עפתי לתרמילאים

פרו - קוסקו - טרק האזנגטה

הגענו לקוסקו לפני כשלושה שבועות והספקנו לעשות את רוב הדברים הסטנדרטיים, אבל חיפשנו משהו אחר, קצת רחוק מהרעש וההמולה, רחוק מהתיירים, רק אנחנו והטבע הפראי. כך נולד הרעיון לצאת לטרק האזנגטה.
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: פרו - קוסקו - טרק האזנגטה
© עידו ויסמן

מבוא

יש משהו מיוחד באוויר של קוסקו שעושה לאנשים חשק להיתקע במקום עוד ועוד. אולי זו העובדה שהעיר ממוקמת בגובה של 3 ק"מ ומשהו מעל פני הים, אולי אלו הסמטאות הקטנות בעיר, מזכרת מימי אימפריית האינקה האגדית, ואולי זו סתם האווירה הכללית, האנשים, המסעדות הטובות והפאבים. בכל אופן, אנחנו כבר הגענו לעיר לפני כשלושה שבועות והספקנו לעשות את רוב הדברים הסטנדרטיים: ה-Inca Trail, מאצ`ו פיצ`ו, ראפטינג סוער בנהר האפורימאק, סיור בעמק הקדוש ועוד מס` אטרקציות בעיר ומחוצה לה.

אבל אנחנו חיפשנו משהו אחר, קצת רחוק מהרעש וההמולה, רחוק מהתיירים, רק אנחנו והטבע הפראי. כך נולד הרעיון לצאת לטרק האזנגטה. יומיים לפני היציאה עוד ישבנו אני רועי וחזי ב"בית של פיסטוק" וצפינו ב"מבצע סבתא" בפעם העשירית. אני הייתי נחוש בדעתי לצאת לטרק הזה, אבל האחרים קצת חששו כי אנחנו ממש בסוף העונה, כבר אמצע אוקטובר ומזג האוויר ממש הפכפך בגבהים הללו. חוץ מזה חייבים למהר לבוליביה כדי להספיק לעשות את הג`ונגל והפמפס לפני שיתחילו המונסונים. לקראת ערב נפלה ההחלטה - יוצאים לאזנגטה. עכשיו צריך למצוא שותפים, מייד הופצה השמועה אצל "פיסטוק" כי מתארגנת קבוצה לאזנגטה. למחרת בערב כבר התייצבנו כ-11 ישראלים אצל "פיסטוק" לקבל תדרוך ולשלם לקראת היציאה לטרק מחר. משם מיהרנו אני וחזי לקניות אחרונות בשוק של קוסקו: גרבי צמר אלפקה, מעילי סערה, סוללות לפנס, פילים למצלמה וצ`ופרים לדרך. בערב ארזנו את כל הציוד שלנו במוצ`ילה אחת לשלושתנו וכל אחד הוסיף תיק גב לחפצים אישיים.

לתחילת הכתבה

יום מס' 1

בשעה 10:00 בבוקר התאספנו בכניסה ל"פיסטוק", לפני כן עצרנו לארוחת בוקר חפוזה באחד הדוכנים של רחוב "סאפי". כך המתנו עם המוצ`ילות והציוד המשופצר 11 ישראלים וישראליות, כולם צעירים, הרפתקנים, לאחר שרות צבאי (או באמצעו...) עם דבר אחד משותף - הרצון לראות את הטבע האמיתי. לא עבר זמן רב עד אשר הגיע ה"קומבי" לאסוף אותנו לדרך ולאחר מס` עיכובים יצאנו רק באזור השעה 12:00 את קוסקו לכיוון דרום מזרח, אל עבר רכס האנדים.

העצירה הראשונה היתה בעיירה בשם Urcos, שמונים ק"מ דרומית לקוסקו. ירדנו מה"קומבי" להתרעננות קצרה ולפרידה אחרונה מהציוויליזציה. בהמשך הדרך ירדנו לשביל עפר שהתעקל במעלה הרכס. הנוף נעשה יותר ויותר פראי. גבעות ענקיות ועירומות מכל צמחיה, כאשר באופק מתמר לו רכס האזנגטה המושלג. פה ושם כפר נידח עם מקומיים אינדיאנים, ילדים קטנים רצים עירומים אחרי הרכב והרבה אבק שהשאיר אותנו כמעט חנוקים בתוך ה"קומבי" המצ`ומק.

