פרידה מצרפת
אין לזה קשר לכל מה שכבר הספקתי לראות ולכל מה שהתווסף לי בפנקס הירוק שאני עוד רוצה. אין לזה קשר למקום שבו אני חיה, לאנשים שאני אוהבת ולכל הפרצופים שאני כבר מכירה ברחוב ומברכים אותי לשלום. יש לזה קשר לדד-ליינים. כמו שלכתבות שלי יש (פחות או יותר) מועד הגשה, וכמו שלתזה, שפעם נראתה מועקה אדירה, ועכשיו כאילו היא מעולם לא היתה שם, יש דד-ליין, גם לשהייה שלי בצרפת נהיה דד-ליין. וכשמועד הדד-ליין מתקרב זה כבר פחות ופחות משנה אם מזג האוויר טוב או לא, אם האוכל טעים, אם האנשים יפים ואם יש עוד מלאנת`לפים מקומות שאני רוצה לראות.
דד-ליין משמעותו שעוד מעט האוטובוס של אל על יבוא וייקח אותי חזרה ל"ארץ שיושביה היא אוכלת". ומה לעשות, כשיודעים את התאריך, כלום לא מעניין יותר - כל מה שרוצים זה הביתה. אמר לי את זה בחור אחד לפני הרבה שבועות, וכבר אז, הרבה לפני שהיה ליום שלי מספר, ידעתי כמה הוא צודק, ולא אמרתי כלום.
אחרי ההשלמה המיידית הזו, שהכל נגמר ומה שישאר עכשיו זה מה שאני אעשה מכל מה שלקחתי מהשנה, עולות בי שאלות על הכוח הזה, שמוביל אותנו לצאת מהגבולות שלנו, ומה הכוח שמחזיר אותנו לשם, כל פעם מחדש.. למה אנשים נוסעים? יוצאים לנדוד? עוזבים את המוכר והטוב ובעיקר את הנוח כדי להתמודד עם דרמות, חוויות וקשיים?
בפרובנס, בקיץ, בתערוכה שראיתי, בנושא "עליה לרגל" בכל הדתות, היה דף מידע שנתן לי קצת תשובות. אני מביאה מקצת מתרגום הדברים, כי לא יכולתי להסביר את זה טוב יותר. לאורך ההיסטוריה, כך כתוב שם, בכל האמונות, בכל רחבי העולם אנשים תמיד עלו לרגל: לרומא, לירושלים, למכה, ללאסה. המונח הלועזי pilgrim, משמעותו המילולית הוא a stranger passing through. בעידן יותר גלובלי, יותר קוסמופוליטי, העליה לרגל הוחלפה בנדודים, ובקצת פחות שליחות: האידיאולוגיה השתנתה, התוכן עדיין משותף. כל עניין הנדודים הוא לא עניין של אופנה חולפת, אלא של דרך חיים. אנשים נעו (ועדיין נעים) ברחבי העולם מסקרנות, מתוך רצון ללמוד קצב אחר של חיים מהו, כדי למצוא רוחניות אישית ובכדי לגלות מהי תרבות, ומהי מסורת. אנשים ממקומות שונים, עם תחומי עניין שונים, אמונות שונות, מחפשים ומוצאים בנדודים מכנה משותף.
מזרח ומערב, קבוצות או יחידים, מאמינים ואתאיסטים הופכים מקומות שונים לקדושים, לבעלי משמעות. ובסופה של הדרך מגיעה תחושה של קדושה, של השגת יעד כלשהו, של יכולת ליצור חוויה נפרדת, שאינה שיכת למנהגי ולחיי היומיום. אנשים נוסעים בתקווה לחזור טעונים יותר, מלאים יותר, מאמינים יותר. במה? אני לא יודעת. אין כאן ניסיון להתנתק לחלוטין, תחושת המחוייבות והשייכות למקום ממנו באת עדיין נשארת, להבדיל ממה שאנשים לעתים נוטים לחשוב - נדודים ומסעות אינם מרד. לכל אחד יש את הסיבות משל עצמו לצאת למסע האישי שלו. אני תמיד נוסעת בשביל לחזור, וכדי שיקרו לי דברים. גם בשביל לראות מקומות, כדי ללמוד, אבל עוד יותר בשביל לצבור הרפתקאות וסיפורים. אבל תמיד בסוף חוזרים. לאיפה? לארץ, אני מניחה.
חזרות לארץ תמיד מאפשרות להפטר או ולהקשר לפאתוס הזה, הישראלי. המורכב, המסובך, השנוי במחלוקת. אותה התחושה שממלאת אותנו זעם מידיעות בחדשות היא גם זו שממלאת את העינים בדמעות ששומעים שיר ישראלי עצוב ברדיו, או שרואים סרטי ימי זיכרון. לפעמים גם אני מתרככת ומוכנה להודות שלישראלים יש איזה חיבור אחר למקום ממנו הם באו. זה לא הקלישאות המוכרות - היסטוריה, שותפות גורל, מאבק קיומי, עמים נבחרים וארצות מובטחות. זה הערך מוסף שיצרו המירקם האנושי, הפרות הקדושות והאמיתות הסובייקטיביות. אני (שוב) מוצאת את עצמי בדרך חזרה לישראל קרועה, פצועה, מרובדת, מדממת. אבל גם חמה, חיה, בועטת, דעתנית, חברתית. כיף לי להתנתק מהמציאות המסובכת הזאת, והרבה פעמים אני מרגישה הכרח לחזור אליה.
זהו. כתבה אחרונה לעת עתה. כתבה של התפכחות, כתבה של התמקמות. כתבה שנכתבת מהבית. המפרצים של חופי התכלת, הקולות של נגן האקורדיאון ששומעים מהחלון בדירה, מעונות הסטודנטים, הסינמטק של בולוניה, הסמטאות שראיתי בכל מיני ערים. שלג, גשם, חום בלתי נסבל, אור אפור של סתיו, אור רך של ימי שמש ראשונים באביב. המון תמונות עוברות בראש כשרוצים לכתוב סיכום. תמונות אמיתיות, לא אלו הפוטוגניות של הגלויות. תמונות של מציאות. אני לא מצליחה להחליט אם משהו השתנה אצלי השנה. מזג האוויר השתנה, מצבי הרוח השתנו המון. קיבלתי הרבה שיעורים חשובים בהקשרים שונים.
הבכי במטוס בדרך חזרה נבע מפרידה מהדבר הכי חשוב שלקחתי אתי מכל שנת הלימודים/נדודים הזו - האנשים שלמדו אתי. איזה שיעור מאלף זה היה, שפתאום צריך להיות עם אותם אנשים המון זמן, וככה לומדים להכיר את כל הניואנסים הקטנים שלהם, את ההיסטוריה, את האהבות, האכזבות, המשפחה, החברים. כל סיפור קטן נהפך לעניין קבוצתי וחברים טובים נהפכים לממלאי מקום משפחה.
שפכתי דמעות בבולוניה, צרחתי על חברים באקס, בעוצמות שמעולם לא הייתי עושה מחוץ לבית הורי בגיל ההתבגרות. החברים שלי כאן היו עולם ומלואו, מקור בלתי נדלה של מידע ותרבות, ושל שיעור יומיומי. לכן, בימים האחרונים שלי באירופה רציתי להיות עם חברים. לא עניין אותי לטייל - אלא לסכם, לבלות זמן. זמן שתכף נורא ייחסר לי. ברור לי שמהר מאוד את החלל שנוצר אני אמלא בכל מה שיש ומחכה לי בארץ, ורק המחשבה על זה עושה לי עיניים נוצצות מהתרגשות.
זמן של פרידות הוא זמן של הבטחות שעפות באוויר, זמן של מצבי רוח, ושל המון כאבי בטן. זה עוד לא הזמן של תכנונים לעתיד של "מה לעשות כשאהיה גדולה", אלא של "מתי נפגשים" ושל "איפה". בימים האחרונים שלי לפני שאני חוזרת הביתה תכננתי מסע צילום ופרידה מהמקום האחרון (כן, גם קניות כמובן). כצפוי - זה לא קרה. סידורים ונקיונות, משלוחי חבילות ויתר בלאגנים, מילאו את מקום הטיול השליו שתכננתי ברחבי אקס אן פרובנס, וברחבי עוד-המון-מקומות-שלא-הספקתי-לראות-ואני-לא-יודעת-מתי-בדיוק-אספיק (אמא שלי בטח בשלב הזה תגיד שאני כרגיל יותר מדי דרמטית ולכל מקום אפשר לחזור).
תהליך העיכול של כל מה שהתרחש בשנה הזו יימשך בארץ, והוא יקח עוד הרבה הרבה זמן. ויתרתי כרגע על הכוונות לנסות ולהספיק עוד המון. במקום זה, רשמתי בפנקס שלי, שכמעט נגמר - איפה אני עוד רוצה לטייל, וגם מה שלמדתי במהלך השנה. אני חושבת שחוץ מלייבש את השיער לפני שיוצאים מהבית בחורף (חשוב מאין כמוהו!), בעיקר למדתי שאפשר ליצור חיים גם במקומות אחרים, ואפשר לחיות גם קצת אחרת. אחרת מהמירוץ האינסופי אחרי הזמן, אחרי ה"להספיק", ואחרי ה"להוכיח" לעצמי ולעולם כל מיני דברים.
לתחילת הכתבה
געגועים והכנה לטיול הבא
אני מסתכלת שוב ושוב בתמונות כדי לכתוב כתבת סיכום. אני רואה שדווקא המקומות שפחות אהבתי יצאו הרבה יותר פוטוגנים, וזה מאוד מתסכל. התמונות מזכירות לי את המקומות שלמדתי להכיר ושלמדו להכיר אותי, את הדוכן של הפרחים של יום שישי ואת המאפייה עם הקוראסון שקדים הכי טעים באקס (חשבתי אולי לעשות מזה נושא לתיזה הבאה שלי).
אני אתגעגע לדירה שלי, ולריח בדירה הזמנית שהיתה מכבש התיזה שלי באקס, לקריזות של השותף האיטלקי שלי, לקסם של הרעש והקצב האיטלקי, ולשיחות האינסופיות בבתי קפה עם סטפני ועם אוטה, אהבותיי הגדולות מהשנה הזו. בכל המערבולת זו אני מנסה חזק חזק לא לשכוח, גם בזמן אריזת המזוודות וגם בזמן כתיבת שורות אלו, שגם באירופה, שום דבר לא אידיאלי. יש קשיים ומשברים ותקופות ומצבי רוח, ונורא מתגעגעים לעברית ולתרבות הישראלית ובכלל לכל מה שמוכר ונשאר בארץ.
לפעמים קשה לבנות עולם משל עצמך במקום אחר, זו פעולה שצורכת המון אנרגיה ולא מעט דמעות. בכלל, כדאי לי לומר גם לעצמי וגם לכל מי שקורא, שהכתבות מציגות את החלק הפוטוגני של החיים בחו"ל, זה שעובר טוב בכתבות ובתמונות. נפל בחלקי המזל לראות מעט מאוד ממה שעולם אחר יכול להציע, החלק שכרוך במאבקים בלתי פוסקים עם בדידות, תלישות ויתר מילים אחרות וקשות. לכן, בעצם... ככל שה"דד-ליין" שלי התקרב - יותר ויותר רציתי כבר להיות בחזרה חלק. לא במאה אחוז. חלק אחד כל הזמן קרא לי להשאר איפשהו, להמשיך את אוירת החצי-חופש-חצי-מחוייבות. לבנות עוד קצת קסם. זה בערך מילכוד 22 - איפה שאתה לא נמצא אתה רוצה להיות במקום אחר. כמו ששלמה יידוב אמר "בכל מקום חלק ממני נשאר במקום אחר"...
