היום הראשון
3 חבילות פסטה (+בצלים, רסק, שום, עגבניות ורסק לרוטב), 3 חבילות אבקת תפו"א (שהופכת לפירה כשמוסיפים מים חמים), 2 חבילות אורז (ולעזאזל, שכחנו צימוקים), 3 חבילות קורנפלקס (עם שלווה) ושקית אבקת חלב, 3 כיכרות לחם ועוד כמה לחמניות, גבנ"צ, חמאת בוטנים, דבש וריבה, נקניק משומר, תפוחים, בוטנים, תיבוליות של תלמה (דורון הצטייד בסידני), תה עלים, עוגיות ושוקולד. הרבה שוקולד.
עם כל הנ"ל יצאנו (יוגב, דורון ועבדכם הנאמן) מה-New World, אחת מרשתות המזון הזולות בניו זילנד. חילקנו את האוכל והציוד לתיקים, נפרדנו מחברים ונסענו לתחילת הטרק Wilkin-Young Valleys Circuit- העיירה Makarora, חצי שעה מצפון לוואנקה. עיירונת קטנה, כמה עשרות תושבים ומשרד של ה-DOC (רשות שמורות הטבע של ניו זילנד). נכנסנו אליו להעיף מבט אחרון במפות ולדווח על יציאה לטרק. הפקחית שבמקום נתנה לנו עידכון על גובה המים בנהרות שבדרך והסבירה לנו איך לחצות נהר בצורה בטוחה.
עזבנו את המשרד של ה-DOC, חצינו את הכביש, פתחנו שער ונכנסנו לשטח של חוואי, עם המון כבשים. הטרק התחיל. תוך עשר דקות הגענו לנהר. דורון היה פה לפני כמה ימים, אבל מפלס המים בנהר היה גבוה מדי והוא לא יכול היה לעבור. עכשיו המפלס די נמוך (כבר כמה ימים שלא ירד גשם) ואנחנו עוברים אחד אחד. השיטפונות באזור הזה של ניו זילנד מגיעים דווקא בקיץ- בחורף המשקעים יורדים בצורת שלג שמצטבר ונמס לאיטו. בקיץ המשקעים יורדים כגשם, מה שגורם למפלס המים בנהרות לעלות בעשרות ס"מ תוך דקות ספורות, לרוע מזלם של המטיילים שבדרך.
עזבנו את הנהר ונכנסנו ל-bush, יער הגשם הסבוך. הליכה של בערך 6 שעות ביער הסתיימה בבקתה קטנה שמצדה האחד עמק רחב שפרוס מתחת ומצדה השני המצוקים התלולים והשחורים של ההרים. יום מאומץ הגיע לסיומו, הלכנו בקצב די מהיר (שיוגב ודורון, יוצאי סיירת שושו, מכתיבים). בישלנו לנו פסטה ברוטב עגבניות בבקתה הקטנה, התיידדנו עם דן האנגלי שגם הוא ישן פה היום וצנחנו לישון.
היום השני
התעוררנו באיזי, בתשע וחצי בבוקר, יוגב שם כבר מים לקפה (כמו בהסכם- מי שמתעורר ראשון שם מים לקפה). לקחנו את הזמן לאט ויצאנו רק ברבע ל-12.
"כואב הלב לעזוב בקתה כל כך יפה", אמר דורון, ובצדק- הבקתה הייתה ממוקמת באזור יפהפה. אחרי הליכה של כחצי שעה לאורך הנחל התחלנו לעלות את העלייה הקשה (550 מטר) לכיוון Gillespie Pass. בדרך לפאס (מעבר הרים) וממנו הנוף הוא של הרים, שלג וקרחונים. כבר הרבה זמן שאני מתגעגע לעוצמה הזו של ההרים.
ירדנו מצידו השני של הפאס, עוברים בזהירות שטח של מפולת סלעים, נכנסים לעמק הפתוח ומגיעים לבקתה הבאה- Siberia Hut. זו הבקתה המרכזית באזור, יש בה יותר אנשים וגם פקחית שנשארת בבקתה למשמרת של שבועיים. פגשנו אנשים מכל העולם, התייעצנו עם הפקחית לגבי המשך הטרק ועשינו מקלחת קפואה במפל שליד הבקתה. ארוחת ערב- אורז ושעועית עם תוספות מיוחדות של בצל ובוטנים מטוגנים. תענוג!
היום השלישי
קמנו בבוקר, חטפנו משהו לאכול, השארנו את התיקים בבקתה והתחלנו ללכת בטיול צדדי שייקח קרוב לשלוש שעות. חצינו את העמק ואת הנחל שבו והתחלנו בעלייה שנמשכה בערך שעה עד לאגם קטן וקסום- Crucible Lake. ההר מתנשא מעל לאגם שבצבע טורקיז וחתיכות קרח אחרונות של חורף מונחות על הסלעים מסביב. אכלנו בראנץ` על שפת האגם והתגלגלנו למטה, חזרה לבקתה.
העמסנו את התיקים שוב על הגב והמשכנו במשך 3 שעות עד לנהר ה-Wilkin. דייגים שדגו בו הראו לנו איפה הכי כדאי לחצות את הנהר (המים הגיעו כמעט עד המותניים). אגב, הדייגים הגיעו את כל הדרך מסיאטל רק בשביל לשרוץ פה במשך שבועיים ולדוג. הם עומדים שעות עם החכה, תופסים דגים ומשחררים אותם בחזרה לנהר (ואולי בעצם זה היה סתם תירוץ והם לא הצליחו לדוג שום דבר?).
לילה ב-Kerin Forks Hut.
"איך אתה מעביר את התחושה של להיות במקום כזה?", אמר דורון מתישהו במהלך היום. והוא צדק, זה באמת קשה. העוצמה של ההרים, צבע המים בנחלים, אוויר הפסגות ששואפים עמוק לריאות, המפגש עם מטיילים אחרים לאורך הדרך, הביתיות של הבקתה, קפה של בוקר מול חלון לטבע. דברים שצריך להרגיש, לראות, כנראה שלא לקרוא. לילה טוב.
היום הרביעי
גשם מטפטף מחוץ ל-Top Forks Hut, מה שקצת מדאיג אותנו לגבי חציית הנחלים שביומיים הבאים. נפרדנו מהדייגים בבוקר תוך רמיזה עבה שאנחנו מצפים לאיזה דג או שניים כשנחזור לבקתה מחר. ההליכה לבקתה הנוכחית לקחה קרוב לחמש שעות בהליכה בתוך הבוש, לא שיא העניין מבחינה נופית. הבקתה חביבה ומתצפתת על ההרים והקרחונים שבסביבה. אחרי מנוחה והירגעות בבקתה השארנו בה את התיקים וטיפסנו לשני האגמים: Diana Lake, עם ההשתקפות המושלמת, ו-Lucidus Lake היפה והארוך שאחריו.
שתינו ממי האגם עם עלים ענקיים שקטפנו בדרך והצטלמנו. ההרגשה של שיא הטרק. בדרך חזרה כבר התחיל לרדת גשם שממשיך ברגעים אלה, כשאני כותב ביומן לאור אחד הנרות שמאיר לנו את הבקתה שאנחנו, אגב, היחידים בה. את הערב העברנו באוכל (כרגיל), משחקי שש בש (שיוגב סוחב על הגב כל הטרק) ובהחלפת מידע על נקודות חן מיוחדות במדבר בארץ - מעיינות נסתרים, מפלים יבשים ותצפיות יפות. איזה כיף של חבר`ה.
היום החמישי
הליכה בחזרה ל-Kerin Forks Hut תוך חציית הנחל כמה פעמים. הטיפטופים בחוץ והמיטות בבקתה שקרא ולנו לבוא ולישון עליהן צהריים שכנעו אותנו להישאר עוד לילה ולסיים את המסלול מחר. אחרי שנת היופי שלנו התחלנו לחסל את שאריות האוכל שנשארו לנו. בין לבין שיחות על הקיבוץ, על מונגוליה (דורון היה), על הסיירת, על איפה ואיך לבנות בקתה בארץ וכו`. ב-11 בלילה התחלנו לאכול פירה. בחוץ שמיים נקיים מעננים ורואים את כל הכוכבים. אפילו זבובי החול כבר ישנים. ב-12 בלילה- אורז... צריכים הרי לגמור את כל האוכל לפני שחוזרים, לא?
היום השישי
אבקת פירה לארוחת בוקר... זה מה שנשאר! אבל זה לפחות משביע ועם תיבולית של תלמה זה אפילו לא רע. הנעליים התייבשו קצת במהלך הלילה ונרטבו שוב שבע דקות אחרי שעזבנו את הבקתה והתחלנו ללכת, כשחצינו את הנהר בפעם הראשונה להיום. אחרי עוד שתיים או שלוש חציות השביל נכנס ליער, אבל אחרי שכבר קצת נמאס לנו מללכת ב-bush החלטנו ללכת לאורך הנהר, עד לסוף הטרק. בעודנו הולכים על חלוקי הסלע, מפנטזים על שלושת ה-S-ים (Shower, Shave, Sherutim) שנעשה בוונאקה (מיותר לציין איך אנחנו נראים ומריחים אחרי 6 ימי הליכה, נכון?) מגיח לעברינו טנדר ירוק ובתוכו חוואי בשם מייק, שמסתבר שכשירדנו מהשביל נכנסנו לשטח הפרטי שלו... זו לא הייתה בעיה בכלל ומייק לקח אותנו דרך החווה שלו, חצה את הנהר עם הטנדר וחסך לנו שעה ומשהו של הליכה. בדרך הוא סיפר לנו על החווה ועל הכבשים ועל גוזזי הצאן שמגיעים בשבוע הבא. שאלנו אותו אם הוא יצטרך עזרה. "לא צריך", הוא אמר, "אבל תבואו".
אז להתראות בשבוע הבא, מייק!