לקראת ערב, לאחר כשש שעות נסיעה לא קלה הגענו לכפר Tinqui, הממוקם בגובה 3,860 למרגלות רכס האזנגטה. הכפר הינו כפר קטן וחביב, שני רחובות עפר ומצידם מספר בתי חימר, מכולת ומבנה האמור להיות "מסעדה". הביוב זורם בחוץ בתעלה אחת ארוכה מסביב לכל הבתים בכפר ונשפך לנהר עצום היורד מרכס האזנגטה. התושבים אינדיאנים צאצאי שבטי האינקה ומדברים קצ`ואה בלבד. ארנסטו הוא המדריך שלנו הוא היחיד שדובר ספרדית. הוא הוביל אותנו למקום בו אנו הולכים לעביר את הלילה הראשון. מדובר בשני חדרים קטנים הממוקמים בעליית גג של משפחה המספקת שירותי אירוח בכפר.

 התחלקנו לחדרים לפי שיוך מיני וירדנו קצת להסתובב בכפר לפני שמחשיך. לקראת הערב הטמפרטורות צונחות והאוויר נעשה קריר ויבש. כאשר חזרנו לבית המארח, ארוחת הערב החמה כבר חיכתה לנו על השולחן, רעבים התנפלנו על האוכל שכלל מרק למנה ראשונה, מנת אורז מאודה, סוג של תבשיל בשר לא מזוהה ומים מטוהרים ביוד. את הארוחה קינחנו במטה (תה פרואני) טוב וישבנו לשחק קלפים עד השעות הקטנות של הלילה. מותשים התפזרנו לחדרים להתכרבל בשק"שים ולתפוס מס` שעות שינה עד הבוקר.

לתחילת הכתבה

יום מס' 2

השכמנו ב-7:00 בבוקר, בחוץ עדיין קריר. התארגנות מהירה וירדנו לאכול ארוחת בוקר במקום. לחמניות טריות תוצרת מקומית, ריבה ו-dulce de leche (ריבת חלב) מעולה עם ביצים ומטה חם. לאחר מכן יצאנו לארוז את המוצ`ילות ולהעמיס את הסוסים לקראת היציאה לדרך. ארנסו הפגיש אותנו עם שלושת החמרים שילוו אותנו במהלך הטרק. שלושתם דוברים קצ`ואה שוטפת ומס` מילים בסיסיות בספרדית, אבל בעיקר מחייכים רוב הזמן. חבושים בכובע צמר צבעוני ומצחיק, לבושים בגדים פשוטים וסנדלי עור החלו לרתום במרץ את הסוסים והפרדות בצורה מקצועית לקראת היציאה. את טרק האזנגטה עושים על סוסים, בעיקר כדי להישאר בהכרה ולהנות מהנופים המדהימים ולא להתעסקת בהנשמות והחייאה של אחד את השני. אז כל אחד בחר לעצמו סוס להמשך המסע. אני בחרתי בסוסה שחורה וחזקה, שבהמשך התבר כי היא מגיעה בעיסקת חבילה עם הסייח הקטן שלה. קראתי לה "סוניה", על שם הזמרת הפרואנית "סוניה מוראלס", החבר`ה המלווים היו מרוצים. רועי ועוזי לקחו להם סוסים זכרים בריאים ורלי קיבלה את ה"משוגע", ככה קראנו לו מכוון שלעיתים נכנס בו שד והוא התחיל להשתולל בצורה לא מרוסנת. גם השאר התאפסו על סוסים ויצאנו לדרך בשביל עפר המתעקל אל מחוץ לכפר ומטפס במתינות אל רכס האזנגטה.

