עפתי לתרמילאים

``טרק`` בחורף הטאג`יקי

רועי וטניא מחליטים ללכת קצת ברגל, אולי סתם כי נמאס מהמרשרוטקות ואולי בשביל להתחמם. במד החום שנמדד כל יום מופיעים רק מספרים קטנים מאפס (לפעמים עם שתי ספרות!!!).. והטיילים נוטשים את רעיון האוהל (שנראה כל כך לא מפתה) וישנים בבתי המשפחות הטאג`יקיות לאורך הדרך
shooshyr
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: ``טרק`` בחורף הטאג`יקי

יוצאים מ-קהורוג

Khorog שעות אחר הצהרים. הטמפרטורה מינוס שבע מעלות. טניא וג`סי יצאו לחפש את הבית בו תכננו לישון והומלץ לנו עוד בדושנבה. המפה שקיבלנו לקטה בחסר (מגדל ברזל ישן התגלה לבסוף כעמוד חשמל חלוד) כשחזרו דיווחו שיש שם חדר גדול ללא מיטות, אין חימום ולכן קר יותר מאשר בחוץ. וכרגע מי שנמצא שם זה רק איש מבוגר שלדעתם הוא קצת מוזר. בעתיד נגלה שהבית בו ישנו והבתים בהם נלון בהמשך הינם בתים פאמירים שבנויים בצורה מיוחדת והאיש המבוגר דווקא נחמד מאוד למרות קשיי השפה.

בהמשך קיבלנו תנור סלילים שלא עשה את העבודה אולם בלילה עלו הטמפרטורות ושלג החל לרדת. למחרת קמנו לעיירה לבנה לגמרי ויום בהיר וקפוא לחלוטין. באותו היום נשארנו בעיירה בתקווה שנתחיל להתרגל לקור, עד כמה שניתן ונתכנן את צעדינו. כיוון שבעונה זאת לא ניתן לעשות טרקים, לאחר הסתכלות במפה, החלטנו ארבעתנו להתפצל- טניא ואני רצינו ללכת קצת ברגל וג`סי וקייסי בחרו להאריך את הדרך ולעשות אותה בטרמפים. קבענו להפגש מספר ימים אחר כך ב-khorog ומשם להמשיך ביחד.

 העמק בו בחרנו ללכת נקרא עמק vahan והוא המשכו של הגבול הטבעי עם אפגניסטן. יום למחרת תפסנו טניא ואנוכי מרשרוטקה למעיינות גראם צ`זמה על יד כפר באותו השם מתוך מחשבה שזה יכול להיות חימום מעולה לפני תחילת ההליכה.

כרגיל, התעכבה המרשרוטקה והגענו רק בשעות אחר הצהרים כיוון שהיה כבר מאוחר מדי, החלטנו ללון בכפר, הוצע לנו חדר בסנטוריום, כיוון שזו לא העונה, הוא איננו עובד ולכן היינו היחידים. בחדר שקיבלנו היו חסרים חלונות מה שהביא לטמפרטורות של מינוס חמש מעולות בתוך החדר. בריכת מים חמים פרטית שצמודה למבנה קצת פיצתה על הקור.

אחרי ארוחת בוקר של לחם קפוא עם ארטיק גבינה צהובה הראה המד חום על מינוס עשר מעלות ויצאנו לדרך. המטרה היא ללכת עד שנמאס או מחשיך או עד שנהיה קר מדי (לאו דווקא באותו הסדר) ואז לדפוק בדלת אחד הבתים אליו נגיע ונבקש ללון אצלם. ההליכה בקור לא דומה לשום טיול שעשינו לפני כן, מקרים כמו מצלמה שמפסיקה לעבוד מרוב קור, בקבוקי מים שקופאים תוך מספר דקות הליכה, שמירה על קצב איטי כדי לא להזיע. להתלבש יותר חם בעצירות ולהרגיש כמו דובי לאורך כל היום שהציג לנו שמיים כחולים, אוויר נקי, פסגות וצוקים, כפרים קטנים ואנשים שלא ברור איך הם חיים כך.

 כשהתחיל להחשיך הגענו לפאתי הכפר ברצ`דב. נערה נחמדה, שבדיוק עמדה מחוץ לביתה היתה הניסיון הראשון שלנו למצוא מקום לישון. ברוסית קלוקלת ורגשות מעורבים הרי לא נעים לשאול מישהו ברחוב האם אפשר לישון אצלו, מצד שני, האוהל אותו סחבנו ליתר ביטחון הוא אופציה קרה מדי. ניגשנו אליה מבויישים, אני צריכה מקום לישון, אמרה טניא (היא לא ידעה איך להגיד אנחנו) אצלנו, אמרה הנערה, בואו, כנסו, הרי קפוא בחוץ.

הבית הינו בית פאמירי. נכנסים דרך מסדרון צר שמצידו האחד קיר ומצידו האחר מפלס מוגבה מעט המיועד לאירוח בימות הקיץ. כשעוברים את הדלת השניה מגלים חלל גדול שמחולק למספר מפלסים כשבמרכז מונמך מעט מכל השאר, בחלל ניצבים תנור עצום ושולחן אוכל גדול. ארון המטבח נמצא בצד אחד המפלסים, השינה הינה על מזרונים שמגולגלים בשעות הבוקר חזרה לפאתי החדר. כל המשפחה ביחד תמיד: במשך היום, בזמן הארוחות וגם כשהולכים לישון.

נכנסנו וגילינו את בנות המשפחה עסוקות בפיטפוטים והכנת ארוחת ערב שהתבשלה על תנור החימום בתוך פיר ענק. מיד הוזמנו לשבת, נמזג לנו תה חם ולחם בצוע פוזר על השולחן, מנהג שכבר הכרנו משיטוטינו במדינות מרכז אסיה. אנגלית הם לא ידעו, אולם, לאט לאט נשבר הקרח כשאנחנו, או יותר נכון, טניא, מגלה כישורים לא רעים בכלל בשפה הרוסית. בהתחלה השאלות הרגילות, האם אנחנו נשואים, בני כמה אנחנו, את טניא שאלו אם יש לה ילדים, כי איך אישה בת 23 לא יכולה להיות נשואה, האם הורינו חיים ובני כמה הם, כמה אחים יש לנו.

הם שמחו מאוד לראות תמונות של בני משפחתה של טניא. אנחנו למדנו המון על אנשי הפאמיר שלא מחשיבים עצמם כטג`יקים. על הבית הפאמירי ולמה הוא בנוי כך, כל מלחמת האזרחים שהסתיימה לפני מספר שנים ועוד הרבה דברים אחרים בעיקר איך עם הכנסת אורחים ולב רחב תמיד יהיה מספיק לכולם.

בהמשך הערב הגיע בחטול ג`מאל- אבי המשפחה, כשהוא נכנס לחדר השתנתה האווירה והפכה להיות הרבה פחות רישמית, וזה לא שלפני זה היא היתה רישמית במיוחד, אולם ניתן היה לראות הרבה יותר חיוכים ופרצי צחוק. הוא חזר באותו יום מהשוק וקנה מגפים חדשות ומעיל פרווה לבן הזקונים ששמח מאוד על המתנה, שרשרת לגיסתו וכל מני אבקות מוזרות שהוא מבקש מטניא לתרגם לו את מה שרשום. כשהוא שאל אותנו מה עם קצת וודקה, הבהרנו שאנחנו כבר לא בעניין. לא עניין של מה בכך בהתחשב ביכולות השתיה שפיתחנו ואהבה שגילינו למשקה בחודשים האחרונים. אז יין זה בסדר, הוא החליט בשבילנו.

עוד מספר גברים הגיעו והחדר כבר היה מלא באנשים שמחים שנתנו לנו את ההרגשה שזה הכי טבעי שאנחנו יושבים פה איתם. היין נמזג, עשינו עצמנו שותים עד שעלו עלינו ואז הסבתא, אמא של בחטול, הראתה לנו כל פעם מחדש איך היא מסיימת את כוס היין בלגימה אחת. מה שהיה, אם יורשה לי להגיד, אחד מהמראות המצחיקים כיוון שכמו שכתבתי קודם, נשבר הקרח כבר מזמן אזי כלי הנגינה שהוצאו מהארון היו כמו ברורים מאליהם. תוף פאמירי ואקורדיון היו כל מה שצריך כדי להעלות את המצב רוח המרומם ממילא.

 לאט לאט קמו האנשים לרקוד, כל אחד בתורו, ריקודים איטיים, התנועות הקטנות נראות פשוטות במבט ראשון, אבל אין סיכוי להצליח לעשות זאת כמוהם, אפילו טניא, שניסתה את כוחה, לא הצליחה. השירים, שירים עצובים, שירים שמחים, שירים שיצאו ממקום שכל כך קשה לחיות בו ואנשים בכל זאת עושים זאת.

לתחילת הכתבה

נפרדים מהכפר

כשקמנו בבוקר הוצע לנו "שיר צ`אי" שכל מי שטייל בארצות הרריות בודאי מכיר, שאלנו מה זה? אמרו לנו תה עם חלב. חוסר הידע ההיסטורי שלנו גרם לנו לחשוב שאולי בשלב מסויים ישבו פה הבריטים והשפעותיהם ניכרות עד היום.. :). קיבלנו תה עם חלב... ומלח.. וחמאה.. כשסיימנו קיבלנו עוד קערה. האמת, אם עוצמים עיניים ושותים בשלוקים גדולים, זה לא כזה נורא, אתה נשבר כשאתה מגלה שבטעות לא השארת כלום בקערה ולכן מוזגים לך עוד אחת.

נפרדנו מכולם ויצאנו שוב לדרך, מד החום, או יותר נכון מד-הקור, הראה על מינוס ארבע עשרה מעלות. כבר התרגלנו לקור ולחוסר הנוחות שהוא מביא איתו. הנהר, שלקח עימו משטחי קרח והחלקים שהיו קפואים לגמרי, נהנינו לזרוק אבנים או לנסות ללכת עד שנשמעו יותר מידי קולות של שבירה, רגעים של שקט ונופים עוצרי נשימה. בשעות הערב הגענו לכפר אחרון ליום זה- הכפר גוז`אק. מחוץ לבתים הסתובבו להם רק גברים.אנחנו חשבנו אולי בטעות, שכדאי לשאול אישה, אז חיפשנו, חוץ מאדם אחד, שלא הפסיק לנופף לנו בידיים ונפסל מיד על בסיס התנהגות מוזרה, לא נמצא פיתרון.

בחצר בית הספר שיחקו מספר ילדים, פינג פונג, לאחר ששיחקתי איתם זמן מה והגואל לציון לא הגיע - מקום חם לישון לא נמצא. המשכנו הלאה משלימים לאט לאט עם הידיעה שהיום נישן באוהל ומתקדמים לפאתי הכפר כדי למצוא חלקה שקטה.

היום לא נישן באוהל!!!! זה מה שעבר לנו בראש כהחלטנו לחזור לכפר ולהיות קצת יותר אסרטיבים. קבוצת בתים אחוריים נראתה לנו כנקודה אסטרטגית. שאלנו אישה שבדיוק עבדה בגינה והיא הסכימה בשמחה, אולם אמרה שנישן בבית האורחים, כיוון שהבית הראשי מלא בילדים רעשנים. כשנכנסנו לבית האורחים, שהיה בעצם חדר גדול עם כניסה נפרדת, נכנסו אחרינו כל שאר בני המשפחה מסוקרנים מהאורחים החדשים, בהמשך כשדיברנו בעיקר עם האחות הגדולה והאח, התברר לנו שרבים מבני המשפחה עובדים במוסקבה, שם המשכורות הרבה יותר טובות. המחיר הוא מרחק מהמשפחה. אחד הילדים לא ראה את הוריו כארבע שנים והוא רק בן ארבע וחצי.

בימות החורף, כיוון שמי הנהר ממנו מפיקים חשמל, קופאים, רוב הזמן גם אין חשמל ומשתמשים בנרות. לאחר ארוחת הבוקר גם חזר החשמל, לכבודו נדלקו הנורות הצבעוניות והקסטה הושמה בטייפ, ניתן האות לתחילתה של מסיבת דיסקו סוערת, בכיכובו של עלי ג`ון, ילד כבן שנתיים וחצי עם חוש קצב של מתופף אפריקאי. הילד שלט בכל אחת מגפיו והזיז אותן על הרחבה בהתאם לשיר שהתנגן ברקע, אם זו מוסיקה קלאסית, פופ, רוק או שירים, מידי פעם הוא הוסיף תזוזת גבות, שנעו תוך כדי הפגנת שליטה מושלמת בהבעת פניו - הילד כוכב.

לאחר פרידה ארוכה, המשכנו בדרכנו. היום היה דווקא הרבה יותר חם, רק מינוס חמש מעלות. כרגיל שום ענן לא הפריע, השמש מעל ראשינו, והנוף שהעין לא שבעה מלראות. רעשים משכו את תשומת ליבנו קצת לפני שגילינו אדם העומד בגובה רב על צוק, ללא שום אמצעי בטיחות ודוחף מוט לתוך סדקי הסלע במטרה לשבור אותם. בתחילה חשבנו שהגענו למכרה של אבני רובי שהאיזור ידוע בהן. האמת התבררה כהרבה פחות רומנטית, האבנים נלקחו לטובת בניית בית חדש באחד הכפרים. גם פגשנו איש שהילך לו עם אקורדיון, שר ומנגן בדרך לביתו ועוד אחד שסחב עצי ענק על הגב בעזרת חבל. מעכשיו לא נתלונן עוד שהתיק לא נוח.

 בשעות אחר הצהריים הגענו חזרה לחורוג` (Khorog), יום מוקדם מהמתוכנן, הקור, מסתבר, גורם לך ללכת הרבה יותר מהר משחשבת.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה