למה דווקא אומבריה?
לפני שנסעתי לאיטליה אספתי מיודעי דבר טיפים והמלצות היכן כדאי לבקר. טוסקנה, גבעות ירוקות, ערים נפלאות, הם המליצו ואני עשיתי. כבר כתבתי בעבר על יופיין של הגבעות הירוקות, על פירנצה וסיינה, ומאז קו בולוניה-פירנצה הפך לקו די קבוע בשבילי. כמו ילדה טובה ביקרתי שוב ושוב בפירנצה בשביל כל המוזיאונים של צבי הנינג`ה (חובה- הברגלו והאופיצ`י. לא לוותר על האופיצ`י למרות התור!). הדרמתי לסן ג`ומינגיאנו, אתר חובה לפי כל המבקרים והמדריכים (לא עשה עלי רושם). גבעות ירוקות הפכו לפריט נוף שבשגרה. אבל מה, לא גילו לי, לא סיפרו לי, שלטוסקנה יש אחות, שכנה דרומית, קצת יותר פראית, ומדהימה. קוראים לה אומבריה.
נפלו עלי כמה ימי חופש, ככה באמצע כתיבת התזה, והייתי חייבת להתאוורר. פתחתי מפה, וחשבתי "איפה עוד לא הייתי". נזכרתי, שפעם מזמן במסגרת אחת הגיחות לטוסקנה הדרמנו קצת לאומבריה, לאורביטו. נזכרתי שהיה יפה (בייחוד הדואומו המדהים). הגיע הזמן! טיול באומבריה היה מבצע לא פשוט לתכנון ולביצוע. משום מה, קווי הרכבות והאוטובוסים באומבריה היו מאוד לא מתואמים. הערים יושבות על הרים, הגישה רק באוטובוסים, רכבות צריך להחליף, אני הייתי צריכה לפחות פעמיים לקחת את הרכבות היקרות, טיול של 200 ק"מ הופך למסע של שש שעות. אבל מה? שווה כל רגע.
אם ירוק הוא הצבע השולט בטוסקנה אז באומבריה הצבע השולט הוא צהוב. צהוב זהב של שדות חיטה, צהוב חול של השדות שנקצרו וצהוב שמש של שדות החמניות האין סופיים (אגב, הידעתם שבשדה חמניות כולן פונות לאותו הכיוון?). הגבעות הטוסקניות הרכות הופכות להרים אומבריינים קמורים ומתריסים. הירוק הרך והעשב הופך לירוק הכהה של חורשים ועצי זית (או כמו שהמורה שלי לשל"ח היה אומר- נוף הבתה והגריגה הופך לנוף חורש), והחוות הופכות לערים ימיביניימיות שיושבות על צלעות ההרים. אבל גם באומבריה, כמו בטוסקנה, הבינו שברושים זה יפה ולא רק בבתי קברות, וניתן למצוא אותם בשפע, בכל מקום.
אסיסי
היעד הראשון שלי, אסיסי (Assisi). לא חשבתי שאחרי שבעה חודשים באיטליה ערים עדיין יכולות להותיר עלי כזה רושם. טעיתי. האוטובוס מטפס במעלה ההר, מכל עבר נגלה נוף מדהים. נסעתי עד התחנה האחרונה ועשיתי את הדרך בירידה, מתמכרת לסמטאות ולנוף. אסיסי היא עירו של הנזיר פרנצ`יסקוס הקדוש. אז מזמן (או ליתר דיוק 1181-1226) הנזיר פרנצ`יסקוס קיבל על עצמו נדר, נדר עוני. בעידן (שנמשך עד היום) שבו דת=כסף=כח, נדר עוני הוא לא דבר כל כך פשוט. אבל מה? המונים, שחשבו בלבם "מושחתים נמאסתם", דווקא נשבו בקסמו של הרעיון וכך נוסד מסדר הפרנציסקנים (או בשמו המלא- "מסדר האחים הפרנציסקנים היחפים"). היום ניתן לזהות את הנזירים הפרנציסקנים על פי הגלימות החומות שלגופם, החבל הלבן שלמותניהם והסנדלים התנ"כיות שלרגליהם (לא אמרנו משהו על יחפים? הפרנציסקנים של היום...). באסיסי קבורות עצמותיו של הנזיר פרנצ`יסקוס הקדוש בבזיליקה (נחשו איך קוראים לה...), ויותר מכל אסיסי היא עיר של צליינים ועולי רגל. פרנצ`יסקוס היה ידוע גם ביכולות הריפוי שלו ובביקור באסיסי נתקלתי בעשרות (בלי להגזים) בעלי מום ומוגבלויות שבאו, מתוך אמונה, מקווים לנס.
בעיר עשרות כנסיות, מצודה, ארמון וסמטאות יפות יפות, ואת הכל סובב נוף כל כך יפה שבא לבכות. הדרך למטה מתחילה בפיאצה סן רופינו ובקתדרלת סן רופינו, ויורדת לכיכר העיר (Piazza del Comune) שמוקפת ארמונות. סמטאות מתפתלות ונוף ילוו אתכם למטה עד לבזיליקת סן פרנצ`סקו. כאן המקום להדגיש- גם אם נמאס לכם מכנסיות ומיציתם את הביקורים בבזיליקות וקתדרלות, ואתם בחיים לא רוצים לראות יותר תמונות של ישו, לבזיליקה הזאת כדאי ואפילו חובה להיכנס. היא פשוט יפהפיה. הבזיליקה מורכבת משתי כנסיות: העליונה- גדולה, מקושתת, מקושטת ומרשימה. שימו לב לפסלים האולטרה-מודרניים בקפאלות השונות, שעומדים בניגוד גמור לציורים המסורתיים. בירידה לכנסיה התחתונה ישנו מוזיאון יפה לתשמישי קדושה. הכנסיה התחתונה יפה וקטנה, וממנה ישנה ירידה למקום בו קבורות עצמותיו של פרנצ`יסקוס. כשיורדים לקבר יש הרגשה של מקום קדוש, אווירה של קודש באוויר. מוזר, אפילו בואתיקן אני לא זוכרת שהרגשתי ככה. מהיציאה של הכנסיה התחתונה יורדות מדרגות הנפתחות לכיכר, ושם ניתן למצוא צליינים, נזירים, מתפללים, תיירים ותלמידי בית ספר, קהל צבעוני ומעניין. שווה לשבת ולהתבונן באנשים. המלצה למבקרים העתידיים באיטליה- אל תוותרו על אסיסי.
פרוג'ה וגוביו
התחנה השניה, פרוג`ה (Perugia). פרוג`ה היא בירת אומבריה, העיר הגדולה. יצאתי מתחנת הרכבת ואמרתי לעצמי: א-כ-ז-ב-ה. אפורה ותעשייתית, יותר גרועה מחדרה. שוב, מיהרתי לשפוט בטרם ראיתי. קו 9 עמוס לעייפה לקח אותי למעלה. גם פרוג`ה, מסתבר, בנויה על צלע הר, וככל שעולים היא הופכת ונהיית יותר ויותר יפה. Corso Vannucci, הרחוב הראשי של פרוג`ה עילית, היה מוצף באנשים. מסתבר, שבכל יולי מתקיים בפרוג`ה פסטיבל הג`אז של אומבריה. דוכני בירה, יין ופיצה נפרסו לאורך הרחוב. במה הוקמה בפיאצת IV Novembre היפהפיה ליד מזרקת מא`גורה, כפר ג`אז שנראה כמו הגרסה האיטלקית ליום הסטודנט הוקם מתחת לפיאצה איטליה. מופעי רחוב, מופעי במה פתוחים לקהל הרחב, ומופעים בתשלום. ביום בו אני הייתי ניתן היה לראות את אלטון ג`ון תמורת 120 יורו. מפתיע. לא ידעתי שיש אנשים שמוכנים לשלם להופעה של אלטון ג`ון 120 יורו, ולא ידעתי שאלטון ג`ון נחשב לאמן ג`אז. מהר מאוד נכנסתי לאווירה, הסתובבתי בסמטאות המקיפות את פיאצת ה-15 בנובמבר, צילמתי שוב ושוב את הנוף שהעננים נתנו לו נופך דרמטי. עברתי בין הסמטאות ומטראסה לטארסה, בכולן התנגן ג`אז. הצטרפתי להולכים אחרי קבוצת הג`אז מניו אורלינס, שניגנה תוך כדי תנועה. כיף. היו באותו ערב שלוש הופעות פתוחות לקהל. את הראשונה ראיתי בפיאצה. השניה היוותה רקע לשיחת טראסה בגסט האוס על החיים במדריד/טוקיו/תל אביב, השלישית חדרה דרך החלון והיתה לשיר ערש ג`אז.
למחרת עשיתי קצת דברים שתיירים עושים. כמובן דואומו (לא משהו), צילומי מזרקה, הליכה לאורך קורסו ונוצ`י היפה, עוד סמטאות אומבריות מקסימות, ביקור ב- Palazzo dei Priori, שהפך לבניין העיריה והוא יפה מבחוץ (בייחוד השערים) ומבפנים (בייחוד ה- Sala dei Notari, שהוא אולם הנוטוריונים הישן והמעוטר. שימו לב מעל לשער הכניסה לסמלים האומבריים, האריה המכונף והחיה הלא מזוהה - זאב עם שיער? - המכונפת). הגלריה לאומנות של אומבריה נמצאת בקומה השלישית של הארמון. את מספר הציורים בגלריה שלא מככבים בהם ישו או אמו היקרה ניתן לספור ביד אחת. אבל הגלריה לא רעה, אפשרי.
גוביו (Gubbio) היתה תחנתי האחרונה באומבריה. גוביו בנויה, הפתעה, על צלע הר. אבל, הפתעה, כאן האוטובוס מוריד אתכם למטה ולא למעלה, ואת הדרך התלולה למעלה עושים בהליכה. אני משלה את עצמי שטיפוס הפעיל בדיוק את השרירים הנכונים ומיצק לי את הישבן. איזה עיירה נהדרת: כשמסתכלים מלמטה רואים את הארמונות הנהדרים ושרידי חומה מבצבצים מבינות העצים. כשמתחילים לעלות למעלה הנוף מגוביו, כרגיל, נהדר, והעיירה יפה יפה. כל בניין כאן הוא דוגמא לסגנון בניה מימי הביניים- אבנים כבדות, סורגים אימתניים, קשתות. הבתים הקשים מרוככים בעזרת עציצי גרניום באדום וסגול. פיאצה דלה סניורינה הממוקמת עם הגב לנוף ומוקפת בארמונות, היא לדעתי הנקודה הכי מקסימה בגוביו. הארמון Palazzo dei Consoli, שתוחם אותה, פשוט אך מרשים. גוביו לא גדולה, אך מאוד אווירתית וכדאי להקדיש לה מספר שעות לשיטוט בסמטאות.
הדרך חזרה מגוביו לבולוניה
לא קל לטייל באומבריה בתחבורה ציבורית, כבר אמרתי? המחשה קלה: ב-14:00 החלטתי שמיציתי את הביקור בגוביו, ורציתי לשים פעמי לכיוון בולוניה. ידעתי שיש לי רכבת זולה בארבע וחצי, אבל גוביו לא ממוקמת ליד פסי רכבת וצריך לקחת אוטובוס לתחנה. הלכתי ללשכת התיירות לברר מתי יש אוטובוס, אבל מה, כמו בכל איטליה, גם שם לא היה עם מי לדבר בין 13:00 ל-15:30. ב-15:30 התייצבתי בלשכת התיירות וגיליתי שהאוטובוס הבא לרכבת יוצא ב- 17:00. "אבל", הרגיע אותי הפקיד בלשכת התיירות, "ב-17:47 יש לך רכבת, ותצטרכי עד בולוניה לעשות רק החלפה אחת". סבבה. הגעתי ב-17:30 לתחנת הרכבת בקיבינימט, ומסתבר, שבגלל שזו תחנה קטנה ושכוחת אל, היא פתוחה רק עד 16:00, ואחר כך חפשו. להפתעתי לא היתה בתחנה אף מכונה אוטומטית למכירת כרטיסים או לוח מידע אלקטרוני. את הכרטיסים לרכבת היה ניתן לקנות בבית הקפה הסמוך, שבו המוכרת לא מדברת אף מילה באנגלית. כשאמרתי שאני רוצה כרטיס לבולוניה היא כמעט התאבדה, המרחק אפילו לא הופיע במחירון שלה. היא ביקשה ממני שם של תחנה יותר קרובה, לי לא היה מושג, ומה שיותר מדאיג- לא היה לי מושג איפה אני צריכה לעשות את ההחלפה. קניתי את הכרטיס הכי יקר ויצאתי לחכות לרכבת. כשהרכבת הגיעה חשכו עיני. מסתבר שזו היתה רכבת יורוסטאר, שלא רק הכי יקרה באיטליה, הכרטיס שקניתי לא מתאים לרכבת זו ואם אני עולה אני צפויה לקנס לא קטן. מבט מהיר בלוח הרכבות המצהיב שהיה תלוי על לוח המודעות גילה לי שהרכבת הבאה היא בעוד כשלוש שעות. התאמנתי בלעשות פרצוף חסר ישע ועליתי.
הכרטיסן הראשון שניגש אלי היה זכר איטלקי בגיל 30, יתרון. הבטתי בו במבט הכי מעורר רחמים שלי והפגזתי אותו בשאלות, שהראשונה, והכי חשובה, איפה אני מחליפה רכבת לבולוניה. הוא ויתר לי על הקנס, חמוד. מסתבר שאת ההחלפה אני צריכה לעשות ביר טוסקנית בשם אנקונה, ומהרגע שהרכבת עוצרת ברציף עד לרגע שהרכבת הבאה, שגם היא יורוסטאר במחיר מופקע, יש לי בדיוק 9 דקות לרדת, לאתר את הקופה, לעמוד בתור, לקנות כרטיס, לאתר את הרציף של הרכבת שלי ולרוץ אליה. אין סיכוי שהייתי מספיקה. הרכבת אחריה אגב, שוב, כעבור כשעתיים. שקעתי במחשבות מדופרסות כשלפתע עצרה לידי עוד כרטיסנית, נקבה, איטלקיה בגיל 35, מהסוג שהיו מוותרות על הקנס לדודי בלסר אבל בטוח לא לי. אפילו לא טיפחתי תקווה. אבל מה, הצלחתי להתחמק מהקנס. הייתי צריכה להוסיף על מחיר הכרטיס שקניתי את ההפרש לכרטיס יורוסטאר, שמסתבר עולה פי שלוש, והיא אפילו איתרה לי החלפת רכבות יותר קרובה ומכרה לי כרטיס במקום. אבל- החלפת הרכבות היא מיידית. לפתע 9 דקות נראו המון זמן. את שאר הנסיעה העברתי בעמידה ליד הדלת עם התיק על הגב, מוכנה לזנק מהרכבת ברגע שזו תעצור. היא עצרה, אני זינקתי, רצתי, החלפתי מייד, והתיישבתי ברכבת שתיקח אותי לבולוניה, שמסתבר שהיא היתה רכבת 842. כמו אוטובוס 842 היא עצרה תחת כל עץ רענן ונסעה באיטיות מפתיעה. מרוב יאוש אפילו לא נרדמתי. הגעתי לבולוניה ב-21:50. זה היה אחד מהרגעים הנדירים בהם הצטערתי שאני מטיילת ברכבות ולא ברכב. חבל, אומבריה יפה יפה, אבל קשיי התחבורה הופכים אותה ליעד פחות אטרקטיבי.
ומה חדש בינתיים בבולוניה האדומה?
הקיץ מכה בכל עוצמתו, שזה אומר שבוע חום אימים ושבוע גשם זלעפות. בשבילי זהו הזמן המתאים לעשות טיולי ערב במקומות הסמוכים לבולוניה, שתמיד רציתי לראות אבל אף פעם לא יצא, כמו פררה (קטנה ומקסימה מאוד), פארמה (קטנה ומקסימה) ומודנה (קטנה). פסטיבלים עוטפים את איטליה ואת בולוניה. כל ערב צריך להתלבט אם הולכים לראות סרט איכות בפיאצה מאג`ורה, שהפכה לקולנוע ענק, לראות הופעה בפיאצת סנטו סטפנו, או לשמוע מוסיקה קלאסית בבית האופרה, הכל פתוח לקהל הרחב. איזה כיף. אני בנוסף מקפידה לעשות גיחות מזדמנות לורונה לפסטיבל האופרה בארנה, שהוא פשוט מדהים. הארנה גדולה, הקהל רב, והתפאורה ענקית ומרשימה. בפתיחה של כל אופרה הקהל, שמונה כמה אלפים, מדליק נרות שחולקו בכניסה והארנה מתמלאת באורות קטנים.
המדריך למטייל בגלקסיה - אומבריה
- לישון בזול- הגסט האוס הרשמי בפרוג`ה נמצא באמצע שום מקום, מרחק של 30 דקות הליכה ממרכז פרוג`ה, לא אטרקטיבי. לעומת זאת, ממש במרכז ניתן למצוא את Centro Internazionale per la Gioventu, שתמורת 13.5 יורו ללילה מציע גם תקרות מצויירות וטרסה עם נוף אומברייני.
- לאכול בפחות מ-5 יורו- הפעם חרגתי מהתקציב. בתפריטים במסעדות באומבריה מככבת הכמהין. אותה פטריה שחופרים מהאדמה ועולה 500 דולר לקילו. פסטה ברוטב כמהין וריזוטו בכמהין תוכלו למצוא בכל מסעדה שמכבדת את עצמה. השקעתי 8.5 יורו בפסטה עם כמהין ושמנת. האמת, טעים- אבל לא נכנס לעשרת הגדולים שלי. אבל מה, בפעם הבאה שצחי בוקששתר יחזיק גוש שחור ביד ויגיד שהמתוקות האלו עולות 500 דולר לקילו, אני אוכל להגיד "אוף, הפסטה בכמהין שאכלתי באומבריה... חד פעמי" ולהשמע מתוחכמת. האמת היא שחרגתי לגמרי מהתקציב וקניתי לי גם גוש של גבינת פקורינו בכמהין, שאני אוכלת בפרוסות מאוד קטנות ומתענגת על כל ביס.
- לא לפספס- אסיסי, כולה, כמכלול.
- כן לפספס- את הרכבת (9 דקות להחלפה כולל קניית כרטיס באיטלקית נראה לכם הגיוני?).
- לחובבי הצילום- לתמונות טובות של ערים אומבריות תמדדו את האור מהבתים ותתנו מספיק מקום לשמיים. תצלמו הרבה נוף.
- שמעתי שטוב אבל לא הייתי- בזיליקת סנט אובלדו בראש ההר מעל גוביו.
