נחיתה רכה
לונדון לונדון, עיר הבירה האירופאית המערבית האולטימטיבית, כמה חיכיתי לה. נחתתי עם טיסה של איזיג`ט בשדה התעופה הקטנטן LONDON LUTON, ונסעתי אל העיר. השמיים, כהרגלם במקום הזה, היו אפורים ולא בישרו טובות. אבל רצה הגורל ובמהלך כל השבוע ששהיתי בעיר, לא ירדה עלי ולו טיפה אחת של גשם - הישג מטאורולוגי מרשים בשביל שלהי חודש אוקטובר בעיר הגשומה.
הלכתי לי קצת לאיבוד במטרו (בפעם הראשונה אבל לא האחרונה) ואחרי זמן מה יצאתי לי אל אור היום החיוור של הרחוב. היה קר, קר ממש, ובמבט ראשון העיר נראתה לי קטנה, אפילו קצת כפרית, ובעיקר פחות מאיימת מכפי שדמיינתי שתהיה. הדבר הראשון ששמתי לב אליו (אני מזכיר שאני כבר תקופה ארוכה באירופה) היו כל השלטים הכתובים באנגלית וכל האנשים דוברי האנגלית, אנגלית ממש - רהוטה ושוטפת ללא כל בעיה וקושי. המבטא קצת משונה אמנם, אבל עדיין באנגלית! זה אולי נשמע לכם קצת טיפשי, אבל לנוכח העובדה שסוף כל סוף לא הייתי צריך לשבור את השיניים בשפות שאיני יודע או לדבר בשפת הסימנים האוניברסלית, לשמחתי הכנה לא היה גבול. זה היה כמעט כמו לחזור הביתה. כמעט.
התמקמתי חיש קל באכסניה המצוינת והלא יקרה שמצאתי מבעוד מועד (HYDE PARK INN,תשעה פאונד ללילה כולל ארוחת בוקר, הייתם מאמינים?) ואשר ביליתי בה שבוע מצוין בחברה של מטיילים מכל העולם, אבל בעיקר חבר`ה צעירים מהקולוניות הבריטיות לשעבר, כלומר אוסטרליה וניו זילנד, דרום אפריקה וכיוצא באלו. רוב רובם באים ללונדון בשביל לעבוד קצת ולחסוך כסף, אבסורדי ככל שזה נשמע בעיר היקרה הזו. חלקם גרים באכסניה חודשים רבים, כנראה בגלל מחירי הדירות הגבוהים, אבל אולי סתם מתוך עצלות.
עד מהרה, באופן מקרי למדי, חבריי הטובים לאותו שבוע נהיו סטיל, בחור אוסטרלי שהיה בדרכו לטיול בן 8 חודשים ביבשת אפריקה, דיוויד, בחור זימבבואי מבוגר שחיפש עבודה בהוראת פיסיקה, סמרה, בחורה קנדית מוסלמית שהסתובבה עם שרשרת של "אללה" ומעל לכל - בחור טוניסאי בשם רשיד שהקפיד לקרוא לי "בן דוד" ולא הפסיק לספר לי על כל הפעמים שביקר בתל אביב (עם הדרכון הבריטי שלו) והפליג בשבחיו אודות המועדונים בתל אביב והבחורות בתל אביב ומכבי תל אביב וכל מה שקשור לתל אביב בעצם.
אולי כדאי שאקדים ואומר - לונדון לא הפילה אותי על הקרשים. זאת אומרת, היא מרשימה בעצם המטרופוליטאניות שלה, אבל מעבר לזה... מלבד זאת, היא כל כך יקרה, פשוט מעבר לכל פרופורציה, שהיה קשה לי להנות ממש ממשהו מבלי לחשב כמה זה עולה לי, בהתחשב בעובדה שאני בכל זאת במסגרת טיול ארוך ולא באתי רק לשבוע לשרוף את כל הכסף. למרות שלא היה גשום עדיין היה קר מאוד מאוד, ומעל לכל הייתי לבדי, ואולי גם בגלל זה לא נסחפתי בזרמים של התלהבות. הקור העז גם מנע ממני לעשות כמנהג החביב עלי - להסתובב ברחובות כאוות נפשי - ונאלצתי לנסוע לא מעט ברכבת התחתית, חוויה שהיא, בניגוד לערים אחרות באירופה, לא ממש נעימה ואפילו קצת מסתכלת. הבריטים נוטים, משום מה, לשבש תדיר את תנועת הרכבות התחתיות וגם אחרי שמצאתי כמה קווים שבכל זאת היו פעילים, קרה לא אחת שעליתי על רכבת וגיליתי שהיא נוסעת למקום אחר מכפי שחשבתי, פשוט בגלל שישנם כמה קווים שמתפצלים להם באמצע הקו ליעדים שונים. תמוה.
מה ראיתי ועשיתי בלונדון
אז איפה בכל זאת הייתי? שלא מן הנמנע, קפצתי לארמון באקינגהם, ולו רק על מנת לצפות בטקס חילופי המשמרות (כל יום בשעה 11:30, בחורף אחת ליומיים) שהיה, מה לעשות, מצועצע וקצת טיפשי. לארמון עצמו לא נכנסתי, הספיקו לי ארמון ורסאי, ארמון שונברג בוינה ופלאסיו ריאל במדריד. במקום זה שוטטתי לי קצת בפארק סט. ג`יימס הסמוך, האכלתי ציפור או שתיים (כן, בטח) ומשם הלכתי לחדרי המלחמה CABINET WAR ROOMS (רחוב HORSE GUARDS ROAD, פתוח כל יום בין 10:00-18:00. דמי כניסה: מבוגר 7 פאונד, סטודנטים 5.5 פאונד, ילדים עד גיל 16 בחינם). הקומפלקס התת קרקעי של הבונקרים של וינסטון צ`רצ`יל והקבינט הבטחוני שלו, שנשתמר בדיוק כמות שהיה בעת מלחמת העולם השניה, הוא ללא ספק, האטרקציה הטובה ביותר שהייתי בה בלונדון, והיא מומלצת מאוד לכל חובבי ההיסטוריה המודרנית.
הסיור התת קרקעי הוא לא פחות ממדהים וראוי לציין את מידת ההשקעה בשימור האתר. בנוסף, במחיר הכרטיס, מקבלים מדריך קולי שמלווה אתכם בהסברים מאוד מפורטים (באנגלית) לאורך כל הסיור. ראיתי שם את החדרים האמיתיים שמהם ניהלה צמרת השלטון הבריטי את המלחמה, את המפות המקוריות שעדיין מסומנים עליהם החיצים המתארים את התקדמות בעלות הברית והכוחות הנאציים במלחמה. אפשר אפילו לראות שם את החדר הסודי שהותקן בו טלפון טרנס אטלנטי שבו שוחח וינסטון צ`רצ`יל בחשאי עם הנשיא האמריקני (זה היה סוד כל כך שמור שאיש מלבד צ`רצ`יל לא ידע על קיומו, והחדר הסווה על ידי התקנת דלת של שירותים בכניסה שיועדו, כביכול, עבור צ`רצ`יל בלבד). בקיצור, חוויה ייחודית ומומלצת.
חוץ מזה, מאחר והם בחינם (תופעה לא שכיחה בלונדון) הלכתי גם למוזיאונים הגדולים בעיר. בבריטיש מוזיאום (רחוב, פתוח ב`-שבת חוץ משישי 10:00-17:00, א` 14:30-18:00, כניסה בחינם) ראיתי תערוכות עשירות ומרתקות של אוצרות העולם הקדום (המצרי, האשורי והיווני), שכללו סרקופגים ומומיות מצריות ושאר מונומנטים מצריים ואשוריים וכמובן את אוצרות הפרתנון.
בקיצור, הרבה אוצרות תרבות שנבזזו (או נלקחו באופן לגיטימי, תלוי איך מסתכלים על זה) מרחבי העולם בהרפתקאות הקולוניונאליות של הממלכה, נושא ששנוי במחלוקת עד עצם הימים הללו. בבריטיש מיוזיאום זכיתי גם לראות את חדר הקריאה (THE READING ROOM) המשופץ שכעת פתוח לקהל הרחב כל הזמן. אל תוותרו עליו (החדר העגול במרכז אולם הכניסה) - זהו מראה מדהים, לפחות בעיני, לראות את העושר האדיר הזה של הספרים העתיקים ולחוש את יראת הכבוד בעצם השהיה באותו החדר שבו סופרים רבים ולא מעט מהפכנים (כדוגמת לנין וקרל מרקס ואחרים) ישבו וקראו בו באופן קבוע ואולי, מי יודע, הגו איזה רעיון אחד או שניים שהשאירו חותם בל יימחה על ההיסטוריה האנושית.
בגלריה הלאומית THE NATIONAL GALLERY, (הכניסה מכיכר טרפלגר, פתוח ב`-שבת 10:00-18:00, א` 12:00-18:00, ד` עד 20:00, שישי סגור. כניסה בחינם) יש המון תמונות. כן, המון. אני יודע שזה מאוד שטחי וחסר מעוף לכתוב כך על המוזיאון הענק הזה, אבל פשוט קצת שבעתי מאומנות קלאסית אחרי כל כך הרבה מוזיאונים. אבל אל תתנו לי לעשות עליכם רושם מוטעה - המוזיאון בהחלט שווה. נהניתי במיוחד מהיצירות של רמברנדט ושל רובנס ושל ויליאם טרנר (המדהימות) אבל כל ההיצע הכללי כולו הוא אדיר.
מוזיאון נוסף (גם הוא בחינם) שבאמת מצא חן בעיני הוא הטייט מודרן TATE MODERN, (האגף המודרני והחדש של גלריית טייט, נמצא לא הרחק מתחנת המטרו BLACK FRAIRS, קו CIRCLE. עקבו אחרי השילוט מהיציאה מהתחנה). המוזיאון הזה, שמוקדש אך ורק לאומנות מודרנית ואשר נפתח לפני כמה שנים בבניין ישן שהיה פעם תחנת כח. הבניין כשלעצמו הוא די מגניב, ובקומה התחתונה - שזכתה לשם "קומת הטורבינה" - יש תצוגה מתחלפת. כשאני היית שם נתקלתי במשהו שפשוט קשה לי לתאר במלים (אני מקווה שהתמונות יעזרו) - שמש כתומה ע-נ-ק-י-ת הייתה תלויה גבוה על הקיר העצום ומילאה את כל האולם הפתוח בהילה כתומה סוריאליסטית. הרחק למטה, על הרצפה במפלס התחתון, אנשים בהמוניהם שכבו על גבם והביטו בשמש (היה שם חם מאוד) מה שגרם לי להיזכר בחוף הים הרחוק בארצנו הקטנטונת, ושוב להתגעגע. כך או כך, פשוט מיצג מדהים. שאר המוזיאון שמר גם כן על רמה גבוהה מאוד של תערוכות ומוצגים (הכניסה לתערוכות המתחלפות היא בתשלום, בין 5-6 יורו) מזרמים ונושאים שונים באומנות המודרנית של המאה ה-20. ובכלל, את המשתנה המפורסמת של מרסל דושמפ כבר ראיתם? אם לא וגם אם כן, לכו למוזיאון ותהנו מכל מה שבו.
וכמובן, אי אפשר בלי הריג`נט פארק REGENT PARK, (בקרבת מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו) שהוא מאוד נחמד והכל (אתם יודעים, ברבורים, אגמונים קטנטנים והמון המון ספסלים חבויים בין המדשאות והעצים) פשוט היה כל כך קר כשהייתי שם שברגע שהתיישבתי על ספסל מיד קמתי ממנו והמשכתי הלאה. חבל, זה באמת היה פארק נחמד. ממנו יצאתי לטיול לאורך תעלת ריג`נט החביבה עד שוק קמדן טאון CAMDEN TOWN, (תחנת תחתית באותו השם על קו NORTHERN, רק תבדקו שהוא עובד קודם) המגניב. השוק פעיל במיוחד בימי ראשון והומה אנשים שמטיילים בין עשרות הדוכנים והחנויות הפזורים מסביב והמציעים שלל אדיר של בגדים אופנתיים במיוחד. נכנסתי גם לחנות תקליטים מגניבה ובעלת אופי מיוחד (בשונה מהמסחור הסינטטי והאחיד של רשת וירג`ין, שלמרות כל הציפיות, לא הייתה כל כך זולה) ונברתי שעה קלה בערימת תקליטים ישנים של זמרים ולהקות שמימי לא שמעתי עליהם. בשוק אפשר גם לאכול ג`אנק פוד פשוט וזול, למקרה שתהיתם. לא להחמיץ את השוק הזה, הטוב מהאחרים בעיר.
ואחרי ששבעתי מכל הסרטים הטובים שראיתי באכסניה (שכמו בשיר של חנוך לוין, היא באמת טובה) הלכתי לטייל לאורך רחוב בריק ליין (BRICK LANE). זה לא ממש הופיע במדריך, אבל אחד החברים המליץ אז הלכתי. הרחוב הארוך, וכל השכונה שמסביבו, מתפקעים כבר מעומס המהגרים הפקיסטניים שגודשים אותם. המסעדות הרבות שלהם נראות לא רעות בכלל, אני חייב לציין, ואם אתם כמהים עמוק בלבכם לאוכל פקיסטני אמיתי, זהו באמת המקום בשבילכם. הייתה שם אווירה מיוחדת ברחובות, במיוחד כשעברתי על יד המסגד בדיוק בשעת התפילה, ולרגע הרגשתי כאילו נקלעתי למפגש של תנועת האחים המוסלמים או משהו כזה. לאורך רחוב בריק ליין אפשר למצוא לפחות שני מקומות אופנתיים ושיקיים מאוד לשבת בהם לאיזה קפה וסנדביץ` (בסגנון פלורנטין כזה) וגם איזה גראז` צדדי שהציע במכירת חצר המון המון המון שטויות, קטנות וגדולות ומכל הצבעים והסוגים. השיטוט ברחוב מומלץ, אם אינכם לובשים שום סממן יהודי/ישראלי, ואם אתם לא מרגישים מאוימים בסביבה כזו, ואולי סתם אם כבר הלכתם לכל האתרים האחרים וטרם ראיתם פקיסטנים. (אם אתם רוצים להגיע לרחוב, סעו בקו התחתית DISTRICT לתחנת ALDGATE EAST. הרחוב נמצא ממש משמאל ליציאה מן התחנה).
מה לא אהבתי בלונדון
עד כאן הדברים שמצאו חן בעיני בעיר. עכשיו, נעבור לגידופים, ברשותכם. הייד פארק. נכון שמעתם על המקום הזה מאז שהייתם קטנים וזה נשמע נורא קסום ונחמד? אנשים עומדים ונואמים באמצע הפארק וכולם מקשיבים להם בתשומת לב... נשמע נחמד, באמת. צר לי, לדעתי, זה רחוק מרחק שנות אור מלהיות מחזה נחמד. כשהייתי שם התקשיתי להחליט מה לעשות קודם - לשמור על הארנק שלי או להתחמק משלל מטיפי האסלאם למיניהם שעמדו ושאגו בקולי קולות. הקיצור, היה לי שם המוני ורועש ורחוק מלהיות פנטזיה נחמדה ואידילית. אבל היי, זה רק אני. אף אחד מהחברים שלי לא הסכים לתיאור הזה כשסיפרתי להם, אז מה אני יודע...
הלאה - הפאבים. אין לי מילה רעה להגיד עליהם, מלבד זה שהם יקרים להחריד. חוצמזה, כשיצאנו כמה חברים מהאכסניה לפאב הסמוך בשעה 10 בערב, נדהמנו לשמוע כבר בשעה 11 (עד שסופסוף מצאנו מקום לשבת) את צלצול הפעמון המכריז על הסיבוב האחרון וסגירתו קרבה של המקום. בטח, כבר 11 בלילה - צריך פיפי ולישון, לא?
מזג האוויר. אוי ואבוי. אלא אם כן אתם טיפוסים מובהקים של חורף ואוהבים להסתובב עם הרבה שכבות של בגדים, לונדון באוקטובר-נובמבר לא תעשה לכם את זה. פשוט אפור וקר ורטוב בדרך כלל ואותי אישית זה קצת מדכא, אבל נו מילא.
אבל גולת הכותרת של גידופיי שייכת למקום הנוראי הזה הקרוי מוזיאון השעווה של מאדאם טוסו (MADAM TUSSAUD). אני מצטער חברים, תקראו לי משוגע, אבל לעמוד בתור של 45 דקות (וזה עוד כשהגעתי מוקדם) ולשלם 150 ש"ח (כן כן, 20 פאונד!!!) בשביל לראות בובות שעווה של מייקל ג`קסון וערפאת, לא משנה עד כמה הן מוצלחות, נו באמת! הלכתי לשם, כי החלטתי שאני חייב, עד שאני סוף סוף בלונדון, אבל זו הייתה פשוט אכזבה. אני מתכוון, ב-150 ש"ח הייתי יכול לראות הופעה מצויינת של רובי ויליאמס במדריד וממש להנות, ובמקום זה בובות? אני לא יודע, ניסיתי לא להתאכזב, אבל לא הצלחתי. עד כדי כך שמבחינתי לפחות, עד שהם לא יורידו את המחיר, אני וכל צאצאיי נחרים את המקום לעולמי עד. 20 פאונד (14 פאונד לילדים עד גיל 16) זה סכום שנראה לי מגוחך מעבר לכל פרופורציה בשביל דבר כזה. זהו, זה הכל. סיימתי להתבכיין על זה. אה כן, והפלנטריום שבפנים הוא פשוט בדיחה...
לונדון לונדון, זו בהחלט עיר של חוויה. לכאן או לכאן, היא בטוח תעשה לכם משהו. בין אם זו כיכר פיקדלי (PICCADILLY CIRCUS) בשעות הלילה המוצפת שלטי ניאון או רחובות הסוהו וצ`יינה טאון בשעות היום או החנויות הרבות ברחוב אוקספורד או סתם שעה בחנות הצעצועים המלי`ס (שאני לא מגזים, היא החנות הכי מדהימה בעולם, לא פחות! ברחוב REGENT, לא הרחק מכיכר פיקדילי), או שיטוטים במוזיאונים או פיש אנד צ`יפס בדוכנים ברחוב או אפילו הבחורות הבריטיות החיוורות והמכוערות (מי שראה לונדונית אחת יפה שיצביע), לונדון מציעה המון המון המון. עצתי היחידה היא, אם לנסות להנות ממנה באמת כמו שצריך, סעו ביחד עם חברים ולא לבדכם, קחו הרבה כסף והיו מוכנים לבזבז את כולו כנראה (אני הוצאתי 200 פאונד בשבוע כולל נסיעות וכולל האכסניה וזה מעט מאוד כסף עבור שבוע) ופשוט התכוננו הרבה זמן מראש והחליטו בדיוק למה מתחשק לכם ללכת ולמה לא, וזהו, זה הכל.
ועכשיו, משנארזו המזוודות, חזרתי לי לשדה התעופה הקטנטן של לוטון והתכוננתי, נרגש, לטיסה שתיקח אותי אל יעדי האחרון במסע הזה - לא להאמין - אמסטרדם, העיר, התעלות, והחופש המוחלט.