בדיוק ביום שאני מסיימת את התיזה, הפנקס הירוק שקיבלתי בגרב של הכריסטמס, מגיע לעמוד האחרון. הפנקס הזה היה מכבש של רעיונות, כתובות, טלפונים, רשימות מכולת, תחשיבי כסף, ציטוטים, שמות של תקליטים שחייבים לשמוע וסרטים שחייבים לראות, והמון רעיונות ושורות לכתבות שלי ב"למטייל". הכתבות, כמו הפנקס, היו וישארו חלק גדול וחשוב ומשמעותי מכל מה שקרה השנה. נהניתי מכתיבה ואני כל-כך כל-כך מקווה שמי שקרא נהנה גם. היא נעשתה חלק ממני. מצפן של רגשות ותחושות, נקודת איפוס ולוח תכנונים קדימה - החל ממה אני אעשה בסופשבוע, דרך בדיקה מתמדת מה אני עושה עם כל יום ואיך אני ממלאה אותו תוכן, וכלה ברשימות קניות בסופר ובחישובי הוצאות. כבר סיפרתי לכם שלא משנה איפה גרים - רשימות קניות הם תמיד בשפת האם?
דקה לפני שאני שוב פעם אורזת (אבא שלי אומר שעם המיומנות אריזה שלי אני מזמן יכולתי לפתוח עסק) אני לוקחת לריאות נשימה צרפתית ארוכה, ו... חוזרת בשמחה מערובבת בהמון רגשות אחרים לזרועות של כל מה ומי שאני מכירה ואוהבת.
הטיפים של הכתבה הזו יהיו מורכבים מאתרי האינטרנט שהיו לי הכי יעילים וחשובים במהלך שנת הלימודים בתכנית "ארסמוס" - רעיון אירופי חשוב שמשלב בין השכלה וידע אקדמיים לבין אינטראקציה ואינטגרציה בין אנשים. רשימת הלינקים הזו היא כמעט אינטימית - היא קצת חושפת מה שמעניין אותי, מה שמספק לי מידע, מה שמסקרן ומה שנותן את ה"דרייב" הרבה פעמים. אבל אם יש איזשהו טיפ לסיכום, הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת, הוא להיות סקרנים. לנסות להעמיק, לקבל אינפורמציה, לשאול שאלות, להתקרב, לגעת במה שלא מכירים - על הגלובוס ובארץ, אבל מבלי להזיק. לא לרוץ ולנסות להספיק הכל - להתבונן, להתערבב, להיות חלק מהנוף. לעולם לא לסמן "וי" על מקום, אלא לאסוף בו סיפור, הרפתקאה.
בזמן כתיבת השורות האלו, אני כבר מתכננת מה יהיה היעד הבא. חיידק הנדודים הוא חיידק. מחלה קשה וחשוכת מרפא, שרק יודעת מדי פעם להרדם, כדי לפרוץ שוב מאוחר יותר. אין מה לעשות. לפחות עם זה כבר הפסקתי להלחם. הסתיימה שנה, שנה מהחיים שלי, וגם שנה ארוכה מהחיים של הרבה אנשים שחשובים לי, שעבור חלקם החמצתי אותה, ואני מצטערת על כך כל כך. אני רק יכולה לבקש ולקוות, בשבילכם ובשבילי, שהשנה הזו, שהתחילה לא מזמן, תהיה לא פחות טובה. ולא, עדיין אין לי מושג איך לעשות את זה. מה שבטוח, הוא שבכל יום שיעבור אני אחשוב איפה הייתי בשנה שעברה באותו היום.