בגובה של 3,300 מטר.

כשהתקרבנו לבקתה יצא לעברינו שומר הבקתה מטוקול סמוך וקיבל את פנינו בחיוך. הוא פתח את דלתות הביקתה ומיהר להביא גחלים מהטוקול כדי להדליק אש בתנור. כשנכנסנו לבקתה לא האמנו למראה ענינו. המקום נראה ממש כמו בקתת מטיילים באלפים עם רצפת בטון, תנור ברזל ומתקן לייבוש בגדים מעליו. בכניסה חיכו לנו כפכפים נקיים כדי שנוכל להוריד את הנעלים הבוציות ועל המדפים בצד ניצבו כלים לשימוש חופשי, תבלינים, שתייה קלה ואפילו בקבוקי יין וכוסות יין (!). אחרי שקראנו את פק"ל הבקתה שהיה כתוב באנגלית מצויינת, הסתבר לנו שבאחריות שומר הבקתה לספק לנו תה וקפה ללא הגבלה, שימוש חופשי בתבלינים, בכלים ועוד. במלוא הייקיות הגרמנית היה בפק"ל גם רשימת מטלות לביצוע של שומר הביקתה, טבלת ביקורת שבוצעה לאחרונה בבקתה ואף טבלת קנסות שיש להחסיר מהתשלום לבקתה בשל תקלות תפעוליות של שומר הבקתה. העיקרון המנחה של האירגון הוא שהכסף שהתיירים משלמים הולך ישירות למקומיים שמספקים את השירותים ואילו האירגון רק מסייע בקביעת הסטנדרטים ובהשקעה הראשונית.

ערב חלומי עבר עלינו לאור עששיות נפט ולחומו של תנור עצים חם. שיחקנו קלפים, שתינו תה וכתבנו הערות מלאות התלהבות על המקום בספר המבקרים של הבקתה. למחרת בבוקר, אחרי שנת לילה מפנקת התארגנו לתזוזה. יצאנו לדרך על 4 סוסי רכיבה מקומיים, לא לפני שאיילו, המדריך שלנו, התעקש לקנוס את הבקתה ב-15 ביר על כך שהיה אבק על החלונות והבקתה לא היתה מבריקה... טיפסנו על הסוסים במעלה ההר, עד אשר הגענו למפל מים נחבא. משם המשכנו בהליכה איטית יחסית על קו הרכס דרך נופים של פסגות תלולות וקקטוסים מוזרים עם פרחים לבנים. אחרי חצי יום רכיבה הגענו בישבנים כואבים לבקתת המטיילים בשם Angafu שם ניסינו להכין ארוחת צהריים. אחרי שאורן התעקש להפיל גם את סיר הפסטה וגם את קומקום התה מהגזיה ולשפוך את מחציתם על הריצפה, הבנו שהרבה כנראה לא יצא מהארוחה הזאת.

 יצאנו לדרך בגשם טורדני עם הסוסים המחליקים שלנו. התחלנו בירידה הארוכה לכיוון העמק, כאשר חלק מהדרך אנו עושים בהליכה ומושכים אחרינו את הסוסים וחלק מהדרך הסוסים עושים בריצה כשאנחנו מנסים לעצור אותם בקריאות Woosh (עצור בסוסית-אמהרית) נואשות. בשעות בין הערביים הגענו למישור הדשא בתחתית העמק ופתחנו בדהרה מטורפת. להפתעתי הרבה יותר כיף והרבה פחות כואב לדהור על סוס מאשר לרכב באיטיות ואנחנו נהננו מכל רגע. בסוף המישור נפרדנו מהסוסים ומבסייס ועלינו יחד עם איילו למשאית הפיק-אפ של המשרד שהמתינה לנו. הגענו חזרה לבובולה בערב מלאי הערצה לאיזור, למקומיים, לסוסים ובפרט לארגון GTZ שהרים את כל הפרויקט המדהים הזה בצורה כל כך יפה. הצטערנו שלא היה לנו עוד זמן להמשיך לטרק באזור.

לתחילת הכתבה

שישמנה, אתר מעיינות סמוך , וחזרה לאדיס

למחרת בבוקר יצאנו באוטובוס היומי חזרה לשישמנה. שישמנה, המכונה גם בית השחי של אתיופיה היא צומת דרכים מרכזית ועיר מגעילה בפני עצמה: אנחנו צמצמנו למינימום את שהותנו בה ותפסנו מיניבוס מקומי בדרך לוונדו גנט (wondo genet), אתר מעיינות חמים שנמצא כ-15 ק"מ מדרום מזרח. אחרי נסיעה של שעה ברכב ועוד חצי שעה בגארי, עגלה קטנה עם סוסה הגענו לאתר המעיינות. התמקמנו בביתו של טדסה, מקומי מקסים שיערה ואלון שפגשנו באדיס התארחו אצלו. טדסה ומשפחתו גרים בטוקול יפיפיה בלב חלקה ענקית מלאה בעצי בננה, אננס, קפה, ג`ת, שעועית ועוד. אנחנו הקמנו את האוהל בתוך הטוקול ומיד יצאנו לסיור בכפר.

באזור נובעים מעיינות חמים והוא מהווה אתר נופש לאתיופים רבים המגיעים מאדיס. אנחנו פתחנו בארוחת צהריים איכותית בחצר המלון הממשלתי באזור עם נוף ירוק ומקסים סביבנו. אחרי האוכל קפצנו לרחצה במעיינות אשר בנקודת נביעתם הם בטמפ` של 98 מעלות צלזיוס והמקומיים נוהגים לבשל בהם תירס (15 דקות) ותפוחי אדמה (35 דקות). בהמשך המים מתקררים ומגיעים לבריכת הטבילה בטמפ` של 35 מעלות. את אחר הצהריים העברנו בטבילה במים ובהתקררות על הגדה (לסירוגין) ובשיחות סרק עם כל מיני אתיופים שחקרו אותנו על ישראל ועל הטיול שלנו.

 את ארוחת הערב סעדנו שוב במסעדת המלון בחברתה של ג`ין, סינית שמטיילת לבדה באתיופיה. ברקע השתוללו סופות רעמים יפיפיות ואנחנו מיהרנו בסופו של דבר לטוקול שלנו לפני שמתחיל לרדת גשם. בבוקר התעוררנו בעצלתיים לתוך קולות הכפר המקרקרים שכבר התרגלנו אליהם. העברנו את שעת הבוקר עם משפחתו של טדסה, פרוטסטנטים מאמינים שלא הצליחו להבין כיצד אנחנו חיים בישראל מבלי להאמין בישו. אחרי פרידה חמה וחלוקת גלויות מירושלים יצאנו לדרך לכיוון מרכז הכפר. התאריך היה 11 בספטמבר ובאתיופיה לתאריך זה יש משמעות אחרת. זה אינקובטש (Inkuvtatash) או ראש השנה של הכנסיה האתיופית האורתודוכסית. חבורת ילדים במיטב מחלצותיהם סבבה אותנו והתחילה לשיר לנו שירי חג. הלכנו איתם ושרנו בכיף את השירים הפשוטים עד שמשאית חולפת הסכימה לעצור לנו ולהקפיץ אותנו לשישמנה.

בשישמנה עלינו על אוטובוס לדברה זית, עירה קטנה כ-45 דקות נסיעה מדרום לאדיס. בדהרה זית שמהווה את הבסיס העיקרי של חיל האוויר האתיופי קפצנו לארוחת צהריים במועדון הקצינים של חיל האוויר האתיופי מתחת לעשרות תמונות של מטוסי קרב מכל הסוגים כשבקרקע מתנגן MTV African. דברה זית מפורסמת גם באגמי לוע הר געש שנמצאים בסביבותיה. אנחנו ביקרנו בשניים, אגם בישופטו ואגם הורה אשר היו מרשימים למראה אך עם זאת מוזנחים ומטונפים בצורה מעציבה. את הערב העברנו במשחק קלפים בבר מקומי ולמחרת בבוקר יצאנו בדרכנו לאדיס. זהו יומנו האחרון במדינה ועצב רב החל להזדחל לתוכנו. לפתע היה עצוב לעזוב את המדינה הזו שלמדנו להכיר כל כך טוב. את היום האחרון העברנו בבוקר במרקטו, השוק הגדול ובמוזיאון האתנוגרפי באוניברסיטת אדיס. מוזיאון מרשים זה מתאר את העמים השונים החיים באתיופיה והיווה סיכום יפה של הטיול באתיופיה. זהו, שלום לך ארץ יפה ומיוחדת, משהו בליבי אומר לי שעוד נתראה...
 אדיס אמט ! (שנה טובה באמהרית).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אתיופיה

הזמנת חופשה לאתיופיה

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם