נחיתה בדואלה, קמרון
לאחר טיסה דרך אדיס אבבה, נחתנו בקמרון (République du Cameroun) בעונה הגשומה שלה, דבר שמבטיח אקסקולסיביות תיירותית מחד גיסא, ואת הכשרת הקרקע לחוויות מאידך גיסא. הלחות הגבוהה המפורסמת של דואלה (Douala), היתה מורגשת עוד לפני שיצאנו מהחלל הממוזג. הטיול שלנו התחיל בדואלה, העיר הראשית, הסואנת והצבעונית של קמרון. זו העיר הגדולה ביותר במדינה ובירת מחוז ליטוראל (Littoral Province). הדבר הראשון שקופץ לעין כאשר נוחתים בדואלה, הוא הכמות המופרעת של צבע בעיניים. הלבוש הססגוני וחסר האחידות מייד מעיד על עושר אתני או אולי על היעדר ביאור מושג האופנה בחלק הזה של העולם. בדומה למקומות אחרים באפריקה השחורה, אם אתה רוצה למכור משהו, כדאי שתשים אותו מראש על הראש. שווקים שלמים מוצגים לראווה על ראשיהם של אנשים, כולל תצוגה תמוהה של נעליים בודדות. כמתוכנן, דאגנו למצוא אוטובוס שייקח אותנו לעיר הבירה יאונדה (Yaoundé). תדירות האוטובוסים די גבוהה, מסתבר, בין ערים ראשיות בקמרון. הנסיעה ליאונדה לוותה בנופים ירוקים אינסופיים, ושדות חקלאיים מרשימים שאותתו לנו שלא נשאר רעבים בקמרון.
Yaoundéיאונדה
יאונדה, שנמצאת במיקום גבוה יותר מדואלה (כ-1000 מטרים מעל פני הים) ורחוקה יותר מהים, היא עיר נעימה יותר מבחינת מזג אוויר וגם שקטה יותר. בקלות מצאנו לנו מקום לינה זול, וטיילנו מעט ברחובות יאונדה. כיוון שנחתנו בסוף השבוע החלטנו ללכת למספר מיסות בכנסיות, שם חווינו מקרוב את שירת הגוספל המרהיבה והקצבית שלהם, תוך כדי שאנחנו מופתעים מכך שאנחנו לא מושכים תשומת לב מיותרת. בעוד שראינו לבנים בודדים בקמרון (בעיקר מיסיונרים), נראה כי הנימוסים המקומיים עליהם למדנו בהמשך, לא כוללים את המנהג הנפוץ במקומות אחרים של לקרוא ללבן בשמו, ולנסות לרוקן לו את הכיס במהירות. באופן כללי, התרשמנו שהקמרונים הם עם סימפטי במיוחד וכשמוזיקה שמחה נשמעת מבסטות הדיסקים המקומיים ומפאבים, שפתוחים מהבוקר, אנשים מרקדים ומקפצים להם בספונטניות עם חיוך מרוח על הפנים.
אחד הדברים שמייחד את מרכז אפריקה, הוא השכיחות הגבוהה של פרימאטים, שהם שימפנזות וגורילות, קופי אדם החיים ביערות. ציידים שמחים על העובדה הזאת, ולמרות הניסיונות האנמיים של המדינה להדביר את התופעה, חיות מדהימות אלה מתדלדלות בקצב מרגיז. תוכנית שימור, שמצילה את הפרימאטים מציידים, מאפשרת להם מחייה בשטח רחב ידיים ומגודר, שמונע מציידים להיכנס. תוכנית זו הקימה מרחב מחייה כזה כ-40 ק"מ מיאונדה, במקום שנקרא מפו (Mfou). מפו נחבאת לה באמצע הג'ונגל, והיא למעשה מחנה יפהפה, שבו אפשר לראות בסביבה כמעט טבעית שימפנזות, גורילות, בבונים וקופים נוספים. כיוון שהמחנה פוגע בצורה מינימלית בטבע, ניתן לראות במקום גם צמחים רבים, כולל קקאו, שגדל פרא וחרקים צבעוניים ויפהפיים. המדריך שהסתובב איתנו היה בעל אנגלית מרשימה (השפות הרישמיות של המדינה הן צרפתית ואנגלית), ובעל ידע מרשים עוד יותר. יאונדה היא עיר טובה להתארגנות, כיוון שהיא מרכזית עם הרבה פחות עומס ודחיסות, למרות שזו יקרה מדואלה.
לתחילת הכתבה
במנדה
היעד המרכזי עבורנו בקמרון היה הפרובינציה הצפון מערבית (Northwest Province), שבה שוכנים מיעוטים אתניים רבים, החיים במרחקים קרובים אחד לשני בממלכות שנקראות פונדומים - ירושה מימי השלטון הגרמני משנת 1884 עד סוף מלחמת העולם השנייה. במנדה (Bamenda), הנמצאת כ-7 שעות נסיעה מיאונדה, היא עיר קצת יותר קטנה וסימפטית, אשר יושבת בעמק יפה. במנדה היא בירת מחוז הדובר אנגלית בקמרון (כ-10% מהמדינה), וככלל התרשמותנו מהאנשים, שחיים באיזורים דוברי אנגלית היא של אנשים נחמדים יותר, אשר גם טורחים לציין זאת בפניך. בבמנדה יש אווירה רגועה וחיי לילה נחמדים, אבל היא בעיקר היתה בשבילנו מקום טוב ממנו יצאנו לכפרים באיזור - במיוחד לאיזור שנקרא כביש הטבעת (Ring Road).
לתחילת הכתבה
פומבן ובאלי
פומבן (Foumban) היתה מעין ממלכה קטנה, שנשלטה בעבר על ידי סולטן מוסלמי (Ibrahim Njoya), אך בעקבות האיסור של שתיית אלכוהול החליט להקים דת משל עצמו, שפה (Shumom), מנהגים וכמה המצאות טכניות מעניינות. עד היום חיים עדיין אנשים על פי מנהגים וחוקי הדת של הסולטן. פומבן נחשבת מקום תיירותי למדי בקמרון. ביקרנו בארמון של הסולטן, בו נמצא מוזיאון מן המעניינים שנתקלנו בהם. קיבלנו הדרכה מצוינת על ההיסטוריה ועל התרבות של אנשי הבמון (Bamoun), שהיתה פשוט מרתקת. במקום מתבצע מעין מופע מוזיקלי נחמד למבקרים. פומבן גם נחשבת בירת האמנות של מערב אפריקה ובה עבודות יפות של כל חרשי המתכת והעץ המקומיים. בעיר קיים מוזיאון קטן, אבל מלא בחפצי אמנות מכל מרכז אפריקה שהמדריכים ידעו לספר עליהם סיפורים ממש מעניינים, כמו פסל שמנציח תאומים סיאמיים שחיו בכפר לפני כ-100 שנה. בפומבן נכנסנו לשיעור בבית ספר לילדים קטנים, בו המורה שמח מאוד להראות לנו מקרוב מה זה בית ספר אפריקאי טיפוסי. זו היתה חוייה מרתקת והילדים האפריקנים פשוט מדהימים ברצון שלהם ללמוד. בפומבן ישנו באכסנייה, שנמצאת במקום מדהים מעל העמק, וכשהתעוררנו מוקדם בבוקר, יכולנו לשמוע בסטריאו את כל הכפרים באיזור מתעוררים ולראות סערת ברקים מעל כל העמק לאור נרות (חשמל ומים הם לא אמצעים נפוצים בקמרון).
אחרי פומבן, נסענו לפונדום בשם באלי (Bali), שבו חיים כנראה האנשים הידידותיים ביותר שפגשנו אי פעם. לראייה, כאשר שכחתי להגיד בוקר טוב לאישה שאיתה פתחתי בשיחה, היא שילבה ידיים, הסתכלה עליי במבט משתאה וכעוס, ושאלה:" בוקר טוב כבר אמרת לי?". ככה הם. ראינו נשים שהולכות לעבוד בשדה והצטרפנו אליהן במסען לשדה. יחד עם משקל לא מבוטל של ילדים וכלי עבודה, הן לא הפסיקו לצחוק, לעשות שטויות ותוך כדי לספר לנו על התרבות המקומית שלהן.
לתחילת הכתבה
בפוט ואוקו
מבאלי נסענו לפונדום שהיה בעבר ממלכה יריבה בשם בפוט (Bafut). לאנשי הבפוט היתה מורשת אגרסיבית יותר, אבל מעניינת לא פחות. שכרנו מדריכה שהיא בעצם מלכה, אחת הנשים של הפון - השליט של בפוט. היא הוליכה אותנו בחצר המלכות וסיפרה לנו על התרבות ועל החיים במקום. במרכז הארמון, ניצב לו מבנה מרשים במיחד שעשוי מעץ וקש בן 600 שנה.
אוקו (Oku) זה כבר סיפור אחר. מדובר בממלכה הררית, שנמצאת בלב איזור יפהפה באמצע כביש הטבעת. שוטטנו בין אוסף של המוני בתים קטנים באיזור נידח, שהם מעזים לקרוא לו כפר. בעונה הגשומה, בה טיילנו, הגישה למקום היתה קשה. הצטרפנו לרכב 4X4, שיצא מהתחנה בבמנדה לקראת אחרי צהריים מתוך מטרה ברורה להגיע לפני החשיכה. היינו תשעה אנשים בקבינה של פיק-אפ, עוד אדם אחד עם התיקים והסחורה מאחורה, ומכונאי מוטס שיושב על הגג, כשהרגל שלו מטלטלת מעל החלון שלנו לאורך הנסיעה, הם פורמט מוכח לצרות. הנהג היה מצוין, האוטו לא, המכונאי מוטס כן. אחרי אינספור תקלות, התחלנו את העלייה להר באיזור יפהפה. היום התארך, הלילה ירד, הערפל הגיע, והילוך ראשון התחיל לשלוט כשהאוטו מעלה העשן ומתאמץ לטפס כל מטר של קרקע בוצית משובצת בסלעים במקרה הטוב או הרע. נסיעה בלילה לא מומלצת בקמרון מסיבות שונות, אבל כבר לא היתה לנו הרבה ברירה, והתנאים הקשים של הדרך עשו את הנסיעה למפחידה במיוחד. אבל הנהג נראה שיודע מה הוא עושה, זה כנראה לא מספיק. אחרי כמה עשרות קילומטרים בהר, מצאנו את עצמנו עם גלגל אחד באוויר על צלע ההר. כמובן שאיבדנו לפחות חצי מהעשתונות שהיו לנו, אבל הגיעו אנשים משום מקום עם עששיות לעזור לחלץ את האוטו. פחדנו להמשיך (המקומיים כולל אם ותינוק לא נראו יותר מדי מוטרדים), אבל כיוון שהאלטרנטיבה היתה לרדת מהרכב בשומקום בלילה בגשם, המשכנו עוד קצת. אבל רק עד שהרכב שוב נטה ליפול מצלע ההר, הפעם בצורה קצת יותר מסוכנת.
ירדנו מהאוטו לקול מחאותיהם של הנהג והמכונאי שהמשקל שלנו היה מאוד חשוב להם. התנחמנו בעובדה שיש לנו אוהל וגזיה וקרוב לודאי שנמצא דרך להסתדר בג'ונגל. לא עברה דקה, לפני שצעיר מקומי עם עששית הזמין אותנו במיטב המסורת הכפרית האפריקאית לישון אצל משפחתו. ראינו בפעם הראשונה מה זה בית כפרי, מתפורר ונטול רהיטים, עם חלונות שבורים ושירותי בול-פגיעה בחוץ, אבל חמים וידידותי. הציעו לנו את המיטה, והאמא אפילו הציעה להכין לנו ארוחת ערב (קוסקוס). הם צחקו כשראו שאנחנו סוחבים את כל הבית על הגב. הם נראו מאוד נרגשים לראות תיירים, כי זה מסתבר כאירוע מאוד לא שגרתי באוקו. כשהסתבר להם שאנחנו מישראל, הם יצאו מגדרם. תופעה שחזרה על עצמה בצורה זו או אחרת, מסתבר שהנוצרים המקומיים אוהבים ישראלים וחושבים אותם לאנשים קדושים. רק נזכיר שהלילה עוצר הנשימה הסתיים בכך ששבעת בני המשפחה שרו תפילת גוספל לאלוהים על שהביא אותנו לביתם. ידידותיים, כבר אמרנו?