הנוף מסביבנו עדיין יבש ברובו, בעיקר עשבים וצמחיה נמוכה. פה ושם בתי עץ בודדים עם עדר אלפקות והרחק מלפנים צמרות הרים צבועות לבן. לאחר כשעתיים של רחיבה והסתגלות לסוסים נכנסנו לאחו ענק וירוק מוקף הרים ועצרנו בהמשכו להפסקת צהריים. ארנסטו וחבריו הוציאו את הבנזיניה והחלו לבשל במרץ רב מרק ירקות חם מלווה בגבינה ולחם מהבוקר. אנחנו שמחנו רק מעצם הירידה מהסוסים ומתן מנוחה לישבן שהחל טופס צורה של אוכף. לא יודע כמה זמן בדיוק ישבנו שם, אבל הוא חלף מהר מדי. את המשך הדרך בחרנו לעשות ברגל, מדלגים על נחלים קטנים ומשתדלים שלא לנחות במרבצי גללים של אלפקות. בשלב מסויים הדרך החלה לטפס למעלה הרכס והשטח נעשה סלעי יותר. עלינו חזרה לסוסים והחלנו לטפס את הפס האחרון ליום זה. לפתע החל לרדת גשם שמהר מאוד התחזק והפך לסערת ברד כבד, מה שאילץ אותנו לעשות מבחן שטח ראשון לחליפות הסערה שרכשנו בקוסקו. תוך שניות הפך כל העמק שמתחתנו לבן מכדורי הברד הגדולים שצנחו מטה כבמטווח. כשלוש שעות רכיבה נוספות הביאו אותנו לקראת השעה 17:00 אחה"צ למחנה הראשון שלנו, ARAPA, בגובה 4,200 לחניית הלילה.

 פרקנו את הסוסים והתחלנו במלאכת הקמת המאהל. תוך דקות עמדו חמשת האוהלים באוויר. אני, רועי וחזי נחלוק אוהל אחד. במקביל, ארנסטו וחבריו החלו במלאכת הכנת ארוחת הערב. השמש שקעה והטמפרטורה בחוץ שוב החלה לצנוח, התכנסו כולם באוהל ה"מטבח" מכורבלים אחד בשני סביב הבנזיניה, משוחחים על חוויות היום ונהנים מכוס מטה חם. ארוחת הערב היתה מעולה ולאחריה פרשנו עייפים לאוהלים, מעמידים את שק השינה במבחן ביצועים נוסף.

לתחילת הכתבה

יום מס' 3

ב-6:30 בבוקר כבר ארנסטו הסתובב בין האוהלים והעיר אותנו מהשינה העמוקה. אחד הדברים הקשים ביותר זה הבוקר. צריך כח רצון רב מאוד לצאת מהאוהל בטמפרטורות שכאלה. לא שאח"כ ממתינה לך אמבטיה חמה... במקרה הטוב זרזיף של מיים קפואים זורמים מאיזה סלע או נחל צמוד. ההפתעה המתינה לנו באוהל ה"מטבח", החבר`ה הפרואנים הדהימו בפנקיקים מעולים עם ריבת חלב וריבת תות שדה. קצת מטה חם, קיפול המאהל ויצאנו לדרך. בתחילה תוואי השטח היה מתון יחסית אז רובנו בחרנו לצעוד רגלית ולהניח לסוסים העייפים. דווקא יעל, היחידה שלא הסתדרה עם הסוס, התעקשה להמשיך ברכיבה. פה ושם היינו שומעים אותה צורחת "אמיגו, אמיגו..." ואחד הפרואנים היה רץ לחלץ אותה מדילוג מפחיד עם הסוס. הנופים הפכו בטוליים יותר. חלפנו על מספר לגונות קטנות ולהקת אלפקות ענקית. לראשונה נתקלנו בשלג ממש לידנו, השמחה היתה גדולה. מייד החל מטווח של כדורי שלג מצד אל צד, מהר מאוד הידיים קפאו והחגיגה הסתיימה.

לאחר כשלוש שעות הגענו לפס הראשון של היום, מעבר צר על צלעו של הר, שאילץ את כולנו לעלות על הסוסים ולנוע בתור אחד ענק. השביל הצר הפך בוצי ככול שהתקדמנו ולפתע הסוס של הדס מעד והפיל את הדס על סלע ענק. הדס נאנקה מכאב ונדרש זמן רב להרגיע אותה ולהסדיר את נשימתה. חזי היה חובש בצבא אז הוא זה שטיפל בה. החשש הגדול של כולנו היה כי היא שברה צלע מהנחיתה הגרועה. לאחר כשעה של טיפול שטח ובעיקר הרגעה, החלה הדס קצת להתאושש. בתמיכתם של חזי וכינרת היא החלה לצלוע באיטיות. החלטנו להישאר במקום לארוחת צהריים. האווירה היתה קשה, הבנו שלא נוכל להתקדם בקצב כזה, בכלל לא בטוח שהדס תוכל לעמוד בתלאות המשך המסע. החל ויכוח בין כולם האם להמשיך כמתוכנן, לחזור חזרה או להתפצל לשתי קבוצות. לא בטוח שגם חזרה לאחור היא אלטרנטיבה טובה מאחר ואנו נמצאים מרחק יום וחצי ממקום יישוב כלשהו. הוחלט להמתין עד אחרי הארוחה ולראות מה יהיה מצבה של הדס. הארוחה היתה מהירה יחסית. בסיומה התחלנו לנוע מספר מטרים עד שהדס התחילה לחוש שוב בכאבי תופת בצלעות, היה ברור שלא ניתן להמשיך כך. לבסוף הוחלט להתפצל לשתי קבוצות: הדס, כינרת והגר התלוו לארנסטו והקימו מחנה במקום, בתקווה להמשיך מחר ישירות ל"אגואס קליינטס" ולא להמשיך בטיפוס לרכס. השאר המשכנו עם שאר המדריכים. את הסוס הבעייתי של הדס קיבלתי אני והעברתי לה את "סוניה" שלי, יחד עם בנה כמובן.

קטע ההמשך היה אחד היותר מדהימים בטרק כולו. שילוב של גבעות ירוקות, לגונות בצבע טורכיז עז ופסגות מושלגות שנראו הפעם יותר קרובות מתמיד. היינו בפיגור בגלל ההתעכבות הארוכה בתחילת היום, לכן התקדמו במהירות כמעט מבלי לעצור להפסקות. בשלב מסויים החליט הסוס שלי שהוא יוצא לדהירה, לא עברו שניות רבות ומצאתי את עצמי מופל לארץ בקול חבטה. הספקתי עוד לסנן קללה עסיסית וכולם רצו אלי במהרה לבדוק בשלומי. למזלי יצאתי בנזק קל, ציפורן שבורה וחשש לשטף דם קל בשוק הרגל. בהמשך עוד חיכה לנו פס ארוך שנאלצנו לעשותו רגלית, מאחר והוא מהווה מאמץ רב מדי לסוסים.

 בסביבות השעה 18:00 הגענו למחנה השני שלנו, Palumani, בגובה 5,000. מאין עמק קטן מוקף הרי שלג וקרחונים שנראו כאילו פוסלו ע"י אמן. ידענו שהלילה הולך להיות קרררר....הערב יום שישי, החלטנו שאנו לא מוותרים על המסורת ומאלתרים קידוש. יין לא היה לנו, אבל לחם כן ולאחר מכן גם ספגטי טוב. קפואים מיהרנו לאוהלים. אני, חזי, רועי, הגר ויעלי עוד המשכנו לשחק קצת קלפים באוהל ופרשנו לישון רק מאוחר יותר. "יניב" הוא שם המשחק, האגדה מספרת שהוא הומצא ע"י מוצ`ילר ישראלי בשם יניב במהלך טיולו בדרום אמריקה ומאז הפך לפולחן ולשם דבר בקרב התרמילאים הישראלים ביבשת. מתחילים לשחק ולא יודעים מתי זה ייגמר, ממש התמכרות. תוסיפו את החמימות שבאוהל, לאור הפנסים ולקול שאגות הרוח שבחוץ וקיבלתם גזלן שינה ממדרגה ראשונה.

לתחילת הכתבה

יום מס' 4

הלילה הקודם היה קר במיוחד. הטמפרטורה צנחה מתחת לאפס, אבל לא ידענו בדיוק כמה. באיזשהו שלב אפילו התעוררתי עם צורך עז להשתין, אבל המוח לא הצליח להניע את הרגליים לזחול החוצה מהשק"ש. השכמנו ב-5:00 לפנות בוקר, בחוץ עדיין מעונן. כאשר פתחנו את פתח האוהל גילינו שסביבנו הכל לבן. המראה היה מדהים. לישראלי תושב המרכז כמוני, בהחלט מדובר במחזה נדיר. מס` דקות נשארתי כך בתוך האוהל, חצי מכורבל בשק"ש וצופה בנוף המדהים הזה מבעד לקורי השינה. איכשהו הצלחנו להזיז את עצמנו מתוך האוהל החוצה. בחוץ עדיין שרר קור אימים. אכלנו ארוחת בוקר מהירה והתחלנו לנוע רגלית לעבר פס ה-Palumani. זהו הפס הקשה ביותר בטרק, בסופו מגיעים לאחת מפסגות רכס האזנגטה. בדרך הבחנו בשתי וגוניות חביבות מדלגות להן במהירות בין הגבעות הלבנות. העליה המתישה ארכה כשעה וחצי ובסופה הגענו לפסגה בגובה 5,400. מזג האוויר המעונן קצת העכיר את החוויה, אך עדיין נהננו מהנוף שסביבנו. הכל היה מכוסה בשטיח לבן. עצרנו למנוחה ארוכה, הנצחנו את הרגע בצילומים ואף בנינו רוג`ום אבנים לסימון טריטוראלי של המקום. יש משהו ברגעים הללו שאדם ניצב לבדו מול איתני הטבע, פתאום דברים נראים לך אחרת, אתה נכנס למאין פרופורציה כזאת ופשוט בא לך לשבת שם עוד שעות ולבהות סביבך. אני אוהב להנציח רגעים כאלו גם במצלמה. אחרי הכל מה נשאר לבנ`אדם בסופו של דבר, "קצת תמונות וקצת זכרונות"....

את המשך הדרך עשינו גם כן רגלית, אך הפעם היתה זו ירידה. חלקה עשינו גם בקפיצות ודילוגים. הנוף מסביב לא הפסיק להפתיע, מולנו התגלה עמק אדיר, ירוק כולו, ופסגות ההרים הלבנות מגדרות אותו מסביב. בתחתית העמק עצרנו להתרעננות באחד הנחלים, נתקלנו בעדר אלפקות נוסף ועלינו חזרה לסוסים להמשך הדרך. מזג האוויר החל להשתפר וגם השמש חייכה אלינו לפרקים. רכבנו כארבע שעות בתוואי שטח קל יחסית, מקיפים את רכס האזנגטה מכיוון צפון.

לקראת הצהריים החליט מזג האוויר שהספיקה לנו השמש הטובה, ומה שנראה בהתחלה כגשם קל בלבד הפך בהמהרה לסופת שלגים מלווה בברד כבד. מיהרנו שוב להוציא את חליפות הסערה ולהתעטף בצעיפים ובכובעי הצמר. הקור היה עז והרוח החזקה דאגה להזכיר לי זאת בכל פעם מחדש. בעיקר ריחמתי על הסוסים המסכנים שהיו ממש ערומים ועוד נאלצו לסחוב אותנו על גביהם. כמעט שעה המשיכה הסערה הזאת עד אשר הגענו למקום חניית הצהריים. הפרואנים הוציאו את הגזיה והחלו לבשל במהירות ובמקצועיות האופיינית להם. אנחנו, מצידנו, התפננו לבדוק את נזקי הברד. הארוחה כללה את שאריות האוכל האחרונות. עם זה אנחנו נצטרך להחזיק עד הערב. באמצע הארוחה החל שוב מבול של גשם, שאילץ אותנו להתקפל מבעוד מואד ולהמשיך בדרך.

ארבע שעות נוספות, בעיקר של הליכה, מכוון שכבר לא יכלנו להמשיך לרכב (אני, באופן אישי, לא הפסקתי להרגיש את האוכף בישבני, גם אחרי שכבר ירדתי מהסוס) והגענו לכפר הקטן pachanca. כפר אינדיאני טיפוסי לאזור האנדים הפרואני, אשר האטרקציה היחידה בו היא מעיינות חמים. אנחנו נבדוק אותם בהמשך היום. מרחוק כבר זיהינו את הדס, כינרת והגר ממתינות לנו בכניסה לכפר. כשהן הבחינו בנו החלו לרוץ לעברנו (חוץ מהדס שצלעה אחריהן באיטיות...), נפגשנו בחיבוקים וכולם החלו לעדכן אחד את השני בחוויות היומיים האחרונים. בכפר עצמו הצלחתי לספור מספר בתי עץ ואבן ומספר עדרים של אלפקות וחזירים. רועי, חזי ואני הקמנו את האוהל בחצר אחד הבתים ומיהרנו לבדוק את המעיינות החמים.

 סה"כ מדובר במעיין טבעי שנובע במקום ונותב לבריכת אבן קטנה. אך הסיטואציה של להיכנס לבריכת מיים חמים כאשר הטמפרטורה בחוץ כמעט אפסית אכן היתה חוויה מיוחדת. לראשונה אחרי ארבעה ימים הורדנו את הבגדים המסריחים מעלינו והרגשנו קצת מיים על הגוף. כמו ילדים קטנים התלהבנו שעה ארוכה מהמיים כאשר בחוץ השמש החלה שוקעת וצובעת את קו האופק בעשרות גוונים מדהימים. רלי ויעלי הצטרפו אלינו מאוחר יותר. כשחזרנו חזרה לכפר, ארוחת הערב החמה כבר המתינה לנו במקום. מנה גדושה של תבשיל לא מזוהה, תפוחי אדמה ומטה חם. עייפים נפלנו בתוך האוהלים לשינה עמוקה.

לתחילת הכתבה

יום מס' 5

גם הלילה האחרון היה קריר במיוחד, במהלכו לא הפסיק לרדת שלג והאוהל כמעט התמוטט עלינו פעמיים. שוב התעוררנו למראה שטיח לבן סביבנו. כל הכפר כוסה בשכבת שלג שלא הפסיק לרדת כמעט עד השעה 10:00. ארוחת הבוקר היתה מעולה, פנקייקס חמים עם ריבת חלב ולחם טרי מהכפר. פה קיבלתי את קלקול הקיבה הראשון שלי בדרום אמריקה, לאחר כמעט חודש ביבשת. בהמשך היום הוא החל להציק ונכנסתי לצום עד הערב. עזבנו את הכפר באזור השעה 10:00, חלקנו ברגל ואחרים על הסוסים. הדס עדיין היתה חלשה וסבלה מכאבים, לכן הוצמד אליה אחד החמרים הפרואנים להמשך הדרך. השלג הפסיק לרדת ונהננו מדרך קלה, רובה בירידה. התחלתי לפצוח במחרוזת שירי ארץ ישראל, שכללה את המיטב מהרפרטואר של "משינה" והזמר "קוקו" משידורי המהפיכה והאחרים הצטרפו. בדרך חלפנו על מספר כפרים קטנטנים נוספים, שהזכירו לנו מחדש את הציוויליזציה. כחמש שעות הליכה הביאו אותנו חזרה ל-Tinqui.

