המקומות בהם טיילתי

לא היו אלה הנדודים שמשכו אותי לצאת מהארץ שנתיים אחרי שהשתחררתי מהצבא, אך בתקופה הזו החלו להופיע התסמינים למחלה. מאסתי מהרביצה בארץ והתחלתי לחשוב על טיול בחו"ל. חסכתי מספיק כסף ויכולתי להרשות לעצמי להגיע למקום הכי רחוק והכי יפה, בו האנשים מדברים בשפה שאני מבינה, אין מצורעים ועניים ברחובות, כולם מחייכים אליך ורוצים בטובתך. חברתי חזרה אז מטיול סובב עולם. "מעיין", שאלתי, "אחרי שהקפת את הכדור, איזה מקום יעמוד לדעתך בציפיות?" "ניו זילנד!" ענתה מעיין פה אחד והכתירה את היעד הנכסף.

מודעה ב"למטייל" שדכה אותי עם מטיילת. נפגשנו, ותוך שבועיים היינו על המטוס. ביקור קצר בן חמשה ימים בתאילנד בדרכינו ליעד, הבהיר לי שלמקום הזה עוד אחזור. דעותי הקדומות על המזרח ועל יושביו פגו כבר בעודי מתענגת על ה"לוטי" וה"נודלס" הראשונים בקוואסאן.

אחרי שלושה חודשים, באחת השיחות הביתה ביקשתי מאמא שתטפל בהארכת תקופת ביטוח הבריאות. "לכמה זמן? מתי תחזרי??" שאלה אימי בתקווה. "נתחיל עם שלושה חודשים נוספים", עניתי לאימי הנדהמת "יש עוד המון מה לראות!" לי זה כבר היה מובן מאליו. החיידק חדר. נדבקתי במחלת הנדודים!

העברתי ארבעה חודשים בניו זילנד הקסומה, מטרקת, מטיילת ונהנת מכל רגע. המשכתי לאוסטרליה בה הצטרפתי לרכב של שני אירים שפגשתי בדרך ובמשך שלושה חודשים גילינו את חלקה המערבי והפחות מתויר. מהמדבריות של אוסטרליה חזרתי לתאילנד. אחרי שבעה חודשים של טיולים אינטנסיביים בשמורות טבע, גיליתי את הכיף של בטן-גב על הים.

סיפורים מעניינים מטיילים אחרים גררו ביקור של שלושה שבועות בלאוס. נהנתי כל כך מהפשטות, מהנופים הנהדרים ומהאנשים היפים ומקבלי הפנים שפגשתי. כל כך שמחתי על שהחידק חדר בזמן המתאים וכך הזדמן לי לפקוד גם את המזרח ולגלות עד כמה מעניין מסע הנערך במקום כל כך שונה מאורח החיים המוכר לי. חזרתי לארץ אחרי תשעה וחצי חודשים, לבאר שבע, ללימודי התואר הראשון.

בחופשת סמסטר, אחרי שנה אינטנסיבית של לימודים, ניסיתי למצוא עבודה. כנראה שהחיידק גרם לי לא להתאמץ יותר מידי בכיוון, כי חודש אחרי המבחן האחרון כבר הייתי על המטוס - בדרך להודו ולנפאל. להימאליה. שיחקתי אותה אלפיניסטית, טיפסתי על ההרים הכי גבוהים והתרשמתי מחיים בצל הבודהיזם בתנאי אקלים קיצוניים. הכסף נגמר ועמו נרדם החידק. שלוש שנים שקטות עברו על כוחותינו עד לסיום התואר.

 כשסיימתי עם הלימודים קפצתי לחודש לקירגיזסטאן. פרט לטרקים המדהימים, נחשפתי גם לחוויות של אנשים שעד לאחרונה חיו תחת משטר קומונסיטי. הבחנתי בגעגוע שלהם לימים בהם הלחם וחיי התרבות היו מובנים מאליהם ואילו כיום הם במאבק בלתי פוסק להשיגם.

לתחילת הכתבה

היעד הבא: אפריקה!

בימים אלו אחרי שנת עבודה בהיי-טק, החיידק שוב התפרץ. עכשיו אני יכולה להרשות לו להשתלט ולצאת שוב לנדודים... היבשת השחורה היא היעד הנוכחי, אליה אני טסה כשברשותי כרטיס פתוח לשנה. הפעם בכוונתי לעשות משהו יותר משמעותי. בנוסף לטרקים וביקורים באתרים, לא להסתפק רק בצבירת חוויות, אלא למצוא במהלך הטיול מקום שאוהב ואתחבר אליו ולעסוק בו בפעילות התנדבותית.

התגובות המפרגנות לא אחרו לבוא...

"לאפריקה?"
"למה לאפריקה?"
"זהו, כבר אין לאן לנסוע?"
"אפריקה??? מה יש לך לחפש שם???"
"תגידי - את יודעת שיש שם מחלות?"
"להתנדב אפשר גם בארץ שלך, את יודעת..."
"תגידי, נוסעים לשם בכלל ישראלים?"
"אפריקה! תזהרי לא להדבק שם באיידס, אה?"
"מה זאת אומרת תתנדבי, לא תקבלי על זה כסף?"
 "אפריקה? את לא מפחדת??"

כן, אפריקה!

  • כי זה חלום שנגרר כבר כמה שנים
  • כי משם התחילו החיים
  • כי שם הכל כל כך שונה
  • כי זאת יבשת שצריך לנשום ולא לדגום, ועכשיו יש לי זמן רב להקדיש לכך
  • כי רבים שטיילו בה נשבו לחלוטין בקסמיה ורוצים לחזור רק לשם שוב שוב
  • כי יושביה הכי יפים ויש להם קצב בנשמה
  • כי אוכל לראות שם פילים! וג`ירפות! ואריות וקופים וזברות! והמון ציפורים! והם לא יסתכלו אלי מבעד סורגים! זאת אני שאהיה כלואה בג`יפ!
  • כי היא צבעונית ומגוונת
  • כי יש בה טרקים מדהימים ויחודיים
  • כי מעניין אותי איך חיים שם, במקום מוכה הגורל הזה, על אף כל המחלות, השחיתויות והעוני
  • כי יש המון דרכים בהם ניתן להגיש ליושביה סיוע ואני רוצה לקחת בכך חלק
  • כי התנדבות זו דרך אחרת להתקרב לאוכלוסיה המקומית
  • כי דניאל חבר שלי מצטרף אלי לנסיעה וביחד הכל נשמע יותר בר ביצוע

אז לא, אני לא מפחדת, אני מלאת מוטיבציה ואדרנלין, אני מבטיחה להיות זהירה ו"לשמור על עצמי" כמו שמבקשים הפולנים. חוצמיזה - אם לא טוב, תמיד אפשר לחזור! לא התחיבתי לכלום! הרי זה כל הכיף בנדודים, לא...?

לתחילת הכתבה