Oku
אוקו סיפקה עוד חווית רבות כולל ביקור אצל השליט המקומי-הפון המאוד נחמד ואינטיליגנט, שענה לנו על כל שאלה בנושא תרבות. ישבנו וחיכינו בכיכר ראשית בכפר, תוך כדי שהגשם לא מפסיק לשטוף. לא נורא, הצבע וההתרחשיות הכפריות לא שעממו לרגע, כי באותו זמן חטפו אדם זקן שהחליף איתנו מילה על מנהגי קבורה, מקומיים הכניסו אותו בעל כורחו לתוך בית לקול צחוקם של אנשי הכפר והסתבר שהוא הפך להיות שליט מקומי בלי שרצה (זה לא תפקיד פופלרי להיות שליט מסתבר). שם, קיבלנו רשות לראות את המנהגים המיוחדים של הכתרת המנהיג. לאחר זמן מה הופיעו בכיכר הכפר בכירי הכפר לבושים בלבוש ססגוני ומעניין והתכוננו לטקס. מיד אחריהם הגיעו רקדני הג'וג'ו שבאו לעשות שמח בחגיגת ההכתרה. הם היו עם פנים מוסתרות ועם צדפים מרשרשות לרגליהם היחפות והתחיל טקס ריקודים שמח וקצבי שאליו הצטרפו רבים מאנשי הכפר כולל אותנו. השמחה האפריקאית במיטבה.
באוקו גם הספקנו לבקר אצל רופאי אליל ומכשפי וודו מקומיים שלימדו אותנו הרבה על התפיסה התרבותית של אנשי אוקו. הספקנו גם לבקר בתחנת הרדיו המקומית שהיתה מקום מעניין. מנהל התחנה ביקש לראיין אותנו לרדיו ושאל אותנו שאלות מעניינות, שדרשו מאמץ פוליטי רב, אבל זו היתה בהחלט חוויה ייחודית לראות כמה חשובה תחנת רדיו כשאתה גר בכפר מבודד בהרים. טיפסנו על הר אוקו, שהוא מהגבוהים בקמרון, שם ראינו נופים פראיים וגם חקלאיים עם עיזים קטנות שליוו אותנו לאורך כל הדרך. בימים בהירים יותר נאמר לנו שאפשר לראות ציפורים רבות בין העצים. הנופים היו סמי-שווייצרים עם גוון פראי וטרופי ברור, וההליכה היתה נעימה ולעתים מאתגרת, מלוות בחציית גשרים על בולי עץ וכו'. אוקו ללא ספק היתה אחד המקומות המעניינים שהיינו בהם ובירידה המפרכת, הארוכה והגשומה מההר, כבר התחלנו לתכנן את הטיול לגאבון.
לתחילת הכתבה
גאבון
גאבון (République Gabonaise) היא מדינה דלילת אוכלוסיה, הנמצאת לחופי האוקיינוס האטלנטי משני צידי קו המשווה. קל לראות במדינה זאת את העניין המצער שכסף ותרבות לא כל כך מסתדרים ביחד. במדינה מתעשרת זו, קשה לראות אנשים עם לבוש מסורתי, טקסים, מוזיקה או חקלאות. אבל מה שכן יש שם, זה טבע, והרבה ממנו.
לתחילת הכתבה
ליברוויל וגמבה
הגענו בטיסה מדואלה, לליברוויל (Libreville) בירת גאבון, תוך כדי שאנחנו שמים לנו למטרה ליהנות ממגוון בעלי החיים ובמיוחד משמורת לואנגו המפורסמת. בגאבון, העונה היא העונה היבשה. ליברוויל, היא לא עיר יפה במיוחד, בלשון המעטה, כאשר הנוף הבולט ביותר בה הוא מכוניות שטח נוצצות, שהן נגזרת ישירה של תעשיית הנפט המשגשגת. למזלנו, מצאנו טיסה פנימית במהירות לעבר גמבה (Gamba) - עיירת דייגים מבודדת, שממנה אפשר להגיע לשמורת לואנגו.
אחרי טיסה קצרה במטוס חד-מנועי זעיר, נחתנו בשום מקום, מוקפים בג'ונגלים ובלגונות יפהפיות. גמבה היא עיירה שנראית כמו סוף העולם, לא חיננית במיוחד, אבל אנשים נחמדים, במיוחד נהג המונית, מר אוקי, שחש מוטיבציה מיוחדת לדאוג לכל צרכינו במקום, ללא תשלום מיוחד. גמבה היא מקום נחמד להסתובב בערב בסופשבוע. היא מוארת כמו מקומות רבים בגאבון (בניגוד לקמרון), ויש אווירה של עיירת חוף. התרגשנו לקראת מה שאמורה להיות שמורת טבע מדהימה וייחודית, שנמצאת בין לגונות של מים מתוקים לאוקיינוס האטלנטי. מיקום זה הוא הסיבה לכך שבעלי החיים המרובים באיזור מראים התנהגות מוזרה. אחת האטרקציות המרכזיות או הגביע הקדוש של הטיול שלנו בגאבון היא לראות היפופוטמים גולשים בים! היפופוטמים אמורים לאכלס את האוקיינוס ולדאות על הגלים, פילים ובאפלו אמורים להשתכשך בחוף הים, ויש קבוצה של גורילות שרגילה לחיות לרגלי האוקיינוס במקום זה.
Lopé
לצערנו הרב, למדנו על בשרנו את הקושי הגדול בלטייל במקום בו אי אפשר לסמוך על ספרי ההדרכה דלילי המידע ולנסוע למקום עם מעט מטיילים. מסתבר, שהעונה היבשה היא המומלצת לטיול, כיוון שהדרכים עבירות ונוח מבחינת מזג אוויר. בעלי החיים, מאידך, מעדיפים דווקא את העונה הגשומה, כיוון שבזמן זה יש שפע של מזון בכל מקום, ולכן ניתן לפגוש בהם כמעט בכל מקום. במקרה שלנו, בעלי החיים חיפשו את מזלם עמוק עמוק בג'ונגל המוצל. לכן, למרות ששמענו ממתנדבים צרפתים ואחר כך מאנשים נוספים, שאכן, ניתן לצפות בחיות בקלות בין החודשים אוקטובר למרץ. נותרנו מאוכזבים לגלות שיש רק עקבות ושאמנם ניתן לראות היפופוטמים ופילים, אבל בנוף דומה לזה שאפשר לראות אותם במזרח אפריקה, בה כבר טיילנו. הכניסה לשמורת הטבע מאוד יקרה, ולמרות שהצלחנו לקבל מחיר באמת טוב, בחרנו שלא לראות את מה שכבר ראינו.
בכל זאת, לקחנו טיול יום לסטה-קמה, כפר זעיר ובו מספר דייגים על לשון יבשה צרה, אשר מנהלים אורך חיים מינימלי. בסטה-קמה ראינו שיש שלושה מקומות לינה, המוצעים למי שרוצה לטייל בלואנגו. בקתות זולות, לינה בכפר בחלק מפרויקט קהילתי, שאמור גם לכלול שמירה על הסביבה. התאכזבנו לראות חול לבן בוהק, מטונף מבקבוקי אלכוהול ואוסף אנשים לא סימפטים במיוחד. הבקתות יקרות מאוד, אבל נקיות להפליא עם בעלים, שגם מוציא לטיולים ונראה כאילו הוא בלע את ויקיפדיה, עם ההרצאה הארוכה, שנתן לנו על עולם החי בסביבה. בנוסף, לקחו אותנו לראות קברים עתיקים של ראשוני המתיישבים, לצוד עקבות של חיות בחוף, לראות בית עץ, שעיתונאי של ה-BBC גר בו כמה חודשים לצורך כתבה (דווקא ממש חוויתי). שטנו בלגונות יפות וחזינו בציפורים הצבעוניות. כמו כן, ניתן לצאת מגמבה לטיולי יום בלואנגו מבלי לשלם את המחירים הגבוהים עבור הלינה בסטה-קמה. מסתבר שבגמבה קיימת הרבה פעילות של קסם שחור, ויש שרידים במין מקדשים קטנים כאלה, של מדורה שנאמר לנו שסביבה נעשים טקסים בלילה. קיבלנו ממר אוקי, נהג המונית, גם הרצאה מפורטת על כל סוגי השדים ועל העשבים, שחייבים לאכול כדי לראות אותם... בתוך העיר, קיימת תופעה משעשעת של פילים, שיוצאים מן היער לנשנש זבל ליד איזה דיסקוטק, אבל לכך דרושה מנה גדושה של סבלנות.
לתחילת הכתבה
צ'יבנגה ולמברנה
מאוכזבים אבל בכל זאת מלאי חוויות, יצאנו בדרך יבשתית לא פופלרית לכיוון ישוב, שנקרא צ'יבנגה. הדרך כללה כרגיל נסיעה צפופה, ברכב 4X4 עם נהג מצולק (אבל חביב), שנראה כאילו הוא יצא מסרט אקשן והוא היחיד, שמסוגל לעבור את הדרך המטורפת הזאת. באמת היינו היחידים על הדרך הזו והנסיעה עברה דרך יער, בקרקע חולית קשה ומרובת מהמורות. למרות זאת, הנהג הצליח למצוא את המרווח הקטן בין העצים, שהוביל לכפר מבודד, בו מעלים את המכונית על מעבורת, כדי לעבור נחל. הגענו לצ'יבנגה בהרגשה שרק הנסיעה התזזיתית הזאת היתה שווה את הדרך לגמבה. צ'יבנגה היא עיירה קטנה ונחמדה, שממנה יצאנו למחרת למקום מפורסם, שנקרא למברנה.
אחרי נסיעה קופצנית ומתישה הגענו ללמברנה (Lambaréné). עיירה יפה, שניצבת על גדות כמה נהרות, פחות או יותר באמצע הג'ונגל ומפורסמת בשל בית חולים, שהקים חתן פרס נובל, אלברט שוויצר. האנשים מאוד נחמדים בעיירה זאת וביקור בבית החולים הוא חוויה די מעניינת. אפשר לראות במעין מוזיאון, שהוא בעצם בית החולים הישן, כלי עבודה מקוריים ומאולתרים בהם השתמשו הרופאים לפני כ-100 שנה. סיפור החיים של שוויצר מעניין והמקום עצמו נעים ויפה. טיילנו בו כמה שעות והמשכנו לעיירה נג'ולה ומשם לשמורת לופה (Lopé National Park).
לתחילת הכתבה
לופה ומיקונגו
לקחנו רכבת מעיירה בשם נג'ולה לעיירה לופה, שמפורסמת בשמורת הטבע היפה והנגישה שלה. לופה נמצאת בדיוק על קו המשווה, והיא המקום הנגיש ביותר בגאבון הקשה לטיול, מלבד ליברוויל. הנסיעה ללופה מדהימה ואפילו המקומיים שעברו את הדרך כבר פעמים רבות לא מצליחים להישאר אדישים, וצופים מהחלון בעמידה, על נופי הנהרות המסולעים והסוואנות מלאות הצבע. כאן נצפו תיירים לראשונה בעונה הגשומה. שמורת לופה נחשבת למתויירת, ונמצאת לרגלי כפר קטן ונחמד מאוד בשומקום. אנחנו בחרנו שלא להיכנס ללופה עצמה, כיוון שרצינו לנסות ולראות גורילות למרות העונה הלא מוצלחת. בשביל זה תיאמנו טלפונית עם מדריך, על מנת לעשות את הדבר ההגיוני היחיד והוא לרדוף עמוק לתוך הג'ונגל במסע רגלי בין יומיים אחרי גורילות. חמושים בשני מדריכים ובאוסטרי ידידותי, עשינו מסע בג'ונגל צפוף שבו היה צריך לפלס את הדרך באמצעות מזמרה (לפעמים זה מצ'טה דווקא), כדי להתחקות אחרי עקבות של גורילות ובעלי חיים אחרים. אחרי זמן קצר, כשכבר הצלחנו לראות מספר מינים שונים של קופים, המקפצים בין העצים, המדריך עצר אותנו והראה לנו מרחוק בקושי, פילי יערות מסוכנים. בגלל שהם היו בחבורה גדולה עם פילים צעירים יותר, אחד הפילים הזכרים התחיל להקיף אותנו בעצבנות, המדריך האיץ בנו לחזור על עקבותינו והיינו חייבים ללכת במסלול אחר. התקרבנו כ-10 מטרים מגורילה כסופת גב, אבל היא ברחה לנו. בלילה הקמנו מחנה אוהלים באמצע הג'ונגל וזו היתה חוויה יוצאת דופן לישון כך בשומקום עם קולות מדהימים של ציפורים בלילה ובבוקר שאחרי. גם בבוקר, לא הצלחנו להתחקות אחר גורילה. המדריך בינתיים לימד אותנו טכניקות הישרדות שונות בג'ונגל, כמו צמחים חשובים ואיך מתחמקים מחיות מסוימות במקרה הצורך. ההליכה עצמה, מאתגרת יפה וחוויתית. בנסיעה חזרה, ראינו להקת פילים נחמדה ושקיעה על נוף יפה.
לתחילת הכתבה
אוים
הגענו לאוים מותשים ויצאנו "מיותשים". העיר הצפונית הזו קרובה לגבול עם קמרון ומלאה ביתושים. אישה אחת, שמעה בטעות שאנחנו מחפשים מלון, ובתור ישועית אדוקה, החליטה לעזוב את דוכן האננסים שלה, לעלות איתנו על מונית, להסתובב איתנו בעיר עד שמצאנו מקום טוב ואמין ללינה, תידרכה אותנו בכל מה שהיינו צריכים, ונסעה על חשבונה בחזרה במונית למרות הפצרותינו שנשלם לה. היא אמרה: "את התשלום שלי אני מקבלת משם." והצביעה למעלה. בעיר הזאת גם ראינו הופעת גוספל מזדמנת באיצטדיון, שהלהיבה קהל מאמינים קטן ואנשים רקדו שם בצורה שמחה וצבעונית. כבר הרגשנו קרובים יותר לקמרון. בנוסף, בדרך ראינו בפעם הראשונה טקסים בגאבון. בכפרים נערות עם חצאיות קש רוקדות בכל מקום. לא פלא, זהו המחוז הכי נידח בגאבון.
לתחילת הכתבה
בחזרה לקמרון
עברנו את הגבול לקמרון תוך כדי שאנחנו עוצרים בתחנת גבול. קיימות אזהרות רבות בנוגע לשחיתות של השוטרים בקמרון וגאבון. כאן לבסוף מבקשים מאיתנו את השוחד שלא ביקשו עד עכשיו. לאחר ויכוח קצר, נתנו להם את הסכום הקצת מופקע (יחסית למה שביקשו מהמקומיים) - זהו מעין מס כניסה לגיטימי לקמרון, אבל שנייה אחרי שקיבלנו את החותמת כניסה בדרכון, התחכמנו וביקשנו קבלה בשביל לקבל החזר מהעבודה. השוטרת שהיתה שם נבהלה והחזירה לנו את הכסף מייד, למרות הפצרותינו לשלם ובלבד שנקבל קבלה. חזרנו ליאונדה באוטובוס ישיר, לטובת התארגנות ורגיעה על חופי הים של קריבי ולימבה.
לתחילת הכתבה
קריבי ולימבה
על חוף האוקיינוס האטלנטי ראינו חופים לבנים ויפים עם עצי פרי נהדרים, שוקקי חיים וכדורגל. לא רחוק מקריבי עצמה, קיימים מפלים, שנשפכים לים בנקודה ממש יפה ונגישה, מקום שיכולנו להירגע בו קצת. החלטנו להגיע לשם בעצמנו, למרות נסיונות של מקומיים לארגן לנו טיולים מאורגנים כפויים. עזבנו את קריבי מהר לכיוון לימבה דוברת האנגלית. לימבה, השוכנת לרגלי הר קמרון, היא חוף ים סלעי ויפהפה. העיר רגועה וחביבה, כיאה לעיר דוברת אנגלית באפריקה. לימבה נחשבת מקום התארגנות ויציאה לכמה טיולים מעניינים, אבל כיוון שזה היה היום האחרון שלנו באפריקה, מצאנו שזה מקום מושלם להירגע בו, עם טיול בשוק הדייגים הצבעוני ומלא החיים וחוף הים, שמנוקד באיים קטנים באופק. קמרון מדהימה, רובה דוברת צרפתית. גאבון, מצד שני, עוד לא הגיעה למיצוי הפוטנציאל התיירותי הענק שלה, אבל בתור תייר בהחלט מרגישים חלוצים. כולה דוברת צרפתית.
לתחילת הכתבה
רוצה לקרוא עוד על אפריקה? הנה כמה קישורים נוספים שיעניינו אותך:
- קמרון - פנינה מערב אפריקנית >>
- אפריקה - על האוכל האפריקאי המקומי >>
- אוגנדה - מסלול לשבועיים נפלאים >>