 היום יום ראשון והכפר נצבע בעשרות תושבים שיצאו לרחובות שהפכו לשוק אחד ענק. במקביל נערכה גם חתונה מסורתית בכפר. המונים התקבצו במעגל סביב החתן והכלה שישבו במרכז ובתפנקו בבקבוק 3 ליטר של "Inca Cola". לצידם להקה מקומית שלא הפסיקה לנגן וקבוצת פרשים רכובה על סוסים מבצעת תרגילים וירטואוזים. התעכבנו קצת לחזות בטקס המיוחד ואני הנצחתי אותו בעדשת המצלמה שלי. ארנסטו אירח אותנו לארוחת צהריים מאוחרת בביתו הקטן, שמחנו להכיר גם את ילדיו הקטנטנים והחמודים. לי עדיין לא עבר קלקול הקיבה, אז ויתרתי על ארוחת הצהריים והסתפקתי בשתיית מים בלבד. רלי שכרה בינתיים זוג צ`ולות שיפרקו לה את הצמות בשיער ואנחנו אספנו מכולם סכום כסף קטן כטיפ עבור צוות החמרים וארנסטו המדריך. באזור השעה 17:00 הגיע ה"קומבי" להחזירנו חזרה לקוסקו. העמסנו את המוצ`ילות על גג הקומבי ויצאנו לדרך. היה צפוף מאוד בפנים, אך היינו עייפים מדי בכדי שהדבר יפריע לנו. כל אחד תפס לו תנוחה והמשכנו בנסיעה. כחמש שעות נוספות חלפו עד אשר הגענו סוף סוף לקוסקו, לקראת השעה 21:00 בערב. ה"קומבי" עצר בכניסה ל"פיסטוק", פרקנו את הרכב ומיהרנו כל אחד לדרכו. אני, רועי וחזי חזרנו ל"פליקס", זה הגסט-האוס שלנו בקוסקו, ממוקם בסוף סימטת המציקים, מול הפלאסה דה-ארמס.

לתחילת הכתבה

סיכום

ציינתי כבר שיש משהו מיוחד בעיר הזאת, קוסקו ? בקרוב אנו עומדים לעזוב את המקום ולהמשיך הלאה בדרכנו. אני רוצה להדרים לארקיפה, מספרים שאפשר לראות שם קונדורים ענקיים. רועי רוצה להמשיך כבר לבוליביה וחזי עדיין לא החליט. אבל דבר אחד בטוח, אנחנו עוד נתגעגע למקום הזה. באותו ערב ישבנו לארוחת ערב מפנקת במסעדה מקסיקנית בסימטאת המציקים. כל אחד מאיתנו הוציא 10 סול על menu, שזה לא מעט עבורנו. לאחר מכן נפגשנו עם כל שאר הקבוצה ב-Mama Africa, עוד מעוז ישראלי בעיר הזאת. דיסקוטק שמגיעים אליו כדי לראות ולהיראות, הכניסה חינם ועוד מקבלים משקה ראשון חינם. רקדנו עד השעות הקטנות של הלילה, עדיין מעבירים חוויות מהטרק שזה עתה חזרנו ממנו. זה מדהים איך דווקא בקצה השני של העולם אתה מכיר אנשים שנמצאים רגע ממך במדינה הקטנה שלנו ובאף סיטואציה אחרת לא היית פוגש אותם...

* הסיפור מוקדש לחברתנו רלי ביטון ז"ל שעברה איתנו את מסע האזנגטה ונהרגה חודש לאחר מכן בתאונת נהר בבוליביה.

טיפים:

  • קוסקו ממוקמת בדרום מזרח פרו, על רכס האנדים, מעל עמק אואובאמבה, והיא מהווה צומת מרכזית ברשת המטיילים בפרו ובדרום אמריקה בכלל. ניתן להגיע אל העיר באוטובוס ובטיסה מהערים המרכזיות בפרו, לימה ואריקפה.
  • לטרק האזנגטה ניתן לצאת דרך מספר סוכנויות טיולים הפזורות במרכז קוסקו, אך מומלץ לעשות זאת דרך אחת הסוכנויות הישראליות: "חביטוש" או "הבית של פיסטוק", אשר מוציאות בד"כ קבוצות של ישראלים במחירים מוזלים ונחשבות לאמינות יותר.
  • סוכנות "חביטוש" ממוקמת במעלה "סימטת המציקים", בצד ימין.
  • "הבית של פיסטוק" ממוקם ברחוב סאפי 644. www.fistukperu.com

  • עלות הטרק אמורה לנוע בין 40 ל-60 דולר לאדם (תלוי במס` האנשים).
  • לטרק עצמו כדאי להצטייד (בנוסף לציוד הקמפינג הרגיל) בציוד חם מלא ובחליפות סערה.


 כתב וצילם: מוטי ארקוסצ`ין.
motiar@zahav.net.il

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרו